נחום זקן, שקיבל את עיטור העוז במלחמת יום כיפור, חוזר לחוויות הקשות

חלפו המון שנים עד שנחום זקן, מג"ד 433 במלחמת יום הכיפורים ומי שקיבל את עיטור העוז על לחימתו במלחמה ההיא, בחר להעלות את קורותיו על הדף. “אנחנו, אנשי הצבא, לא מאלה שכותבים יותר מדי", אומר זקן. “בכל חודש לפני יום הכיפורים המשפחות השכולות דורשות לדעת לפרטי פרטים את אשר התרחש בקרב של יקירם בשעות האחרונות שלו.

ילדים של הנופלים או אפילו נכדים צמאים לדעת את המידע הזה, וזה לגיטימי שישאלו, והשאלות חוזרות על עצמן בכל שנה מחדש. הם שואלים שאלות כאילו לא חלפו 48 שנים, כאילו המלחמה קרתה אתמול".

אחד הגדודים שבלטו בחזית זו היה גדוד 433, בפיקודו של סא"ל דאז זקן, של חטיבה 500 בפיקודו של אל"ם אריה קרן. הגדוד, שהוקם בשנת 1972, לחם כל ימי המלחמה - מקרבות הבלימה באסמעיליה והקרבות על רכס “חמוטל", דרך צליחת תעלת סואץ ועד הקרב המיתולוגי בעיר סואץ – שבו ספג מכה אנושה: 34 הרוגים ו־138 נפגעים.

הכמיהה של זקן לתאר את סיפור הקרב של הגדוד נולדה בשנת 2018 בעידוד “מערכות", בית ההוצאה לאור של משרד הביטחון. “הם לחצו עליי להוציא את הספר כי טענו שיש הרבה לקחים להפיק מהקרב של הגדוד, ובעיקר מהחלק האחרון של הלחימה בקרב על העיר סואץ", הוא מספר. “הם טענו שזה חשוב למורשת צה"ל ובכלל לדורות הבאים".

זכרת בדיוק כל מה שקרה? עברו כמעט 50 שנה מאז.
“נכון. כדי לא לשכתב את ההיסטוריה, התחלתי ללקט יומנים, פנקסים ופיסות נייר אישיות שבהם לוחמים כתבו בכתב ידם את חוויות המלחמה מנקודת מבטם האישית בצורה הכי אותנטית שאפשר. בהמשך, בקבוצת הוואטסאפ של מטה המפקדים של המלחמה, פרסמתי על דבר הספר, אז דאגו לשלוח לי חומרים. בנוסף, האזנתי לרשתות הקשר מהמלחמה ההיא בארכיונים השונים והאזנתי לעשר קסטות ששמרתי, ובהן סיכום המערכה של קרב העיר סואץ, שבו גם אני השתתפתי וניהל מוטה גור, שנושא סואץ היה קרוב מאוד ללבו, עוד מתחילת הקריירה הצבאית שלו".

זקן, יליד העיירה זאכו שבחבל הרי כורדיסטן, עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1951, היישר למעברות. בשנת 1955 עברה המשפחה לשיכון עמידר בירושלים. “זו הייתה תקופה לא קלה, לא היה לי את הלוקסוס של רק ללמוד בבית ספר", הוא אומר. “בימים עבדתי במפעל פניציה
לניפוח זכוכית, בערב למדתי בתיכון ובלילה עשיתי שיעורים במעברה".

בשנת 1959 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון בגדוד 82 של חטיבה 7 כלוחם וכקצין. בהמשך סיים קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים וחזר לגדוד 82 כמפקד מחלקת טנקים, עד שחרורו בשנת 1962. עם צאתו לאזרחות למד לתואר ראשון בכלכלה ובמדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל עבד לפרנסתו כבודק מכס במשרד האוצר.

בשנת 1966 השתנו חייו המקצועיים מהקצה אל הקצה. “אף פעם לא תכננתי את מסלול חיי בצבא", הוא אומר. “אבל בין שנת הלימודים השנייה לשלישית, זומנתי לפגוש את האלוף ישראל (טליק) טל, שהיה אז מפקד גייסות השריון. המתינו לראיונות עוד 15 חבר’ה, וכשנפגשנו הוא אמר לי שהוא רוצה שאחתום שנה קבע. אמרתי לו שאני נשוי טרי עם תינוק בבית ולימודים, אני לא יכול לסגור את החיים שלי, אבל הוא התעקש ואפילו אמר שאם אשתי לא תסכים, הוא ידבר איתה. הוא שכנע אותי והצטרפתי".

הוא שב לשירות בדרגת סרן, ואחרי השתלמות בצבא הבריטי מונה לסגן מפקד פלוגת שריון בחטיבה 7, ובהמשך למפקד פלוגת טנקי צנטוריון בגדוד 82, שעליה פיקד במלחמת ששת הימים. “כל מלחמה היא דבר נוראי. מלחמת ששת הימים הייתה קשה, אבל מלחמת יום הכיפורים הביאה אותנו למצבי קיצון יותר קשים", הוא אומר.

לאחר המלחמה שירת זקן בתפקידים בכירים, בהם סגן מפקד גדוד 79 של שריון ובהמשך מפקד גדוד 52 של שריון, ובשנת 1973, לאחר הקמת גדוד 433, מונה למדריך ראשי במתקן 500 (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה) ובמינוי חירום היה למפקד הגדוד. “הגדוד שלנו עשה אימון מ־א’ עד תרגיל גדודי מלא ממש שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה, כך שאי אפשר היה להכין את הגדוד למלחמה יותר טוב", הוא אומר. “לא ידענו שאנחנו מכינים את עצמנו למלחמה".

מתי הבנתם שפרצה מלחמה?
“דיברו באוויר על כוננויות. לרוב כוננויות הסתיימו אחרי שבוע־שבועיים של ישיבה בסיני, ואז היינו הולכים הביתה. הפעם דיברו על מלחמה. אני לא אדבר עכשיו על הטעויות של המודיעין הישראלי, אבל הכל קרה כי בדרג הגבוה אף אחד לא האמין שתפרוץ מלחמה, גם אלה שראו את המצרים מתאמנים בתרגילים לא שגרתיים. כל המסרים לא נקלטו נכון, וקרה מה שקרה. בערב יום כיפור ידענו שמשהו קורה. לא ידענו שזו מלחמה, אבל ידענו שמשהו קורה".

איך התכוננתם?
“אנחנו, הסדירים, לא יצאנו הביתה, אבל עוד לא הייתה הפקודה הברורה של גיוס כללי של השלמות המילואים ומוכנות ליציאה. זה התברר רק ביום שבת בבוקר, כמה שעות לפני שפרצה המלחמה באמת".

מה אמרת לחיילים שלך לפני היציאה לפעולה?
“מלחמה היא אף פעם לא חוויה קלה. היא תובענית, היא קשה, היא מכוננת. אבל בתוך המלחמה יש מצבים רגילים של לחימה, ויש מצבי קיצון, בייחוד אם אנחנו הולכים למלחמה שאנחנו לא יודעים מה תהיה עוצמתה, מה יהיו גבולותיה, איך היא תתחיל ואיך היא תסתיים. לא אמרתי לחיילים את כל אשר בלבי, רק הסברתי להם שצריכים להיות מוכנים לכל. התאמנו, אנחנו מוכנים, למדנו לעשות תוכניות ובאותה נשימה למדנו גם שכל תוכנית יכולה להשתנות, כך שהיינו מוכנים גם לעבוד כמו שלמדנו וגם לאלתר פתרונות איפה שיהיו הפתעות לא צפויות".

אילו חוויות זכורות לך במיוחד מהמלחמה?
“אחד הימים שזכורים לי כקשים במיוחד, גם מבחינת אבידות של הגדוד וגם מבחינת העוצמה של הלחימה, היה 8 באוקטובר 1973. באותו יום לחמתי באסמעיליה, והייתי מעודד כי הצלחנו להתקרב כ־800 מטר מהמעוזים של האויב. הבעיה הייתה שהיחידות האחרות השתהו, והאויב סגר עלינו. בשלב מסוים נכנס לקשר אבירם גלעד, קצין אג"ם של אוגדה 162 של שריון, ואמר לי להאט ולעצור כי אחרת יסגרו עלינו מהאגפים. זה היה יום שהתחיל עם לחימה קשה מאוד עד הצהריים, ואחר כך נאלצנו לסגת כשמונה קילומטרים בדילוגים לאחור, לנתק מגע. תוך כדי כך הפלוגה שלנו הגיעה לעזרת מוצב חמוטל המפורסם, שהרבה מאוד ניסיונות של צה"ל לכבוש אותו לא צלחו. לאחר קרבות הבלימה צלחנו את התעלה ופנינו לכיוון ציר סואץ־קהיר, ושם באמת כבר הייתה לנו הצלחה מאוד גדולה. האוגדה השמידה כ־250 טנקים מצריים עד הקרב על סואץ".

פקודה מטאפורית
שם ספרו של זקן, “סואץ אינה סטלינגרד", נולד מאמירתו של תא"ל אורי בן ארי, סגנו של אלוף פיקוד הדרום, לאלוף אברהם אדן, מפקד גייסות השריון, “לקחת את סואץ אם היא רמאללה, ולא לקחת אם היא סטלינגרד". “זה היה בשעה 1:30 בלילה כשהפקודה המטאפורית הזו הגיעה", מספר זקן. “הכוונה הייתה שרמאללה כרוכה בקרב קל ואילו סטלינגרד, עיר שהקרבות בה במלחמת העולם השנייה היו ארוכים ומלאי אבידות, כרוכה בקרב קשה שכדאי שנוותר עליו".

לאחר שחרורו פנה לעסקי נדל"ן, לייעוץ כלכלי ולקידום פרויקטים, זאת לצד פעילויות התנדבות בוועדות שונות. “עד היום אני מתפלל, בעיקר לנוכח הפוליטיקה המטורללת שיש לנו, שצה"ל יישאר חזק", הוא אומר. “אני אומר לאומה המקסימה שלנו ולכל האמהות והחברים והקולגות שאין מה לדאוג, רק צריך שצה"ל יישאר מחוץ למעגלים המטורפים האלה של הפוליטיקאים. זו המסקנה העיקרית, ולה אני מתפלל. יש לנו צבא מעולה, רק שיישאר נקי משיקולים פוליטיים".