"המקרה שלי זה ניצחון הרוח על הגוף, חזרתי באופן רשמי לחיים"

"החתונה שלנו חד־משמעית מסמלת עבורי את הניצחון על הפציעה, על הקשיים שהיו בדרך", אומר עדיאל לוי, שנפצע באופן אנוש במהלך מבצע צוק איתן. אחרי שעבר תהליך שיקום ארוך, הוא התחתן ביום ראשון האחרון עם בת זוגו בשנה וחצי האחרונות, אריאל טיבארי.

ב־28 ביולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן, מבנה ועמוד חשמל קרסו על הדחפור ברצועת עזה שעליו פיקד לוי, אז חייל בהנדסה קרבית. הדחפור עלה באש, ולוי פונה במצב אנוש לבית החולים תל השומר, כשכוויות מכסות 60% מגופו. 11 ימים עברו עד שהוא התעורר. בהמשך הוא עבר ניתוחים רבים ותקופה לא פשוטה. אבל לוי נלחם, השתקם, יצא לדרך חדשה, השלים תואר במדעי המדינה במרכז הבינתחומי בהרצליה והחל לעבוד כקניין רכש בחברת החשמל. "

הפציעה הזאת הוכיחה לי שהאמונה האמיתית צריכה להיות ברוח של הבן אדם, בשאיפות", הוא אומר. "אני באמת מרגיש שהמקרה שלי זה ניצחון הרוח על הגוף, למרות שיש כמובן קשיים. יש בעיות לא רק בפן הפיזי שמלוות אותי מהפציעה, אם זה חוויות מהמלחמה או מבית החולים שגם היו לא פשוטות. החתונה זו ממש סגירת מעגל מדהימה מבחינתי. זוגיות היה פן שמאוד היה חשוב לי להשלים אותו, ופתאום אריאל הגיעה והתחברנו ככה. זה גם לימד אותי שלא צריך להתפשר, שהכל בר־השגה. אין ספק שהחתונה היא הקלוז'ר המושלם לפציעה הזאת".

מה אתה זוכר מהתקופה שלאחר הפציעה?
"הייתי מאושפז באופן רציף שבעה חודשים, ואחרי כן הייתי מגיע במהלך שנה וחצי לשיקום יום אינטנסיבי כמה פעמים בשבוע בתל השומר. הכוחות להתמודד עם מה שעברתי הגיעו מהמשפחה, מהסביבה הקרובה, מהחברים, מאנשים שתמכו. אני לא יכול לתאר לך את התמיכה שקיבלתי מעם ישראל, מכל קצוות החברה, אם זה מאנשים עשירים או מאנשים פשוטים. כל אחד היה מגיע ומסייע כפי שהוא יכול. מצד אחד, היו באים אנשים ונותנים לנו כסף לבזבוזים; מצד שני, היו מגיעים אנשים שהיו פותחים על האש כדי לשמח. מכל קצוות העם הגיעו לסייע. יש מתנדבות שעד היום מלוות אותנו ותומכות בנו".

מה ראית לנגד עיניך במהלך תקופת השיקום?
"בתקופה שהייתה קרובה יותר לפציעה היו הרבה ימים קשים ואינטנסיביים. הייתי מאוד כאוב, אבל היה לי חשוב לא לחשוב על הסבל הרגעי, אלא הסתכלתי על הטווח הארוך, על השיקום. כבר ראיתי את הימים שבהם אני הולך לבד, מתפקד לבד, לומד. לא ראיתי את המכשולים לנגד עיניי, אלא את המטרה בסוף הדרך, והגענו אליה בהצלחה. אחת המטרות האלה הייתה להקים משפחה. היו לי חששות מהדברים האלה, כי הפציעה שלי היא מאוד ויזואלית. תמיד היו חששות, אבל כל עוד הרוח חזקה, אז הכל מסתדר לטובה".

מאושרים עד הגג

כיום עדיאל, 28, ואריאל, 27, מתגוררים בחיפה יחד עם צ'רצ'יל, הכלב הקטן שלהם, שהגיע לביתם לפני שנה. בני הזוג הכירו לפני כשלוש שנים דרך חברה משותפת. "זה היה סוג של שידוך. אז עדיאל גר בתל אביב, ואני גרתי בחיפה", מספרת אריאל, העובדת כמורה מחנכת בבית הספר החקלאי פרדס חנה.

"היה בינינו קשר חברי של שנה וחצי, ואז הפכנו אותו לרומנטי", מוסיף עדיאל. "כשהיינו ידידים, תמיד הרגשנו שיש בינינו חיבור מיוחד, כימיה שלא הייתה במקומות אחרים. לפני כשנה וחצי נהיינו זוג באופן רשמי, ועברנו לגור יחד בחיפה".

"כבר מתחילת ההיכרות הייתי מודעת לכך שעדיאל היה פצוע, אבל לא כמו שאני מודעת כיום, כשיותר מכירים את זה לעומק", אומרת אריאל. "גיליתי דברים אחרים בדרך. כשהכרנו דרך החברה המשותפת, עדיין לא הייתי עדה לצלקות ולפגיעות גם בנפש וגם בגוף. היה לנו חיבור לפני שראיתי והכרתי את 'הצלקות', נקרא לזה. החיבור היה מאוד חזק ומאוד כיף. מה שעדיאל עבר לא הפריע לי. בעיניי זו זכות, הוא גיבור ישראל".

באיזה שלב שיתפתם את המשפחות בקשר ביניכם?

עדיאל: "ממש כשהתחלנו לצאת. אני מאוד קרוב להורים שלי, יש לנו חיבור מדהים, אנחנו משפחה מאוד חמה. בהתחלה הייתה אופטימיות זהירה, ועכשיו אנחנו מאושרים עד הגג, במיוחד ההורים שעברו חוויה סופר־דרמטית".

אריאל: "גם אני שיתפתי את ההורים על ההתחלה, גם אני נמצאת עם ההורים בקשר טוב ומדהים. הם ידעו עוד קודם שיש לי ידיד מהמרכז, ידעו מיהו ומהו. ההורים שלי מאוד אוהבים את עדיאל, שום סאגה על זה שהוא נכה צה"ל לא הייתה".

בנובמבר האחרון הציע עדיאל נישואים לאריאל. "מפני שאנחנו באופי שלנו לא אוהבים דברים פומפוזיים, עשינו משהו אותנטי ומושקע בבית שלנו בחיפה", הוא מספר. "הוצאתי את אריאל מהבית, המשפחה בינתיים קישטה את הבית. ואז הצעתי לה נישואים, ואחר כך הלכנו לארוחה גדולה של שתי המשפחות".

חתונתם התרחשה באולמי "אדם וחווה" בחיפה בנוכחות מעל 500 איש. "הכיתה שלי כל כך אוהבת את עדיאל", מספרת אריאל. "התלמידים מכירים את הסיפור שלו, אני פתוחה איתם. הם הכינו לנו קליפ הפתעה לחתונה. התלמידים עברו כיתה־כיתה שבה אני מלמדת, צילמו, איחלו מזל טוב, ההורים ערכו את הקליפ. כיוון שהכיתה שאני מחנכת היא חלק בלתי נפרד ממני, החלטתי שאני עושה להם חינה בכיתה. עשינו חגיגה רק של הכלה, ללא החתן, בעזרת ההורים. אני הבאתי את החינה, מישהי הביאה תלבושות, מישהי אחרת הכינה ספינג'ים. האורחים התלהבו מזה, דיברו על זה".