בימים בהם טקסי סוף מסלול, קורס או קצינים נעשים במסגרת מצומצת של החיילים והסגל בלבד, ההורים נאלצים להסתפק בצפייה בטקס דרך הזום בלבד. חלק מהיחידות מצאו פתרון יצירתי, ומאפשרות להורים לשלוח מכתבים, הנמסרים בתום הטקס לחיילים. לכבוד טקס סיום המסלול של עורב צנחנים, מחזור נובמבר 2019, אמא אחת הסכימה לשתף במכתב אותו העבירה לבנה לקראת הטקס.
ילד שלי,
את המכתב הקודם שלחתי לך לסיום מסע כומתה. גם בסיום המסלול נצפה בדיגיטל. קורונה. שנה וחודשיים שאתה במסלול. מחזור נובמבר 2019. אבל לא רק אתה. גם אני התחלתי אתך במסלול, מסלול מיוחד ל-"אימא של לוחם".
התחלתי בביקורים קבועים בריקושט ולמטייל. אחר כך תאמתי משלוחי משחת נעליים אדומה למכולת השכונתית. "מה אין אצלנו צנחנים בשכונה?" שאלתי את בעל הבית. התלהבתי בימי ראשון להסיע אותך לרכבת, אבל יותר מכל להמתין לך ביום שישי. לרכבת מבאר שבע. הפכנו לקבוצת הורים, ללא היכרות, שממתינים ללוחמים שלהם. הרגע הזה שהרכבת עוצרת מתחת לגשר עזריאלי, והופ מכל רכב יוצא הורה ונעמד לזהות את החייל שלו, מבין היוצאים מהרכבת. מחמם את הלב. כולם אוטוטו בבית חם ומפנק.
ננזפתי על ידך כשלא ידעתי את משמעות ההבדל התהומי בהירארכיה שבין כומתה ירוקה לאדומה. באמת בושה. סורי. לא יקרה יותר.
לפני הקורונה הספקנו "יום הורים" בבא"ח. מהרכב ועד לטקס קילומטרים של מסע צידניות. נו טוב, אין ברירה. אבל כשראיתי את ההורים של היחידות האחרות ואת קבוצת ההורים של הצוות שלך, נמלאתי ביטחון שאכן בחרת נכון. הכי מאורגנים, התפריט הכי מפואר והכי חשוב, תוך דקה כבר הייתה לנו קבוצת ווטצאפ.
בהשבעה בכותל בכלל נגנבתי. קודם כל שודרגתי מאחת שמתנדבת תמיד להביא עוגה, קנויה, אלא מה. או חמוצים ופיתות. הפעם השקעתי בשיפודים שסייעתי בהכנתם, שעה לפני הטקס. רק לנו העורבים, הוריהם ומפקדיהם היו שולחנות פיקניק, מפות ותפארת ארוחה. איך הוכנסו לרחבת הכותל? אל תשאל ילד. אנחנו הורים נחושים ו"מסתדרים".
בראשית הקורונה, כשעמדתם במחסומים באזורים שונים בארץ, ארזתי חבילות ענק, והעברתי דרך קשרים אישיים לתחנת המשטרה הקרובה שימסרו לך. אני יודעת שפישלתי כי לא בקשתי רשות מהמפקד. הוא ויתר בסוף. הערת שהבאתי יותר מדי. בסביבות פסח אחותך הייתה זו שפלשה, ללא רשות, לאתר חבילות המזון מאחורי מכון מור בבני ברק להביא חבילות.
בין לבין התחלתי לסמפט את ציפור העורב, שמעולם לא אהבתי. אל תצחק, אני כבר יודעת לעשות חיקוי נפלא של הציפור. בכל פעם שעובר עורב מול חלון הבית אני חושבת שאולי זה סוג של דרישת שלום. רק לתמונת הציפור על החולצה שלך אני עוד צריכה להתרגל. היא ממש מפחידה!
בשבתות כשאתה בבית, לפעמים מספר ולפעמים שותק. לפעמים אני מתעדכנת בקבוצת הווטצאפ של ההורים. והם פעלתניים שאין מילים. אפילו על מנת הבשר המקולקלת בערב ליל הסדר נודע לי בקבוצה.
ההורים של הצוות אין מילים בפי. אם רק היית קורא. לא, לא היית צולח את כל החפירות. אבל אם תרצה שאזקק לך, אז ההודעות נחלקות לשלוש, כמו בצה"ל.
חלק אחד - העברת מידע. מתי יוצאים, מה קורה, מה המפקד מסר, מתי צונחים? אה לא צונחים. מתי המסע, מתי תגיעו לקו הסיום, מתי הטקס בפייסבוק.
החלק השני - הערכות לצ'ופרים כמו חבילות חטיפים מרוכזות, מטעני טלפון חדישים, הפקת שלט מאיתנו שיפגוש בכם בסוף המסלול ודברים כאלו שאני לא יכולה לגלות יותר.
השלישי, תודות למשפחות שאירחו אתכם, את הצוות כולו. כל אחת בהזדמנות אחרת. באמת כל הכבוד! אבל הכי הרבה בחלק הזה אלו מילות תואר לכם, הלוחמים. מלא מלא "אלופים שלנו" בכל הגייה אפשרית, "מתפללת לשלום", "גאווה", "מברוק" "גיבורים".
אחרי הצניחה הראשונה קבלנו פרוט ברמה של כיווני הרוח, והייתה רוח ועוד איזה רוח. ואחרי הבשורה שכולכם צנחתם בשלום: "ממש מרגש", "ברוך השם" ו-"ישר כוח", "איזה יופי!", גיבורים". "סוף סוף כנפיים".
גם עכשיו כשאני כותבת שורות שונות משירו של אהוד מנור ז"ל, אני דומעת, מתרגשת, ומתנחמת שתשמרו אחד על השני. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם:
"תלוי בין שמיים וארץ...ופתאום האדמה מתקרבת ואני שוב בגופי דורך...
לקראת החול החם לקראת הנעלם...
כל הזמן צנחן כל הזמן מוכן...
כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם.
תמיד נאמנות היא הערך מחובר לכל החברים
לא רק מטרה יש גם דרך ..."
אולי המסלול שלך ילד, הסתיים. לא שלי! אני רק משנה קצת, מסלול ל'אימא של לוחם שטח'. אתה יודע שאני דואגת. לא מהיום, מאז שהיית תינוק. זה התפקיד שלי ילד. רק בבקשה אל תנסה אותי יותר מדי. אמרתי לך, מספיק לי לשמוע את המנגינה עוד לפני המילים "כל הזמן צנחן"... ואני דומעת.
אוהבת מאוד, עורב צנחנים יקר שלי.
אימא.
המכתב נכתב על ידי תמר אשכנזי, אשר בנה יונתן מסיים בימים אלו את המסלול של עורב צנחנים, מחזור נובמבר 2019.