ינואר 71’. רצועת עזה שורצת מחבלים. אחד מהם עומד להשליך רימון על סיור ממונע של צה”ל ליד מחנה הפליטים ג’בליה. במעשה גבורה עילאי - המזכיר את מעשי הגבורה של טוראי נתן אלבז ב־54’ ושל רב־סרן רועי קליין במלחמת לבנון השנייה ב־2006, אשר זינקו איש־איש בתורו על רימון שנזרק לעבר חיילי צה”ל והצילו את חייהם - קופץ מפקד הסיור מרכבו, מסתער על המחבל, גובר עליו לאחר מאבק ומונע ממנו להשליך את הרימון לעבר חבריו.
בעוד אלבז וקליין שילמו בחייהם על גבורתם, מאיר דגן, מפקד הסיור ההוא ולימים אלוף נערץ בצה”ל ואחד מראשי המוסד המוערכים ביותר, יצא בשלום ממאבקו וזכה לעיטור העוז. שנתיים וחצי לאחר מותו ממחלת הסרטן אני יושב בביתו בראש פינה מול בתו הבכורה, נעה דגן (רבאל). על רקע פנורמת נוף גלילי מרהיב היא שוטחת את סיפורו המרתק של אביה מהזווית האישית שלה.
ב־22 בספטמבר, מוצאי שבת, תשתתף דגן הבת באירוע “חברים מספרים דגן”, שייערך כחלק מפסטיבל מספרי סיפורים, החוגג חצי יובל לקיומו בתיאטרון גבעתיים. לצדה יספרו על אישיותו המיוחדת של אביה אהוד אולמרט, האלופים יוסי בן־חנן ועמירם לוין, יוצאי המוסד רם בן־ברק, סימה שיין ודוד מידן וכן ד”ר רונן ברגמן.
“מכיוון שהמעשה נעשה בלי שום חשיבה רציונלית, לדבריו זה לא היה ביג דיל כזה גדול, וכך גם ראה את עיטור העוז שהוענק לו”, מתייחסת בתו לרגע המכונן ההוא ב־71’. “כששמעתי איך זינק על המחבל, לא הופתעתי. כמו אחרים, הכרתי את אומץ הלב הבלתי־רגיל שלו. ככה אבא שלי היה”.
היה שם בינו לבין המוות כפסע. האם חשבת על כך שבנסיבות מסוימות את לא היית נולדת ולא היינו משוחחים כעת?
“חשבתי והבנתי. קורה לאדם שהוא מסתכן בלי לחשוב, במקרה הזה כדי להציל את חבריו. אחרים אולי היו בורחים מהרימון. אבא לא היה מאלה. אף פעם”.
אני תוהה אם עלילות הגבורה של דגן, שרבות מהן חסויות מעין הציבור, חצו את סף ביתו. “הנושא הזה מעולם לא היה טאבו אצלנו”, היא משתפת. “אבא בהחלט סיפר דברים, אבל הוא לא השוויץ בהם. אני לא זוכרת אותו מתפאר במשהו. לאביו, כלומר לסבא שלי, שמואל הוברמן, היו סיבות טובות להתגאות בו. אני זוכרת שכאשר ביקרתי אצלו באחת מחופשות הקיץ, סבא הוציא גזיר של עיתון שבו היה כתוב על מעשה גבורה של אבא והראה לי אותו בגאווה. אגב, לסבא היה יחס דו־ערכי לקריירה הצבאית של אבא. מצד אחד הוא היה גאה בהישגיו בצבא, מצד אחר הוא לא הסתיר אכזבה מסוימת. הוא כנראה רצה שיהיה עוד דוקטור במשפחה, כמו אחיו הבכור של אבא, אליעזר, פרופסור למיקרוביולוגיה ולביוכימיה במכון ויצמן, שהשתקע בשיקגו לאחר שנת שבתון”.
איך דגן קיבל את העובדה שאחיו ירד מהארץ?
“בהתחלה זה הפריע לו, אולם עם הזמן הוא קיבל את זה מתוך ההבנה עד כמה המחקר חשוב לו”.
בלי משמעת
דגן נולד כמאיר הוברמן בברית המועצות להורים שנמלטו כמה שנים קודם לכן מפולין מאימת הנאצים. משפחתו עלתה לישראל בשנת 1950 והשתקעה בבת ים. בשנת 1963 התגייס לצה"ל, ובהמשך התנדב לחטיבת הצנחנים. בשנת 1970 הטיל עליו אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון, להקים את "יחידת רימון", שתפקידה היה להילחם בטרור הפלסטיני ברצועת עזה. בשנת 1991 מונה ליועץ הרמטכ"ל לענייני טרור, ובהמשך שימש ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל ועוזר ראש אג"ם. בשנת 1995 פרש מצה"ל. בשנת 1996 נקרא דגן לשוב לשירות הציבורי בעת שראש הממשלה שמעון פרס צירף אותו למטה ללוחמה בטרור כסגנו של עמי אילון, שמילא את התפקיד בד בבד לכהונתו כראש השב"כ. בסוף שנות ה־90 צורף דגן למטה הכללי בתפקיד ראש חטיבת המבצעים ויועץ מיוחד לרמטכ"ל. ב־2002 הכריז ראש הממשלה דאז שרון על מינויו של דגן לתפקיד ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים במקום אפרים הלוי. כהונתו הוארכה פעמיים, והוא סיים את תפקידו בתום שנת 2010. בתקופתו יוחסו למוסד כמה חיסולים של פעילי טרור בכירים, בהם עימאד מורנייה, מפקד הכוח הצבאי של חיזבאללה, ובכיר חמאס מחמוד אל־מבחוח. לזכות דגן גם נזקפו השגת המודיעין להשמדת הכור הגרעיני הסורי בשנת 2007 ועיכובה של תוכנית הגרעין האיראנית. בשנת 2012 אובחן בגופו של דגן סרטן הכבד, והוא עבר ניתוח להשתלת כבד בבלארוס. ב־17 במרץ 2016, בגיל 71, נפטר בבית החולים איכילוב בתל אביב.
דגן היה איש של הסתכנויות. כמה מהסיכולים הממוקדים הנועזים של המוסד נכרכו בשמו ושיוו לו תדמית של קילר. “אבא הבין שצריך לעשות את העבודה, אבל לא האמין במיגור מוחלט של הטרור, בוודאי לא בזבנג וגמרנו”, סבורה בתו. “הוא העריך שכאן צפויה מערכה ארוכה עם מאמצים מכל הכיוונים, לא רק צבאיים”.
אגב, כשהיא נשאלת על חיסול בכיר חמאס אל־מבחוח בדובאי ב־2010, היא עוטה לרגע את מעטהו החשאי של אביה. “התעניינתי אצלו בנושא, אבל כאן אני לא יכולה להרחיב”, היא חותמת את העניין.
כשתוהים אם היו שני מאיר דגן - הלוחם והמפקד העשוי ללא חת בשטח, ומאידך איש של בית שנהג לצייר לצלילי מוזיקה קלאסית ולשחק שחמט - בתו נעה פוסקת: “למעשה היה מאיר דגן אחד. זהו אותו אדם, שכיאה להיותו איש שובב מאוד, התנהג לא אחת בבית כמו בשדה הקרב. חייכן מאוד, עם קריצת עין. הוא הקפיד לטייל ברחבי הארץ, שאותה אהב אהבת נפש. הוא חשב שמדינת ישראל היא פלא. כשנסענו לים המלח, למשל, הוא היה מצביע על גושי המלח ושואל לשם מה צריך לנסוע לקוטב אם יש כאן כאלו”.
“איש שובב מאוד”?
“קודם כל לא הייתה משמעת בבית ולא היו אצלנו פקודות. אני לא זוכרת אותו מקפיד איתנו, ילדיו, על הכנת שיעורי בית ועל שעות השינה. הבנים שלי, עמרי ואיתמר, שובבים מאוד, והיה לי קשה עם זה. פעם, כשהתלוננתי על כך, הוא אמר: ‘עזבי אותם. לי יש השכלה ים־תיכונית ותראי מה יצא ממני. אני זוכר את עצמי כתלמיד בינוני מאוד כי בית הספר היה בשבילי מקום משעמם’. הוא היה בעיקר אבא של סופי שבוע, שהיה מגיע לשישי־שבת. כמובן לא בכל סוף שבוע, וגם אז אם הוא לא היה מתפנה לשחק איתנו, קיבלנו את זה. חיכינו מאוד לרגע שיבוא, והיינו מתנפלים עליו בשמחה. כשאבא היה בבית - הייתה חגיגה”.
ביתה של משפחת דגן מטופח. המון ציורים על כתליו, בריכת שחייה וסאונה למרגלותיו. הבית הוא ממלכתה של אמה, בינה, אחות במקצועה, שהייתה במשך שנים אחראית על מחלקת היולדות בבית החולים זיו שבצפת. “כשמאיר היה בא סוף־סוף הביתה, קיבלתי אותו כמו שייח’ ולא נתתי לו לגעת בשום דבר”, היא מספרת. בחדר הטלוויזיה, הצמוד לסלון, בולט על הקירות אוסף מרשים של חרבות ושבריות. זה מה שאסף דגן, איש צבא בכל נימי נפשו.
לנסיבות היכרותם של דגן ורעייתו, בת למשפחה בעלת שורשים טורקיים־בולגריים, נקשרו אגדות המתארות כיצד נפצע קשה ברגליו כשעלה ברכב צבאי על מוקש, אושפז בבית חולים סורוקה למשך חודשים והתאהב באחות בית החולים שטיפלה בו במסירות. הבת נעה מעמידה דברים על דיוקם. לדבריה, אמה הייתה אחות בתל השומר ויצאה עם צוות רפואי לאל־עריש כדי לטפל בהקמת מרכז רפואי ופגשה שם את דגן, ששירת כקצין באזור. לימים, כשבאה לסעוד אותו בבית החולים הבאר־שבעי, הם היו זוג אוהב זה מכבר.
כאן עולה פרט המעיד על אופיו של דגן. בשבועיים הראשונים לאחר פציעתו, מתוך דאגה להוריו ניצולי השואה, עשה כל אשר לאל ידו כדי שהם לא יידעו עליה. לאחר ריתוק של חצי שנה לכיסא גלגלים, הוא חזר מהפציעה לשירות קרבי מלא, אף שסבל מרסיסים בכל גופו.
לדעת בתו, אישיותו של אביה התעצבה כבר בילדותו. אולי כשנולד על רצפת רכבת קפואה שנסעה שבועות על גבי שבועות בדרכה חזרה מסיביר לפולין לאחר המלחמה. בצילום שהתנוסס בלשכתו נראה סבו מתחנן על חייו בפני הנאצים. “לאבא הייתה מודעות עמוקה כלפי השואה וכל בא שבא אחריה”, היא מציינת. “הוא הגיע כילד בן 5, עולה חדש, עם בגדים אחרים, דובר יידיש, למעברת מחנה ישראל, ליד נתב”ג של היום, ובהמשך לשיכון העולים בבת ים, ושם הילד הזה העריץ את הצנחנים ואת ה־101, ובייחוד את מאיר הר־ציון. נראה לי שמאז הוא רצה להיות גנרל”.
איזה גנרל?
“כזה שאצלו הייתה משולבת קשיחות עם רגישות לחיי אדם. הייתה בו מסירות אינסופית לצבא וליחידות שעליהן פיקד. מבחינתו, היה מובן מאליו שאת ליל הסדר הוא חוגג עם המשפחה במחיצת החיילים. מילדותי אני לא ממש זוכרת לילות סדר בבית. יש סיפור ששמעתי מאמא: באחד מלילות הסדר בצבא כעס מפקד בכיר ממנו על החיילים ורצה לתזז אותם. אבא, שהיה אז מג”ד, נעמד מול אותו מפקד, התעלם מדרגתו הגבוהה ואמר בתוקף: ‘הם לא יוצאים מכאן!’ וחסם לו את הדרך”.
משהו מהילד משיכון העולים בבת ים נותר בו?
“הצניעות שלו באה משם וגם הרגישות הגדולה שלו כלפי כלל שכבות האוכלוסייה בישראל. דוגמה לכך הייתה כשהיה ראש המוסד וקבע שעובדות הניקיון, שהיו במעמד של עובדות קבלן, יקבלו מתנות לחגים כמו העובדים הקבועים. מכיוון שזה לא היה בתקציב, הוא הורה שהיחידות השונות יממנו את זה מכספן”.
מאז שהקים ב־70’ את יחידת רימון הנועזת ועד שעמד כעבור שנים רבות בראשות המוסד, נהג דגן, משל היה ג’יימס בונד הישראלי, להתחפש ולהסוות את עצמו. “זה הכי הגיע רחוק שאפשר, עד כדי כך שיוסי בן־חנן, החבר הכי הטוב שלו, לא זיהה אותו כשהיו יחד בטיסה", היא מספרת. "אני לא ראיתי אותו מחופש בתפקיד. לאחותי ניצן זה הזדמן פעם במקרה. לגבי תחפושות שלו בפורים, לא היה מה לדבר. אבא לא היה בבית בחגים כאלה”.
הוא נהג להפתיע אתכם?
“הפתעה שלא אשכח אותה הייתה כאשר למדתי בתיכון ועמדתי לצאת במשלחת נוער לפולין. ‘אני אבוא להגיד לך שלום בשדה’, הבטיח ולא בא. ‘יש לך בכלל אבא או שמא מדובר בפיקציה?’, שאל המחנך שלי במין הומור כזה. ואז נחת שם מסוק, ופתאום ראיתי את אבא מולי. ‘הבטחתי לך’, אמר וחיבק אותי. גם כשאבא היה בדרגות בכירות, לא עשינו מזה עניין. יש בהקשר הזה סיפור מהתקופה שהוא עדיין לא היה מפורסם מאוד והגיע לטקס סיום קורס מדריכות השריון שלי עם דרגות תת־אלוף על כתפיו. מפקד בית הספר, שהיה בדרגה נמוכה ממנו ולא זיהה אותו, שאל אותו בתמיהה מה הוא עושה בטקס, ואז אבא הצביע עלי. ‘לא היה לנו מושג שאת בת של תת־אלוף’, השתומם המפקד שלי. לעומתי, הייתה בקורס בת של קצין בכיר אחר, שכולם ידעו על הייחוס שלה, מה שסידר לחניכים שלה הנחות שכמותן לא היו לחניכים שלי”.
האופציה האחרונה
דגן היה חברו של אריאל שרון מאז הימים שבהם הם חיסלו את הטרור ברצועה, ולאחר מכן כשלחם לחם דגן באוגדתו של שרון במלחמת יום הכיפורים. “הייתה ביניהם הערכה הדדית”, היא מציינת. “גם אם אבא לא ראה את עצמו ליכודניק, בבחירות של 2001 הוא עמד בראש המטה שלו בליכוד ביום הבחירות. למעשה הוא היה פרגמטי בהשקפותיו. ככזה, גם אם היו שחשבו אותו לאיש ליכוד, אבא ראה ביצחק הרצוג מועמד ראוי לראשות הממשלה. אלה שחשבו שאבא עבר מהפך בדעותיו בשנותיו האחרונות, לא הכירו אותו היטב. נראה לי שככל שהתקדם בדרגות, הייתה לו נקודת מבט רחבה יותר על ישראל כחברה. אנשים ראו בו את הפן הצבאי הלוחם ולא הכירו לעומק את הדעות שלו, שלמעשה היו מתונות. עם זאת, הוא האמין שצריך להיות לנו כוח הרתעה ושעלינו להיות חזקים. ואם אומרים, גם יש לעשות. דעתו הייתה תמיד שמלחמה היא האופציה האחרונה, ועדיף מבצעים קטנים עם תעוזה מול האויב וחיסולים ממוקדים מאשר להתגלגל לדברים יותר מורכבים ומסובכים”.
במרץ 2015, עם דמעות בעיניו, נשא דגן נאום בלתי נשכח בכיכר רבין בתל אביב בפני כ־50 אלף אנשים בעצרת "ישראל רוצה שינוי". "אני חושש מההנהגה שלנו", אמר וקרא להחליפה בהנהגה ש"תשרת את הציבור ולא את עצמה". במאי 2016, בראיון שהעניק לאילנה דיין ולתוכנית "עובדה", אישר דגן שמסר מידע מדיונים שניהל עם ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק למזכיר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, כדי לסכל תקיפה ישראלית נגד הכור האיראני, שהייתה לדעתו שגויה.
“נתניהו ואבי עבדו יחד לא אחת, וביבי היה זה שמינה אותו לראש המטה ללוחמה בטרור”, מספרת הבת נעה. “נראה לי שבסך הכל לאבא היה קשה איתו, והוא חלק עליו בהרבה דברים וטען שלא היה לו אופק מדיני. בסופו של דבר הוא חשב שצריך להחליף את ביבי”.
אלמלא חלה היה אביך נכנס לפוליטיקה?
“זאת אחת האפשרויות שעמדו בפניו. הרי לא היה אפשר לצפות ממנו כאיש מצפון שילך לסחור בנשק. בער לו מאוד להגיב על מה שקורה כאן”.
וזה מה שהביא אותו לנאום בעצרת ההמונים בכיכר רבין?
“בדיוק זה, וגם מחלתו. היה חשוב לו להשמיע את דעתו, אף שבדרך כלל הוא לא היה אחד שנוהג לעלות לנאום בכיכרות. זה בכלל לא אפיין אותו. אני הערכתי את האומץ שלו לומר כל מה שחשב”.
בשורת איוב
הם אף פעם לא היו משפחה רגילה. “אבא היה מארח אותנו בתרגילים שעליהם פיקד, מעלה אותנו לטנקים ומשתף אותנו במטווחים של שבת”, היא מעידה.
באיזה גיל ירית?
“יריתי באקדחים מאז שהייתי בבית ספר יסודי”.
זה מקובל?
“זה היה נראה לי טבעי מאוד לדרך שבה גדלתי. האם אני הייתי מאפשרת לילדים שלי לירות? התשובה היא לא”.
“המלך של דרום לבנון” כונה דגן מאז שפיקד משנת 80’ על דרום לבנון ובהמשך על יק”ל, יחידת הקישור ללבנון. במסגרת תפקידו הוא הקים את צד”ל (צבא דרום לבנון). “אבא התיידד מאוד עם סעד חדאד, מפקד צד”ל, שהיה הפרטנר שלו ונרקמה ביניהם חברות קרובה”, היא מספרת. “כשחדאד חלה, אבא נתן לו כתף וביקר אותו תכופות ברמב”ם. קודם לכן חדאד ומשפחתו נהגו לבקר אותנו בקיבוץ מחניים, שם גרנו, ואנחנו היינו נוסעים אליהם, מעבר לגבול, שאז לא שמו אליו לב. ‘קופצים לאכול פלאפל במרג’ עיון’, אבא היה אומר לנו לא פעם ומארגן לנו טיולים בדרום לבנון”.
לא היה מסוכן שם?
“עם אבא הרגשנו בטוחים. בלבנון אהבו אותו מאוד והעריכו אותו. לא רק הנוצרים. אבא היה איש של אנשים. בין החברים שלו היו דרוזים ובדואים. כשכיהן כראש המוסד, עבדאללה מלך ירדן אהב אותו מאוד. עם זאת, לירדן אבא לא לקח אותנו”.
לזמן איכות בלתי נשכח עם אביה זכתה נעה בעת שהשתחרר מצה”ל, ב־96’ ויצא עם חברו בלב ובנפש, יוסי בן־חנן, שעמו חלק את אהבת הטיולים וההרפתקאות, לטיול ג’יפים שחצה את יבשת אסיה. “הצטרפתי אליהם באלמה־אטה, בירת קזחסטן, ומשם המשכנו לסין עד בייג’ינג”, היא מספרת. “במשך השבוע איתם בג’יפ, היה מטורף לראות אותם מתלהבים מהנופים ומדברים ממרחק על מה שקורה בארץ”.
לדבריה, היא לא תשכח את הרגע שבו בישרה לה אמה את בשורת האיוב בדבר מחלתו הקשה. “הייתי בהלם מוחלט כשסיפרה לי”, היא מעידה. “מבחינתי בכלל לא הייתה אופציה כזאת. לאחר כל המלחמות שבהן לחם, ציפתה לו הפעם מלחמה שונה - קרב על חייו - ואנחנו התגייסנו לזה איתו. חשוב לציין שאבא היה מודע למצבו כל הזמן ודיבר עליו בצורה ישירה. נסעתי להשתלת הכבד שלו בבלארוס. ראיתי אותו שם לשנייה כשהיה בהכרה. אחרי זה הוא היה מונשם ומורדם”.
לאביך לא התאפשר לעבור בארץ את ניתוח ההשתלה משום שלא עמד בקריטריונים. האם הרגשתם פגועים מכך לאחר כל מה שהוא נתן למדינה?
“דווקא הערכתי אותו מאוד על שלא ביקש לעצמו יחס מיוחד”.
היא שהתה איתו שבוע בארצות הברית, לשם היא נסעה איתו לטיפול לאחר ההשתלה. “דיברנו שם הרבה - על החיים שלי ועל החיים שלו”, היא נזכרת. “גם בנסיעה הזאת הוא היה מעשי כרגיל. ‘לפני הכל את קונה מתנות לילדים’, הורה לי והוציא כסף לכל אחד מהם”.
בחודשי חייו האחרונים חלה הידרדרות במצבו. “חצי שנה לפני שאבא נפטר, התחלתי להבין לאן זה הולך”, היא משחזרת. “בכל פעם שהייתה נסיגה, הוא לא חזר לאותו מקום. מצד שני הוא תפקד, יצא מהבית והזמין חברים לארוחות שישי בערב. לבסוף, כשמצבו החמיר, נאמר לנו בערב להעביר אותו לאיכילוב. עד הבוקר הוא כבר לא היה”.
דגן עובדת כמטפלת באמנות. היא אחותם הבכורה של דן וניצן, נשואה לצחי רבאל, עורך דין העוסק בייעוץ עסקי ואמם של עמרי, תמר ומאיה. היא תמיד הייתה הילדה של אבא. “משהו מהרוח שלו - העולה החדש שהתגייס לצנחנים ונתן את מיטב שנותיו למדינה - חשוב לי להעביר הלאה”, היא אומרת כשאנחנו חוצים את הכביש לעבר בית העלמין הצבאי של ראש פינה. כאן, אלוף יחיד בין חללי צה”ל מאז מלחמת העצמאות וקרוב כל כך לביתו ולמשפחתו, נח דגן רב־המעללים את מנוחתו האחרונה. נעה, בתו, מצפה שמורשתו תיזכר.