בסיס חיל האוויר בחצור, 16 באוגוסט 1966, 07:55. כמדי בוקר ישראל גלעד, שליש טייסת תחזוקה, פותח את יומו בטלפון לישראל הרשקוביץ', קצין מוסך מיראז'. אלא שהפעם הרשקו לא יודע את נפשו: “עוד רגע ינחת כאן מיג", הוא מבשר.
הלסת של גלעד צונחת לרצפה: “לחיל האוויר שלנו אין מיג". אבל הרשקו נחוש כפי שמעולם לא נשמע, לא מותיר לגלעד ברירה אלא לשלוף מפתחות, לרוץ לטנדר ולנסוע כ־600 מטר.
כשכמעט הגיע למגדל הפיקוח אור אדום נדלק ברמזור. “ואני עוצר ופתאום המיג עובר מעלינו, ואיך שהוא עובר, מכל הצדדים של הבסיס מתחילות לזרום מכוניות וכולם נוסעים על מסלול מקביל לזה שעליו נחת המיג".
אלא שפרט אחד זניח מפריע למבצע להסתיים. לטייס שריחף כל הדרך מעיראק אין דרך לרדת מתא המיג 21. שנה וחצי של תכנון דקדקני, ומהמוסד ומחיל האוויר חמקה העובדה שאין בחצור סולמות מטוסים שיתאימו למיג.
הראשון שמתעשת הוא מפקד הבסיס בני פלד. בהוראתו מפקיעים את סולם מכונית הכיבוי שבכוננות, וקפטן מוניר רדפא יורד אל אספלט התהילה.
55 שנה אחרי כן התהילה מספרת את עצמה. המיג 21 מתוצרת ברית המועצות שהביא רדפא היה שאגת המנוע המעודכנת בקרב מטוסי האויב.
משאת הנפש של צבאות המערב, תשוקתו הלא הכמוסה של חיל האוויר. נחיתתו בארץ “פתחה תקופה", כדברי ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי. באדיבות צה"ל למדו את המטוס גם האמריקאים ואחר כך הסירו את האמברגו על משלוחי נשק לישראל. המיג 21 היה מבשרו של הפנטום.
עשרה חודשים לאחר נחיתתו בחצור פרצה מלחמת ששת הימים. הודות למיץ שסחט מהמיג של רדפא, הטביע חיל האוויר תוך שלוש שעות את עיקר מטוסי המצרים. רובם על המסלולים ובהאנגרים. המיגים שהצליחו להמריא יורטו בקרבות בזק. המכה הכריעה את המלחמה. חיל האוויר זכה לשבחים גלובליים. המוסד - שזמם, יזם והוציא לפועל את מבצע יהלום עלה לצמרת הליגה של ארגוני הביון המובילים בעולם.
אבל 55 שנה אחרי זו גם שעתה של מרירות הנפש. משפחתו של רדפא קיבלה מהמוסד את שמיכת הפוך המרפדת חיים: דירה יפה בצפון תל אביב, משכורת, בית ספר לילדים, 50 אלף דולר, אפשרות לחיות בכל ארץ שיבחרו בה. “אבל זה היה פסאודו־שיקום", יאמר לי ברוך מזור, שקישר בין המוסד למשפחה, “אי אפשר לשקם את מי שבגד בעמו". עוד לא נולד הפרויד שיעלים תחושת אשמה של מי שהשליך למצולות את עברו ויצא למסע של ייסורי מצפון.
שלושה חודשים לפני עריקתו של רדפא הוצא להורג בקהיר סרן עבאס חילמי. ב־19.1.64 נחת גם חילמי עם מטוסו בחצור. לאחר חצי שנה בישראל נתפרה לו זהות הדוקה והוא שוגר להתחיל מחדש בארגנטינה.
כעבור כמה חודשים הסגיר את עצמו לשגרירות מצרים, הועמד למשפט צבאי בקהיר ונידון למוות. נתיב הייסורים של משפחת רדפא ממושך יותר. לאחר שהות של כשנה בישראל ובלחץ בטי, אשת מוניר, עברו למערב אירופה. ואחר כך למדינה אחרת בחו"ל. בתם ובנם חיים שם עד היום. מסוכסכים עם עברם ועם עצמם. רדפא מת בגיל 54, משיברון לב כנראה, 32 שנה לאחר אותה נחיתה הרואית בחצור.
הוא היה איש עדין שאהב ללכת מכות. נוצרי שלא האמין בהגשת הלחי השנייה אלא במכת וו איומה. אלוף חיל האוויר באגרוף שחטף ממפקדיו מתחת לחגורה. מכיוון שלא היה בן העדה הנכונה הגיע לדרגת קפטן ושם נעצר.
הקשר הישראלי של מוניר רדפא התחיל בהיעדרו. באפריל 1965, בתום ארוחת בוקר בלשכת מפקד חיל האוויר עזר ויצמן, שואל ראש המוסד מאיר עמית: “יש משהו שאתה צריך ממני?". ויצמן יורה: “תביא לי מיג 21, סלוצקי (שם משפחתו הקודם של עמית - מ"ח)".
עמית: “השתגעת? אין בעולם המערבי מיג 21".
ויצמן: “לו זה היה קל, לא הייתי מבקש ממך".
מארכיון המוסד נשלפים שמות טייסי המיג במדינות ערב, לא אלה של עיראק. עמית סבור שמכלי המיג 21 צרים מהכיל את הדרך לישראל.
כשטעותו מתבררת, מצרפים גם את טייסי חיל האוויר העיראקי למאגר המועמדים לעריקה. ראשי שלוחות המוסד בעולם מקבלים הוראה למצוא טייס מיג בשל לנפקדות. נציג המוסד שיושב בטהרן ואחראי גם לחזית עיראק הוא יעקב נמרודי. “פקח עיניים וכרה אוזניים, אולי תמצא קצה חוט", מבקש ממנו רחביה ורדי, ראש “צומת" וסגנו של עמית.
לקצה החוט קוראים יוסף שמש, סייען של המוסד בבגדד. “טיפוס כזה לא היה לי", אומר נמרודי בסרט “הציפור הכחולה" של מל"מ (“המרכז למורשת המודיעין"), “יהודי ציוני, אוהב כסף, רודף נשים, סוחר ממולח, חכם מאוד, תכסיסן מעולה". שמש הגיע אל האישיות המבוקשת דרך אחותו אסתרין, שהייתה מורה ביסודי. למנהלת שלה קראו קמיל, אחותה של בטי אשת מוניר רדפא. נמרודי פונה אל שמש בשיחה שהתנהלה בערך כך:
“מה אתה מספר, שאתה יכול להביא מיג?".
שמש: “מיג וגם צוללת".
נמרודי: “יחד תביא אותם?".
שמש: “כל אחד לחוד".
נמרודי: “שים בצד את הצוללת, ספר לי על האיש".
שמש: “יש לי חבר שטס על מיג 17, הוא כרגע באימונים ברוסיה ואני דופק את האחות של אשתו (קמיל)".
“זה אפשרי?", שואל רחביה ורדי. נמרודי משיב: “לדעתי כן". עמית מאשר את מבצע יהלום אבל בתנאי אחד: הוא רוצה לראות במו עיניו את רדפא לפני שיעשה איתו ביזנס. ממציאים לקמיל מחלה מסתורית שגורמת לה כאבי ראש מטריפי דעת. לשלטונות נאמר שעליה לצאת בדחיפות לאירופה ועל רדפא להיות לצדה. הוא היחיד שיודע אנגלית ויהיה לה לפה. הצבא מאשר לרדפא חופשת שבועיים ביבשת.
ב־22 בינואר 1966 מתיישבת בקפה “אלדורדו" ברומא חבורה לא אקזוטית: יהודי מעיראק (יוסף שמש) בעניבה ובנעלי בית בגלל מחלה ברגליו, פילגשו הקולנית (קמיל), טייס רחב כתפיים (קפטן מוניר) ואיש חיל האוויר שהושאל למוסד (זאביק לירון). במרחק שני מטרים - בלתי מזדהים ולוגמים אספרסו בשרשרת - מאיר עמית ורחביה ורדי. רדפא עושה עליהם רושם של איש אמין, רציני ולא יהיר, “הכלה מצאה חן בעיניהם", מספר בסרט לירון, שהלך לפני כמה שנים לעולמו.
מה היה המניע של רדפא? האם היה זה קידומו הנבלם עקב היותו נוצרי, כפי שיספר לעיתונאים לאחר נחיתתו? האם נקעה נפשו מהפצצות הכורדים ולעתים פספס בכוונה? העובדות האלה - מבוססות עד כמה שיהיו - מטשטשות את האמת. “כל סיפורי התסכול", אמר לי ברוך מזור, “הם המצאה שלנו, שהכל ייראה כעריקה ולא כגיוס".
אז מה דחף אותו אל גובהי האל־חזור?
“אחד מאחיו היה רופא שחי בלונדון והוא עצמו היה בקורס טייסי ניסוי בארצות הברית, פתאום נפקחו לו העיניים".
אמריקה שיגעה אותו?
“הקצב, הגודל, העוצמה, גורדי השחקים, הוא חזר משם אדם אחר. יש עולם והוא רוצה להיות חלק ממנו".
על סמך מה אתה אומר את הדברים האלה?
“היו לי הרבה שיחות עם אשתו, עם ילדיו, ימים הייתי יושב איתם".
לאחר ההיכרות בקפה "אלדורדו" נמשכו שיחות העומק בדירה בטוחה ברומא. לירון מתעלם מהוראות המוסד ומגלה לרדפא את מהמורות חייו. את היותו ניצול שואה שזינק מרכבת המוות לאושוויץ, את סופם של הוריו בתאי הגזים. גילוי הלב של לירון מקרב אליו את רדפא. זה הרגע שבו מורים לו מהמוסד להיחשף. להודיע לרדפא שמולו ישראלי. “חשבתי שתגובתו תהיה נוראית והוא רק אמר: ‘אהה...אהה...ישראל", אומר לירון בסרט מל"מ.
התגובה המהורהרת הזאת - שלא לומר שוות נפש - גורמת לברוך מזור להעלות סימן שאלה גדול על עניין הגיוס. “נראה שבפגישה איש לא גילה לו את אמריקה, ה'אהה...ישראל' היה תוצאה של משהו שכבר הונח בראשו".
כלומר?
“אתה רואה שהסוחר היהודי (שמש - מ"ח) כבר דיבר איתו. את הסוחר עניין יותר מה הוא יקבל מאשר מה הטייס יקבל".
אומרים שבסך הכל קיבל 50 אלף דולר.
“המוסד לא משלם הרבה, וזה יהיה חלק מהתסכול שלו".
בכל מקרה, רדפא מסכים לבוא בתנאי אחד: שיבריחו מעיראק גם את אשתו, שני ילדיו, שלושה גיסים וגיסה אחת, הלא היא קמיל, ואת המאהב שלה יוסף שמש. התנאי של רדפא מתקבל.
מטעמים מבצעיים עוברות השיחות מרומא לדירת מבטחים באתונה. “היהלום" מוכיח שהרוויח ביושר את כינויו. הוא מתגלה כמכרה זהב מודיעיני, ולעיר מוזעק איש מקצוע של חיל האוויר.
יהודה פורת נולד בקהיר ובגיל 11 עלה לארץ. הוא סיים קורס טיס במגמת נווטות. עקב שליטתו בערבית מונה לראש החוליה המצרית במודיעין חיל אוויר. כשנה לפני מבצע יהלום תחקר את העריק עבאס מחמוד חילמי. עתה החליט שייקה ברקת, ראש מודיעין חיל האוויר, לשגר אותו לאתונה.
לקראת הנסיעה הם יושבים בסלון הקטן של ברקת ברמת גן להכין שאלות כמו: אילו טייסות יש לעיראקים, כמה מיג 21, שמות הטייסים, סוג האימונים.
הם רוכנים על מפות לעצב שני נתיבי טיסה אפשריים אם יחליט “היהלום" לבוא לארץ. אין פורת מגלה לדינה - אז חברתו - לאן הוא טס. הוא גם מזהיר אותה שלא יכתוב ולא יצלצל.
“אמא אמרה לי: ‘דינל'ה, דאס איז נישט קיין חוסן'" (ביידיש: “דינל'ה, זה לא חתן"). אבל דינל'ה תתעקש, ואחד האורחים בחתונתה עם יהודה בבית החייל יהיה רדפא. פרופ' דינה פורת, שתהיה ההיסטוריונית הראשית של “יד ושם", תהפוך לשותפת סוד ותסייע למשפחת רדפא בארץ.
איזה רושם מוניר עשה עליך כשנפגשתם לראשונה באתונה?
יהודה פורת: “מופנם, די סגור, נעים הליכות, מאוד נעים הליכות".
כשישבת מולו לא עברה בך מחשבה שהאיש הזה בעצם בוגד?
“האמת, לא. מאוד שמחתי שיביא לנו מיג 21".
לא קלטת אצלו איזה שביב חרטה?
“הוא לא הרגיש את עצמו כבוגד. הוא חש בצדק שאין לו סיכויים להתקדם ושהוא רוצה מאוד להסתדר בחו"ל".
הם עובדים כ־11 שעות רצופות ביום אך מתפנים גם לערבי נחת. מסעדות, בתי קפה, מתנות. “עזר לי לבחור קומבינזון תכלת לפייס את דינה", מחייך פורת. הם חרשו את העיר כשלירון מבטיח להסיע אותם the shortest way. אלא שלבסוף היה מתברבר וכולם היו גועים בצהלה: the shortest way.
ואז רדפא נעלם ליממה. לפורת ולשאר מספרים שיש לו תיאומים בשגרירות עיראק, אך רדפא, חמוש בדרכון על שם משה מזרחי, עולה למטוס אל־על לישראל.
בביקור שיארך יממה ילמד דרכי קשר, התכתבות בכתב סתרים ויסוכם איתו האות שעל פיו ייצא לדרך: השיר “מרחבתיין" שישודר במשך שלושה ימים בשש בבוקר בקול ישראל בערבית. אלא שחוץ מכל אלה יש עוד סיבה אחת קריטית שמביאה אותו לארץ.
ברקת, ראש המודיעין של חיל האוויר, רוצה לוודא שהאיש בכלל טייס. הוא רוצה לטוס עם העיראקי לראות את ביצועיו. אומרים לו שזה טירוף. ה"מטאור" שיישא אותם הוא מטוס מכני.
המוטות והכבלים מופעלים בכוח הזרוע, והזרוע של המתאגרף רדפא עשויה מפלדה, בהורדת ידיים אווירית יכריע אותו. לברקת שיישב מאחור יהיו אומנם הגאים משלו אך הגאיו של רדפא יגברו והוא עלול לחטוף את המטוס לבגדד או לרסק אותו על שניהם.
אבל ברקת נחוש: “אם רדפא יראה את המסלול שאליו ייכנס יגבר ביטחונו". ויצמן נכנע אך מודיע: “אני מעמיד את כל חיל האוויר בכוננות". כשברקת מבקש ממנו לא להגזים, משיב לו מפקדו: “לא שואל אותך".
ערב לפני הטיסה הם נפגשים במסעדה ברמת השרון. מלוויו של רדפא משאירים אותו לשיחה בארבע עיניים עם ברקת. “ואני מדדתי אותו".
מה ראית?
“איש חזק, עב צוואר, ‘בוקסר' שנראה כמו ‘בוקסר', אבל אני חדרתי לנשמתו".
ומה ראית?
“לבוקסר הזה הייתה נשמה של ציפור. לא יודע מה גודל נשמתה של ציפור, אבל אני גר ברחוב איה, שהיא ציפור גדולה, והייתה לו לפחות נשמה של איה".
מה אכלתם?
“לא זוכר, אך באוכל יש לי נימוסים פולניים והוא נהג כקצין וג'נטלמן".
לפני פרידה חופן ברקת בשתי כפותיו את כף ידו של מוניר רדפא ואומר לו: Tomorrow morning we shall fly together".
לא התחבקתם?
“העיניים שלנו התחבקו".
בלילה שלפני הטיסה לא פחדת?
“היה לי מידע, אכלנו יחד ארוחת ערב, האיש שישב מולי היה הוא, העיניים שהביטו בי היו שלו, לא, לא פחדתי".
בשש בבוקר ממתין להם ה"מטאור" בלוד, שעוד לא נקרא נתב"ג. בוואן לבן של השב"כ אורב צוות צילום. רדפא וברקת - שניהם בסרבלי טיסה - מקיפים את המטוס. בודקים. רדפא נקשר וברקת מעליו מתדרך אותו: כשיטפסו ל־5,000 רגל יפנו מזרחה ויטוסו מעל ירדן.
“אל דאגה, המכ"ם הירדני בקושי יזהה אותנו וחיל האוויר שומר עלינו". מוניר מסיע ושייקה מעודד מאחור: “אתה רץ יפה, מוניר". ואז הוא מתנתק ועולה השמיימה. עושים סיבוב מעל המסלול שממנו המריאו וברקת מבקש: “תתהפך קצת". רדפא משתלט יפה על המטוס.
כשהשמש מולם הם חוצים את הירדן, טסים אל לב הממלכה, מרחפים מעל ירושלים. כשהים מולם מבקש ברקת 10 מעלות שמאלה, “כדי שתראה את הבסיס שתנחת בו". רדפא עושה סיבוב ו"באז" מעל המסלול בחצור ושומע באוזניות: “עכשיו קח אותי הביתה".
לאחר 50 דקות הם נוחתים בלוד, מסירים קסדות, משחררים רגשות. מתחבקים. “מוניר, נחכה לך כשנהיה מוכנים", מבטיח לו ברקת, “וזה יקרה רק כשנדע שמשפחתך במקום מבטחים, Good luck my friend". רדפא רק משגר מבט נוקב ונוגע קלות בזרועו של הישראלי. לאחר good time באלנבי וביפו הוא שב לאירופה.
בעיראק, באיראן ובישראל מתחיל המוסד לגלגל את מבצע יהלום או “הציפור הכחולה", בפי חיל האוויר. חוליה אחת, כך על פי ספרו של סטיוארט סטיבן, “רבי המרגלים של ישראל", עוקבת אחרי בני המשפחה בבגדד.
אחרת, שתסייע להבריח אותם מעיראק, מתמקמת בקרב המורדים הכורדים. חוליה מבצעית יוצאת להוואז שבאיראן לקלוט את היוצאים מעיראק ולהעביר אותם בזהות חדשה לאירופה.
ובינתיים חמולת רדפא משתדלת להוכיח שחייה במסלולם. בראשית הקיץ יוצאים לנופש למרגלות הרי כורדיסטן. את שכניהם למעון הנופש הם מעדכנים שלאחר החום ישובו לבגדד. במקביל מתאם המוסד את צאתם של בטי, בתה לולו ובנה סוסו (כינוי חיבה של לייס, ליש) ושאר בני המשפחה כפי שהובטח למוניר.
ואז תקלה שמעוררת חלחלה בישראל: לקראת התעופפותה מארגנת המשפחה גאראג' סייל, מכירה פומבית של רהיטיה. מה שמביא את מאיר עמית לסף שבץ. “חשבתי שהמבצע הולך פייפן", הוא מודה בסרט “הציפור הכחולה". אבל למרבה המזל העיראקים לא שמים לב. בגלוית סתרים מוניר מעדכן בינתיים שהוא מנסה לדלג מטייסת מיג 17 שמפציצה את הכורדים לטייסת מיג 21.
“אני מנסה לעבור מבית החולים שבו עבדתי אל המחלקה הפנימית... חושב שאצליח בתוך שבועות...". ובגלויה אחרת הוא מבשר: “עובר ביולי, עד אז זקוקים לי בבית החולים הנוכחי...".
כדי להסיר חשד שישראל גייסה את רדפא, מפברקים מכתב שישלח מבגדד ויועבר דרך אירופה אל מפקד חיל האוויר הישראלי. “אני טייס בחיל האוויר העיראקי והחלטתי לבוא לארצך, אנא הורה לטייסיך לא לירות בי כי אני בא למטרות שלום... אטוס בגובה רב מעל ירדן, מעל ים המלח ובעזרת האלוהים אני מקווה לנחות באחד מבסיסיך... שלך בנאמנות, טייס מיג 21; נ.ב. אנא סלח לי, מסיבות ברורות איני יכול לכתוב את שמי". שמו של הכותב הוא בעצם שלמה כהן, סגנו של ורדי בפיקוד על "צומת".
בסוף יולי 1966 רדפא מדווח שעבר לטייסת המיג 21 והשלים את הכנותיו לקראת המראתו. בירושלים נחשף ראש הממשלה לוי אשכול למבצע, ובבגדד מתחיל חילוץ המשפחה.
על פי ספרו של סטיוארט סטיבן לוחמים מקרב המורדים הכורדים מעבירים אותם בגבול עיראק. מסוק נוחת בכורדיסטן, ממשיך איתם להוואז שבאיראן ומשם לאירופה.
לאחר הנחיתה מופרדים היוצאים מחשש שמי מהם יתחרט ויפנה לשגרירות עיראק. בטי וילדיה יוצאים עם זאביק לירון לנסיעת בלהות ברכבת לילה מאמסטרדם לפריז. “היא בכתה כל הדרך, היא אמרה לי: ‘ביקשתי לא לנסוע.
למה נסענו? הילד חולה, הוא (מוניר - מ"ח) לפחות מחכה לי בפריז?". אבל בפריז ממתינה בשורה שתערער אותה. לירון מודיע לה שהיא בדרך לישראל. “ואני בטוח שהשכנים שמעו את הצעקות שלה וזה היה בניין של שמונה־תשע קומות. וזה היה לילה נוראי והיא בכתה, בכתה, בכתה".
בבוקר הוא מעיר אותה משינה טרופה ומדבר על לבה: “בעלך אוהב אותך, הוא רוצה את הילדים, אם את אוהבת אותו, אם את רוצה להיות איתו, אין לך ברירה אלא להמשיך איתי לישראל".
הלילה הנורא הזה היה ראשית התמוטטותה?
ברוך מזור: “היא הגיעה לאירופה חולה".
אולי הייתה העריקה הטריגר למשהו שקינן בה?
“יכול להיות".
14.8.66, שש בבוקר, רמת השרון. כשהמשפחה בדרך לארץ, שייקה ברקת מתבצר עם טרנזיסטור בשירותים. עליו לוודא שקול ישראל בערבית משמיע את ה"מרחבתיין" (ברוך הבא בערבית) שיזניק את רדפא.
אשתו הממודרת מיקי מזהירה מעבר לדלת: “לא בריא לשבת על האסלה ולהקשיב לרדיו". מביתו ברקת ממהר לבור בקריה כדי להילחץ עם מפקד חיל האוויר מוטי הוד מול מכ"ם שומם.
על יהודה פורת עוברות השעות האלה בחצור בחברת מפקד הבסיס בני פלד, ועל רן רונן (פקר) ושמואל “יוהאן" שפר בזוג מיראז'ים. בלי לדעת מה המשימה הם ממתינים נוטפי זיעה בעמדת היירוט בתל נוף. וביום הראשון לספירת המרחבתיין לא קורה כלום ובשני לא קורה כלום, ובשלישי קורה.
16.8.66, בסיס ראשיד ליד בגדד. לאחר ששב מדרכו לארץ ביום הראשון בגלל תקלת חשמל בקוקפיט, מסביר רדפא לטכנאים שפניו לטיסת ניווט בגובה נמוך. מה שמצריך מכלי דלק מלאים. אבל מיד לאחר ההמראה, כשהוא בגובה אפס, מגדל הפיקוח מצווה עליו לשוב.
הוא מתעלם, משנה תדר וממשיך מערבה. על הבור ועל חצור עולה עוד בוקר של “מחכים למוניר". “בטח גם היום לא יגיע", אומר בני פלד ליהודה פורת.
מוטי הוד שואל את שייקה ברקת: “יבוא או לא יבוא?", ושומע: “נולדתי עם מזל - יבוא". ואז הם רואים נקודה לא מזוהה על המכ"ם. כשרדפא חוצה את הגבול לירדן, הוא משגר לארץ את הססמה “אלדין קורא לבוסטון". “ואומרים לי, מזרחה, כוח מלא למפגש", סיפר פקר בספרו “נץ בשחקים".
הוא ושפר מטפסים ל־22 אלף רגל וחוצים את גבול ירדן. הוד, שחושש מהפרא אדם שלו, עולה ברדיו מול פקר: “רן, עוד מעט תראה משהו שאסור לך להפיל".
“ואני מתחיל לאט־לאט להתקדם, יד על הסטיק, יד על המשנק, מסתכל עליו, מנענע בראשי מלמעלה למטה, הוא מנענע בראשו מלמעלה למטה, הרמתי יד, הנפתי אגודל והוא הניף אגודל, הצבעתי על עצמי, הצבעתי עליו כאומר לו: ‘אתה אחריי'".
פקר, שיפיל במלחמת ההתשה ארבעה מיג 21, מוביל בבטחה את העיראקי לחצור. לאחר מסע של 50 דקות ועם מכלים מיובשים, נוחת מיג 21 מספר 534 בבסיס חיל האוויר בחצור. במטה המוסד מודיעים לאבי המבצע, מאיר עמית, “היהלום בכתר".
ליד המטוס מחכים בני פלד ויהודה פורת המוכר מאירופה. רדפא יורד על סולם הכבאים ומתחבק כאח עם פורת.
איך הוא נראה לך בדקות האלה?
פורת: “מופנם, לא הראה סימני התרגשות. אמרו לו שמשפחתו כבר בארץ ותכף יפגוש אותה".
עם הנחיתה, ישראל מפרסמת את מכתב המוסד שבו רדפא מבקש ממפקד חיל האוויר מקלט בישראל. הוא מספר לעיתונאים על קידומו שנבלם עקב היותו נוצרי, על סירוב העיראקים לשחררו מההפצצות האכזריות על הכורדים.
אחר כך הוא מוטס לשדה דב לפגוש את הרמטכ"ל. לצד יצחק רבין עומדים מפקד חיל האוויר הוד, מפקד שדה דב אורי ירום וראש מודיעין חיל האוויר שייקה ברקת. “כשנעמד מולי, פרש את ידיו כמו לקראת חיבוק ואמר: Because of your eyes I am here", נזכר ברקת.
בשעות האלה שב דני שפירא מטיסת ניסוי. “מיג 21 נחת כאן הבוקר", מודיעים לו הטכנאים שמקבלים אותו בדת"ק (דיר תת־קרקעי) בחצור.
“אמרתי להם: ‘אל תעבדו עליי', אך הם התעקשו", הוא מספר. גם בגיל 96 שפירא נראה כברון אוויר ישראלי. בלוריתו אומנם הצטמצמה והכסיפה אבל הוא זקוף, חד עין, בהיר מחשבה ולא מרשה לאלוני לצלם אותו עם הליכונו.
דני שפירא הוא בוגר קורס הטיס הראשון, הצניח נשק ליישובים נצורים בתש"ח, הפציץ את שדות התעופה המצריים בששת הימים, הביא מרעומי תותחים מאיטליה במלחמת יום הכיפורים והטיס את רבין לפגישותיו החשאיות עם חוסיין.
למחרת בואו של רדפא, זומן ללשכת מפקד חיל האוויר. “תעלה את המיג הזה לאוויר כמה שיותר מהר", פוקד עליו מוטי הוד, “אתה תהיה הטייס המערבי הראשון בעולם שיטיס מיג 21". שפירא התחיל מיד לעבוד.
בפגישתו הראשונה עם רדפא הוא קושר את עצמו, מנסה להתמקם בתא לא נוח, “שמשקף את הגישה הבולשביקית שהאדם במקום האחרון", בודק את המטוס על פי צ'ק ליסט שרדפא הביא, עושה התנעה, מתגלגל לתחילת המסלול, נותן מנועים בכוח מלא כאילו להמראה, מוציא מצנח בלימה ומדומם.
“מחר אני ממריא" הוא מודיע לעיראקי הנחרד: “מחר? בלי קורס? בלי סימולטור?". שפירא טופח לו על השכם ואומר: “יא מוניר, לָא תחאפש, כול אישי יכון בח'יר (“אל תפחד, הכל יהיה בסדר"), טסתי על הרבה מטוסים והסתדרתי".
רדפא: “אתה לא מפחד?".
שפירא: “נתת לי super instructions".
למחרת, כשמוניר צופה בו מגבעה סמוכה, המריא ודהר על המיג 21 במשך 45 דקות.
דיברתם אחרי כן?
“אמר לי: ‘וואללה אתם, בא מטוס וכבר אתם עליו. אתכם הערבים לא ינצחו אף פעם'".
לאחר מאה שעות על המיג ולאחר עשרות “קרבות אוויר" מול טייסי חיל האוויר יש לשפירא מסקנות: הראות לאחור גרועה, במהירות גבוהה קשה לתפעל את ההגאים, אך במרומים - מעל 30 אלף רגל - המיג שוקל טונה פחות מהמיראז' ולכן מהיר ממנו. “חפשו את המיגים בגובה נמוך", הוא ממליץ לטייסים, “וככה החבר'ה הפילו מיגים בששת הימים".
ישראל החשאית קולטת ברצון את משפחת רדפא. המוסד משלם משכורת, משכן אותה בדירה יפה בצפון תל אביב. אבל מוניר, בטי ושני ילדיהם נאלצים להמציא מחדש את חייהם. לולו וסוסו הקטנים הולכים לבית ספר נוצרי ביפו בתור ילדים שהגיעו מאיראן.
“אבל הילדים ברחוב קראו אחריהם: ‘ערבים, ערבים'", מספר דני שפירא. מוניר ניסה להתקבל לעבודה באל־על, אך הוא הציע לו לרדת מזה כי העיראקים יחפשו כל דרך להרוג אותו.
“אפילו יפילו מטוס על נוסעיו". רדפא מסתפק בהטסת מטוסים קלים לעיר הנפט באבו רודס. שותפי הסוד הספורים מנסים לעדן את מציאותם. לפתוח לפניהם את בתיהם.
בפעם הראשונה בבית אברהם ברזילי איש המוסד, צועדת קמיל אחות בטי, ישר למטבח. “באלה את מבשלת לבעלך?", היא שואלת נדהמת את אשתו רינה. למחרת הן יוצאות לשוק לקנות סירים גדולים. דינה של יהודה נצמדה לבטי, מיקי של שייקה קנתה למוניר בד וצבעים שיוכל לצייר כשרוחו נופלת. הוא גמל לה ברישום מרהיב של נשר.
“מוניר היה בן בית אצלי", מספר דני שפירא. נהג של המוסד היה מקפיץ את משפחתו למפגשי בשרים ורוגע בחצרו ברמת השרון. שולה ובטי אהבו לשוחח, והילדים בילו שעות בחברת עצמם. פעם שיחקו מחבואים, סוסו נעלם, ואצל אמו התעוררו השדים.
“אתה רואה, חטפו לנו את הילד, העיראקים יהרגו אותו", שטפה את בעלה. הילד נמצא לבסוף במכונית חונה, אבל בטי לא ממש נרגעה. “למה בעלי היה צריך לברוח? הוא היה קפטן", נהגה לזרוק לדני שפירא.
“קפטן, אבל לא היו עושים אותו מייג'ור", היה משיב לה. “עיראק מוכת הפיכות ושטופת דמים", המשיך וטען, “מי שלא שייך לשלטון נגרר לחבל התלייה, רק פה אתם בטוחים". אבל בטי רדפא המשיכה להתייסר ולייסר.
מוניר לא התאונן שאשתו עושה לו את המוות?
יהודה פורת: “הוא לא היה צריך, יכולנו לראות את זה. תמיד הייתה נרגזת, מריבות קשות, אך הוא לא אמר מעולם: ‘אשתי כועסת'. לקח הכל על עצמו".
לאחר כשנה של חיים על גחלים, מוניר רדפא התקפל, כרע וביקש לעזוב את הארץ. המשפחה יצאה למערב אירופה, המשיכה למקום אחר בחו"ל. והגיהינום בעקבותיה.
סערתה של בטי לא שככה, והקיום היה מדוד, נאבק לא להתחכך במפלס העליבות. מדי פעם רדפא היה מגיע לארץ, מתקבל בכבוד מלכים, מנסה לשפר את קצבתו וחוזר למשפחתו אל מציאותו המכווצת.
לא שלא היה מה לאכול, אך היומיום היה רצוף דילמות: לקנות טלוויזיה חדשה או לשמור את זאת מהימים שפרד אסטר היה מנחה־על, להחליף אוטו או להיצמד לספינת הפח בדמות פורד פלקון מימי הארי טרומן, לתקן את הגג או לשים כסף בצד למען הילדים.
“חלק מהתסכול שלו היה מצב הילדים", מעריך ברוך מזור. “הבן למד כימיה, הבת מינהל עסקים אך עבדו בעבודות זמניות, בדברים שוליים וגם בהם לא החזיקו מעמד".
המוסד לא נתן לו תמיכה נפשית?
“הוא היה גאה מכדי להגיד: ‘אני מתוסכל'. הסיפור המרכזי הוא התסכול שהאיש הזה חי בו ומתגלה בדיעבד".
בוקר אחד הובס לבו של מוניר רדפא. הוא ירד לחדר הכושר במרתף, אימן את גופו החסון והתמוטט. “בטי הודיעה לנו על מותו", מספר יהודה פורת, “היא הייתה באטרף".
לאחר מותו מונה ברוך מזור לאיש הקשר של המוסד עם המשפחה. ב־24 שנותיו בארגון ייצג מזור את האגפים הטכניים באירופה, היה ראש השלוחות בחו"ל וסגן חשב המוסד. דבר מכל אלה לא הכין אותו למפגש הסוחט עם משפחת רדפא.
לאחר הסתלקות בעלה השתלטה האפלה על נפשה של בטי. טלפונים קורעים שהרימה בשעות הקטנות היו לשגרת לילותיו של מזור. “היא התאוננה שהכאבים הורגים אותה, היא התפתלה, היא קיללה". הפסיכולוג הראשי של המוסד שהצטרף לאחת הנסיעות אבחן שהיא סובלת מפיצול אישיות חריף.
איך זה התבטא?
“היא הרגישה שהשטן משוטט בגופה, שהוא אונס אותה, שהוא גומר אותה, שהוא מכתיב לה את חייה".
מה היית עושה?
“מה יכולתי לעשות? הייתי אומר לה: ‘תירגעי'. אני יכול לגרום לה מפה שתיקח תרופות?".
הילדים לא יכלו לגרום לה?
“כשמוניר היה בחיים, הכריח אותה לקחת תרופות, והיא הייתה מאוזנת איכשהו. אבל הילדים היו חלשים מולה. לא יכלו להגיד לה: ‘אמא, קחי את התרופות קיבינימט".
לפני כמה שנים הלכה גם בטי רדפא לעולמה. שני ילדיה צריכים לגרד כיום את שנות ה־60. “והם ביקשו לא להיות בקשר איתנו".
יש סיכוי לדבר איתם?
“שום סיכוי. הם מרגישים שהשלטון העיראקי עדיין רודף אותם".
ברצינות?
“הם היפני שחי בג'ונגל ולא יודע שהמלחמה נגמרה".
מה אתה לוקח מכל הפרשה הזאת?
“השאירה בי חמיצות. אתה גיבור עולמי אבל בחייך האישיים אתה אומלל, חי כמו איזה כלבלב".
זה סיפור על גבורה ואומללות.
“סיפור על גבורה ואומללות. זאת הכותרת".
תודה לנאוה רייך, מנהלת ספריית מל"מ, על הסיוע בהכנת הכתבה