יומיים לפני סיום ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות ותחילת קרבות עשרת הימים, התפטר דוד בן־גוריון מתפקידו כראש הממשלה וכשר הביטחון של המדינה שקמה שלושה שבועות לפני כן. הסיבה: כוונת ועדת החקירה שבדקה את המרד במטה הכללי ואת התפטרות שלושה אלופים לצמצם את סמכויותיו ולהעביר את חלקן לישראל גלילי, חבר מפ"ם, המפלגה היריבה. בו ביום התכנסה בבהילות הנהגת מפא"י. המזכיר זאב און אמר: "מוכרחים להחליט על פירוק מטה הפלמ"ח. פלמ"ח נבנה במגמה להשתלט על הצבא והמדינה".
שישה שבועות קודם לכן שהה בן־גוריון בירושלים, כשהגדוד הרביעי המהולל של הפלמ"ח, שהשתייך לחטיבת הראל, איבד 46 לוחמים בקרב נבי סמואל במסגרת מבצע יבוסי. יועצו הצבאי, סרן שלום עשת, לשעבר קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, השתתף באותו יום בדיונים על תוצאות הקרב וביקר באופן חריף את התנהלות הפלמ"ח. מפקד המבצע, יצחק שדה, סטר על לחיו בחוזקה, בנוכחות בן־גוריון.
כעבור שלושה ימים, לאחר שחזר לתל אביב, זימן בן־גוריון לשיחה את ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ישראל גלילי. את שנאמר שם רשם ביומנו: "לא הייתי מרוצה כל הזמן מכל ההופעות והסידורים בארגון, שלא הלמו את צורכי המלחמה, אבל במידה שיכולתי נמנעתי משינויים שיש להם משמעות מפלגתית. הגענו עכשיו לשלב מכריע, והדברים טעונים תיקון מבלי להתחשב עם כל דבר:
1. הפלמ"ח הוא צבא פרטי, מפלגתי וכיתתי.
2. יש מפקדים שאינם במקומם ויש מפקדים שלא נוצלו.
3. אין משטר צבאי ואין אימון צבאי מספיק".
הזקן ציין עוד את החלטתו של יצחק רבין, מפקד הראל, לא לתקוף את הכפר הערבי דיר איוב מצפון לשער הגיא, כדי לאפשר את החזרת 250 המשאיות שנתקעו בירושלים במשך שישה ימים (חזרו לתל אביב רק לאחר חודש וחצי), מה שמנע משלוח אספקה לעיר. הוא דחה את התירוץ של רבין שלא ביצע את המשימה בגלל "חוסר כוחות".
בן־גוריון גם ביקר את תפקוד הפלמ"ח בקרבות בעמק יזרעאל ובמשטרת נבי יושע בגליל העליון, שבהם הייתה יד הערבים על העליונה. במקביל, הוא הודיע לגלילי על ביטול משרת ראש המפקדה הארצית ולמעשה בישר לו על פיטוריו.
בערב חזר גלילי לבן־גוריון ואמר ש"המטה הארצי של הפלמ"ח לא דרוש. בלי סמכות להתערב בכל הדברים, אין לו טעם בעבודה".
שיחה זאת הייתה "הכתובת על הקיר" לקראת שתי מרידות גנרלים ומשבר ממושך, שבמהלכו הגדיר בן־גוריון את מלחמת מפ"ם לקיום מטה הפלמ"ח כ"סכנה לשלמות המדינה, הסכנה הכי גדולה שהתעוררה מאז הוקמה המדינה".
הזקן זימן לדיון בלשכתו את ראשי מפא"י ומפ"ם והסביר את עמדתו. יצחק בן אהרן, ממנהיגי מפ"ם, תקף אותו: "יש עניין מעמדי ופועלי בהגנה. החלוציות עשתה את כל החיל. לא נקים צבא על יסוד צבא בריטי. הפלמ"ח הוא מכשיר לרוח חלוצית". בן־גוריון הגיע למסקנה שאין עם מי לדבר: בן אהרן וחבריו דחו את עקרון הממלכתיות שבו דגל. אלה דבקו בעליונות הקיבוצים שאותם ייצגו.
הסכנה האמיתית, שעליה לא דיברו בקול רם, לא הייתה קיומן של יחידות פלמ"ח בצה"ל. ביטא אותה בפני פנחס לבון, שהחליף את בן־גוריון כשר ביטחון ב–1953: "רבים מראשי מפא"י סברו אז שאחדים ממפקדי הפלמ"ח ומנהיגיהם ממפ"ם נגועים בבולשביזם. הם ראו ברוסיה מולדת שנייה ועולם המחר. רק שלוש שנים עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה. בעת ההיא, וגם מאוחר יותר, היו ביישוב אנשים שחשבו שהצבא האדום יכבוש בקרוב את כל המזרח התיכון וכי על היהודים לקדמו בברכה".
אליעזר ליבנה, מראשי האקטיביסטים במפא"י, כתב: "בסתיו 1947 טלפן אלי משה סנה והציע פגישה. נועדנו בקומה השנייה של בית הקפה 'עטרה', ליד תחנת האוטובוסים המרכזית. המקום היה ריק מאדם. לאחר חילופי דברים של מה בכך, פתח סנה. הוא חזר עתה ממסע במזרח אירופה. ביקר בפולין. מה שראה שם מנוהגיו של המשטר הקומוניסטי–סטליניסטי עובר על כל תיאורי אלה המכתימים משטר זה. זוועה, אולי ראשיתה של זוועה קשה ממנה, אולם הוא המשיך ללא חציצה, שלא נדרשה לפי טיב יחסינו. לנו אין ברירה. בריטניה וארצות הברית יסתלקו מהמזרח התיכון. הרוסים ישתלטו על האזור".
"נוכל להקים, בסיוע רוסי, את אותה מדינה יהודית גדולה בה רוצים אנו. מוסקבה תעזור בהזרמת עלייה יהודית מסיבית ממנה, שתעשה אותנו לרוב בשטחים הדרושים. המוכן אני להצטרף אליו בהקמת מפלגה ציונית פרו–סובייטית שתגובש מצירופן של אחדות העבודה והשומר הצעיר ותחתור לפתרון מעין זה? ואם תיעובי את סטלין ומשטרו עמוק מדי, אהיה נכון לסייע לגיבוש מפלגה ציונית פרו–סובייטית בלתי מרקסיסטית, שאחד ממנהיגי המחתרת מכשיר את הקמתה?".
שישה שבועות אחרי אותה פגישה, שליבנה דיווח עליה לבן־גוריון, ב–20 בינואר 1948, הקימו תנועות אחדות העבודה והשומר הצעיר את מפלגת הפועלים המאוחדת - מפ"ם. סנה, גלילי ויגאל אלון נמנו עם מנהיגיה. רוב מפקדי הפלמ"ח הבכירים היו בין חבריה. המפלגה הזדהתה עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית. עכשיו כבר היה ברור: גלילי יסולק, הפלמ"ח יפורק.
אבל בן־גוריון נאלץ לצלוח כמה מכשולים על מנת לממש את תוכניתו: אף שכיהן כיו"ר הנהלת הסוכנות והחזיק בתיק הביטחון, הוא עוד לא התאקלם במערכת הביטחונית ולא למד את בעיותיה. בנוסף, הכוח הלוחם העיקרי במלחמה, שהחלה שבעה שבועות לפני הקמת מפ"ם, היה כאמור הפלמ"ח. רמטכ"ל ארגון ההגנה, נאמנו יעקב דורי, היה חולה ומנוטרל, וקצין המבצעים ידין, שמילא את מקומו במשך רוב המלחמה, עוד לא שלט בארגון. למעשה גלילי שימש כרמטכ"ל בפועל. בן־גוריון דחה את יוזמת הסילוק והפירוק בחודשים אחדים.
האויב הגדול
הייתה בעיה נוספת, שהתגלתה לאחר שהחל הפירוק הרשמי: הפלמ"ח הוקם ב–1941 ככוח מגויס של ההגנה, בעזרת הבריטים, כדי לשמש ארגון פרטיזני בשטחים שאותם הגרמנים היו אמורים לכבוש. הסעיף הראשון בתקנון הפלמ"ח קבע שהוא "מהווה חטיבה ארצית, מופקעת מתקן הכוחות הנועדים להגנת היישובים, הנפות והגלילות, והמשמשת רזרבה ארצית ברשות הפיקוד העליון והעומדת לפקודתו הישירה".
אליהו גולומב, נאמנו של בן־גוריון, היה אז שר הביטחון הבלתי מוכתר של היישוב. הוא שפסק על הקמת הפלמ"ח. סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, הוא שחתם על פקודת ההקמה. באוגוסט 1942 הכריזו הבריטים, לאחר דחיות רבות, על הקמת גדודים עבריים במסגרת צבאם. הזקן ראה בהקמת גדודים אלה הישג אדיר שלו ושל מקורבו, ראש המחלקה המדינית בסוכנות, משה שרת. בפועל, בן־גוריון לא היה מעורב באופן ישיר בנעשה בענייני ביטחון. הוא השאיר את הטיפול בנושא לגולומב.
בנובמבר 1942 הביס הגנרל הבריטי מונטגומרי את הגנרל הגרמני רומל בקרב אל עלמיין, וסכנת כיבוש ארץ ישראל חלפה. אחרי חודש ביקר בן־גוריון במסדר לילי חמוש של פלוגה א' של הפלמ"ח באשדות יעקב. הוא שיבח את הלוחמים וסיים את דבריו באמירה שימשיכו את שירותם במסגרת הצבא הבריטי במלחמה נגד הנאצים. היה זה אירוע מכונן. אנשי הפלמ"ח סימנו את בן־גוריון כאויב הגדול.
הבריטים חדלו לממן את הפלמ"ח. הסוכנות היהודית הקדישה את תקציב הביטחון שלה לגיוס לגדודים העבריים בצבא הבריטי. הארגון החל לגסוס, אבל נמצאה הדרך להחזירו לחיים בזכות שני מהלכים הקשורים זה בזה. מנהיג הקיבוץ המאוחד ויריבו הגדול של בן־גוריון במפא"י, יצחק טבנקין, יזם מימון לפלמ"ח באמצעות עבודה בקיבוצים; תנועות הנוער החלוציות, שייעדו את בוגריהן להקמת קיבוצים, הגיעו להסכם עם ההגנה שההכשרות יתקיימו במשך שנתיים, במסגרת הפלמ"ח. כך היה טבנקין לאדמו"ר הגדול של הפלמ"ח. הארגון זכה לכינוי שמאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, הדביק לו לחיוב ובן־גוריון השתמש בו לשלילה: "הצבא הפרטי של טבנקין".
ב–1944 פרשה ממפא"י סיעה ב', שמנהיגה היה טבנקין. בן־גוריון פנה ימינה והוביל את המפלגה בדרך ממלכתית, על פי אידיאולוגיית ה"חד נס" של ז'בוטינסקי - הקמת מדינה עברית במהרה ככל האפשר. טבנקין וחבריו נשאו שני דגלים: התיישבות, בעיקר קיבוצית, בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, והקמת מדינה בהשלמת התהליך. העימות בין ממלכתיות לבין התיישבות קיבוצית עמד בלב הוויכוח הסוער במהלך ארבע וחצי שנות מלחמה.
פירוק הפלמ"ח החל 20 ימים לפני פרוץ המלחמה. ב–10 בנובמבר 1947 הקים ההגנה, בפקודת בן־גוריון, את שירות האוויר, שהיה הבסיס לחיל האוויר של צה"ל. לשירות צורפה מחלקת הטיס של הפלמ"ח. הפלמ"חאים בלעו את הגלולה המרה ללא צעדי מחאה גלויים, משום שרוב הטייסים היו מתנדבים יהודים ששירתו במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית או אנשי היישוב שנלחמו בצבא הבריטי.
במקום עז הזדקר תאו
רק כשבועיים לפני פרוץ המלחמה הוקמו ארבע חטיבות מגויסות נוספות: לבנוני בצפון, אלכסנדרוני במרכז, גבעתי בדרום ועציוני בירושלים. יצחק שדה, המפקד הראשון של הפלמ"ח ומי שעיצב אותו, נבחר לפקד על גבעתי. בן־גוריון דרש לבטל את המינוי. גלילי סירב. הזקן איים להתפטר מתפקידו כאחראי על הביטחון. יומיים לפני כ"ט בנובמבר ושלושה ימים לפני פרוץ המלחמה כינס יו"ר הוועד הלאומי דוד רמז פגישת מנהיגים, ממפא"י וממפ"ם, לרבות בן־גוריון, טבנקין וגלילי, כדי לדון במשבר.
גלילי סיפר לי ש"כל הנאספים ניסו לשכנע את בן־גוריון לוותר על תביעתו לבטל את המינוי, אבל הוא לא הגיב. הישיבה נמשכה עד שעה שתיים אחר חצות. לאחר שנסתיימה נפגשתי עם רמז במשתנה. רמז אמר לי: 'אני חושב שהוצאנו את העז'. השבתי לו: 'אני חושש שבמקום עז הזדקר תאו. אני מודאג מאוד משתיקתו של בן־גוריון'. בבוקר, כשהגעתי אל הלשכה, מצאתי מכתב מהזקן אלי. תוכנו היה מדהים: הוא אינו יכול להמשיך לשאת באחריות לביטחון היישוב ומבקש ממני להודיע על כך לחברים שהשתתפו אמש בדיון. היו במכתבו טיעונים חדשים. למשל שראש המפקדה הארצית חרג מסמכותו במינוי הזה.
"הלכתי אליו מיד והודעתי לו: 'סיפרתי לרמז על המכתב שלך. נתתי לו לקרוא אותו. הוא יביא את הדבר לידיעת כל מי שהוא מוצא לנכון. לא אביא את המכתב הזה לידיעת איש, מפני שאינני משלים עם התפטרותך. המינוי היה תקין במלוא מובן המילה, בגדר הסמכות של ראש המטה הכללי ושל ראש המפקדה הארצית. סמכויותינו מעוגנות בהחלטות הנהלת הסוכנות. מעולם לא היו מינויים טעונים אישור של דרג מעבר לראש המטה הכללי ולראש המפקדה הארצית. אם אתה רוצה, יש לך אפשרות להחליף את ראש המפקדה הארצית. זה בגדר סמכותה של הנהלת הסוכנות. ואני לא אחזיק בקרנות המזבח'.
"בן־גוריון הרהר ואמר: 'כל מה שאני יכול להגיד לך עכשיו זה שאני מוכן להשהות את ביצוע המסקנה'. אמרתי: 'גם זו לטובה. ואני רוצה שתדע שבמשך הזמן הזה יופעלו עליך בולדוזרים. אם מדובר בי, את תפקיד ראש המפקדה הארצית קיבלתי בתנאים מסוימים ואני מוכן להמשיך בו - אנחנו עובדים יחד יפה, כפי שגם אתה הודית לא פעם - בלי לשנות את הסמכויות הקיימות'".
גלילי אמר כי ישלים עם החלטת בן־גוריון אם יעביר הרמטכ"ל דורי את יצחק שדה לתפקיד אחר, ויביא את החלטתו לאישור המטכ"ל והמפקדה הארצית. בפגישה משולשת סירב דורי - לדברי גלילי - להעביר את שדה מהתפקיד שנקבע לו ואמר: "דבר זה יש לפתור בהסכמה בין יו"ר הנהלת הסוכנות לרמ"א. יש משבר. חפשו מוצא".
אחרי זמן מה הציע לגלילי מקורבו של בן־גוריון, יוסף יזרעאלי, למנות את שדה כיועץ לזקן. גלילי השיב כי לדעתו ולדעת דורי יש למנות את שדה למפקד חי"ש (חיל השדה) תל אביב, אבל הבטיח לא לסכל את המהלך: "דברו עם שדה. יועץ, לדעתי, הוא אדם שאין חובה לקבל את הצעותיו". למרבה ההפתעה, שדה הסכים להצעה. האיש שמצפונו של בן־גוריון לא הניח לו למנותו למפקד חטיבה היה ליועצו הצבאי.
בפרוץ המלחמה לא היה לחטיבת גבעתי מפקד. אחרי ויכוחים רבים מונה איש השומר הצעיר שמעון אבידן, שפיקד בשעתו על הפלוגה הגרמנית של הפלמ"ח ועל הגדוד הרביעי, לממלא מקום המח"ט.
משבר גדול נוסף התפתח כשבן־גוריון החליט להקים את שירות הים ולכלול בו את הפלוגה הימית של הפלמ"ח, בניגוד לעמדת הארגון. הזקן מינה למפקד השירות את נאמנו, המחנך גרשון זק, שניהל את בית החינוך לילדי העובדים והקים את בית המדרש של מפא"י, בית ברל. מינוי זה הוכיח כי בן־גוריון הכניס פוליטיזציה לצבא. חברי מפ"ם תקפו אותו על כך בחריפות. 200 ימאי הפלמ"ח ומפקדם יוחאי בן נון מרדו, הוברחו לירושלים על ידי יוסף טבנקין, בנו של יצחק, לירושלים ורבים מהם נהרגו שם בקרבות. בן נון נפצע עצמו בקרב נבי סמואל.
המכתב החתום
11 יום לפני הכרזת העצמאות קיבל גלילי, במהלך ישיבת בוקר במטה הכללי, מכתב חתום מבן־גוריון, המבשר על סיום תפקידו. בו ביום הופיעו בלשכת הזקן ארבעה אלופים, ובראשם ידין, שדרשו להחזיר את גלילי. אחרי שלושה ימים הצטרף לארבעה אלוף נוסף והללו הודיעו לבן־גוריון כי אם לא יוסדר העניין תוך 12 שעות יפסיקו ראשי האגפים לראות את עצמם אחראים לניהול העניינים. בן־גוריון חצי נכנע, פנה לגלילי כדי שיחזור לעבוד לצדו, אבל לא כראש המטה הכללי. גלילי נענה. תפקידו לא הוגדר והוא תפקד כסגן/עוזר שר הביטחון. פתרון זה לא מנע סערה ציבורית. להנהגת מפא"י אמר בן־גוריון: "הודעתי למפ"ם שאם ישראל יעבוד אצלי, הרי הוא יעבוד כאיש היישוב ולא כנציג מפלגתי. ברגע שהוא יהיה נציג מפלגה - הוא ילך". אחרי כחודשיים גרם לו בן־גוריון ללכת.
לאחר הכרזת העצמאות ופלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב התפתח משבר נוסף: בן־גוריון דרש לכבוש את מרחב לטרון ולפתוח בכל מחיר את הדרך לירושלים. פעמיים תקפה חטיבה 7, בפיקוד מקורבו של בן־גוריון, שלמה שמיר, ונכשלה. סמוך להפוגה הראשונה הוטלה המשימה על שני גדודי פלמ"ח - והם כשלו גם כן. לטענת הזקן, הגיעו אליו ידיעות שאלה השמיצו את שמיר וביקרו את תפקודו. נוספה עוד עילה לפרק את מטה הפלמ"ח ולהכפיף את חטיבותיו למטכ"ל ולמפקדי החזיתות.
בכל מקרה, מטה הפלמ"ח כבר לא מילא את תפקידו העיקרי: פיקוד על מבצעים. מאז אפריל פיקד אלון על מבצע יפתח בגליל העליון והקמב"ץ שלו רבין על חטיבת הראל בירושלים. ביוני עברו שניהם למטה מבצע יורם בלטרון. למטה הפלמ"ח נותר לעסוק בהדרכה, בתרבות ובלוגיסטיקה. בן־גוריון העריך אז שמדובר יותר בשטיפת מוח מפלגתית שמאלנית מאשר בהדרכה צבאית.
ביוני הונחתה על הפלמ"ח מכת מוות: לראשי תנועות הנוער החלוציות התברר שהשירות במסגרת הארגון והאבידות בקרבות גורמים לפירוק ההכשרות והן לא יוכלו למלא את ייעודן - הקמת הקיבוצים. הם דרשו להציב את ההכשרות במשימות לא קרביות. בן־גוריון קפץ על המציאה, הקים עבורן את הנח"ל ומינה את חבר מפא"י אליק שומרוני למפקד.
אגב, את רוב לוחמי הפלמ"ח לא עניינה ההתיישבות הקיבוצית. במהלך המלחמה ולאחריה הם הקימו כמה הכשרות וחיזקו קיבוצים קיימים. אבל אלה היו מיעוט שבמיעוט.
המטכ"ל בוער
בהפוגה הראשונה אחרי משבר אלטלנה הציג ידין בפני בן־גוריון תוכנית לארבע חזיתות צבאיות: חזית הצפון בפיקוד משה כרמל, חזית התיכון בפיקוד דן אבן, חזית המרכז בפיקוד יגאל אלון וחזית הדרום בפיקוד שמעון אבידן. שלושה מהארבעה - כרמל, אלון ואבידן - היו חברי מפ"ם. שניים מהם - אלון ואבידן - היו אנשי פלמ"ח. הזקן דחה את התוכנית וקבע שיש להקים שלוש חזיתות: הצפון בפיקוד כרמל, המרכז, כולל ירושלים, בפיקוד מרדכי מקלף, והדרום בפיקוד אלון.
שמונה ימים לפני חידוש הלחימה הגישו האלופים יגאל ידין, אליהו בן חור, צבי איילון ועוזרו/סגנו של בן־גוריון גלילי את התפטרותם. שלושה מהארבעה היו חברי מפ"ם. בן־גוריון ראה בכך מרד והקים ועדת חקירה בראשות שר הפנים יצחק גרינבוים. הוועדה שמעה עדים במשך שלושה ימים וקבעה כי היו ליקויים רבים בניהול החצי הראשון של המלחמה. התגבשה הצעה להגביל את סמכויותיו של בן־גוריון ולמנות את גלילי לאחראי על ניהול הצבא ולממונה על הרמטכ"ל.
בן־גוריון החליט להתפטר, יומיים לפני חידוש הקרבות. בוועדה ובממשלה נבהלו וגנזו את ההצעה. גלילי סולק סופית ממערכת הביטחון וחזר לקיבוץ נען. מקלף הודיע שאינו מוכן לפקד על חזית המרכז והיא לא הוקמה. הזקן פיצה אותו אחרי המלחמה, מינה אותו לסגן הרמטכ"ל של ידין ואחרי שנתיים לרמטכ"ל. אלון קיבל את הפיקוד על מבצע דני.
לאחר שנוכח כי חטיבות הראל ויפתח תפקדו באופן לקוי בכמה קרבות, החליט בן־גוריון כי הגיע הזמן לפרק את מטה הפלמ"ח. ב–14 בספטמבר 1948 הוא נפגש עם 64 מפקדים בארגון וגילה ש–60 מהם היו חברי מפ"ם. הוא התאמץ לשכנעם כי ראוי לפרק את המטה, אבל העלה חרס בידו.
מח"ט הראל יוסף טבנקין אמר בדיון: "כאשר צריכים לעשות פעולה נגד האצ"ל ולח"י, הולך הפלמ"ח". אלון הוסיף: "אם בגין יהיה ראש ממשלה - לא אכנע לו כל עוד אני חי". אחרי שבועיים הורה בן־גוריון לרמטכ"ל דורי להתחיל לפרק את המטה, מהלך שעורר סערה ציבורית כשבמקביל התנהל מבצע יואב לשחרור הנגב. ב–7 באוקטובר הושלם התהליך.
בן־גוריון עבד על כולם בעיניים. מטרתו לא הייתה המטה וגם לא הפלמ"ח אלא "צבאו הפרטי של טבנקין", מפ"ם. אחרי תום המלחמה הוא השאיר בשירות פעיל רק את חטיבות גולני, גבעתי ו–7. את שלוש חטיבות הפלמ"ח הוא פירק והותיר למילואים שהתארגנו אחרי זמן מה רק את מספריהן: 10 - הראל, 11 - יפתח ו–12 - הנגב. במבצע קדש פיקד על חטיבה 10 שמואל גודר. במלחמת העולם השנייה הוא שירת כסגן ראש מטה של חטיבה ארטילרית בצבא ברית המועצות. במלחמת העצמאות הוא הקים את גדוד המרגמות הכבדות הראשון. מורשת הפלמ"ח הייתה ממנו והלאה.
רוב הקצינים הבכירים, חברי מפ"ם, נדחקו על ידי בן־גוריון להתפטר (הביטוי "הִתְפּוּטְרוּ" ליווה את התהליך) מצה"ל בשנתיים שאחרי המלחמה. בהם מפקדי החזיתות, האלופים אלון ומשה כרמל, ומפקדי שלוש חטיבות הפלמ"ח: שמואל (מולה) כהן מח"ט יפתח, יוסף טבנקין מח"ט הראל ונחום שריג מח"ט הנגב. כמו כן עזבו מפקדים חברי מפ"ם: שמעון אבידן, מח"ט גבעתי וראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, ואורי ברנר ששימש כסגן מפקד הפלמ"ח.
המשימה הושלמה
פיטורי גלילי, פירוק מטה הפלמ"ח ויחסו של בן־גוריון לארגון ולמפקדיו חברי מפ"ם עמדו בין היתר בשנת 1949 במוקד מערכת הבחירות הראשונה במדינת ישראל לאסיפה המכוננת, שהפכה לכנסת הראשונה. מנהיגי מפ"ם קיוו לרכוב על תהילת הניצחון במלחמת העצמאות כדי לתפוס את הגה השלטון, אבל תקוותם נכזבה. מפא"י בהנהגת בן־גוריון זכתה ב–46 מושבים, מפ"ם רק ב–19. הזקן הצליח להרכיב קואליציה ללא מפלגת השמאל, שדעכה עם השנים. הניגודים בין אחדות העבודה לשעבר לבין השומר הצעיר לשעבר יצרו חיכוכים מתמידים. הקיבוץ המאוחד עבר משבר, והקיבוצים חוו פילוגים. ב–1954 פרשו אנשי אחדות העבודה ממפ"ם והקימו מפלגה עצמאית. השמאל הקיבוצי בישראל קרס. הממלכתיות של בן־גוריון ניצחה.
אבל בתחום הביטחון לא מצא בן־גוריון חלופה ראויה לקצינים אנשי השמאל שסילק מצה"ל. בחמש השנים הראשונות שאחרי מלחמת העצמאות, צה"ל לא גיבש מטרות לאומיות - עד כדי הצבת סימן שאלה מעל קיומה של מדינת ישראל. רק במחצית השנייה של 1953, עם הקמת יחידה 101 על ידי אריק שרון, החל תהליך שיקומו של צה"ל. זו אולי הסיבה שבראיון איתי על פירוק הפלמ"ח אחרי מלחמת ששת הימים קבע בן־גוריון: "אריק היה גדול המפקדים שלנו".