נגע בשמיים: סיפורו הבלתי נתפס של מדריך הצניחה המיתולוגי יצחק פרי

בבסיס הצנחנים בתל נוף, בשנים הנשכחות של נעורינו, רצה הבדיחה הזאת: פעם הלך רס"ר פרי לטייל בעיר עם בנו. שאל הילד: “אבא, למה הבניינים גבוהים כל כך?". ענה האב: “מה אני יודע?". הוסיף הבן לחקור: “למה המכוניות מהירות כל כך?", ענה האב: “מה אני יודע?". התנצל הילד: “אבא, אני אולי מפריע לך?". השיב האב: “אם לא תשאל, לא תדע".

שנים אחר כך, כשביקשתי רגע מתוק, סיפרתי לעצמי את הסיפור הזה. צחקתי הרבה, עכשיו פחות. כשהאדמה דוהרת לקראתך כמו בצניחה, כשאתה מצמיד רגליים לפני “היכון לנחיתה" של חייך, המילים של פרי אינן בדיחה אלא תובנה. אתה שואל: האם הגשמתי די? האם למדתי די? האם אהבתי די? “מה אני יודע?", אתה משיב לעצמך.

רנ"ג (בדימוס) יצחק פרי, 94, הוא מדריך הצניחה המבוגר ביותר בארץ. 70 שנה חלפו מהרגע שהתחיל להורות צניחה ולשלח אנשים אל תהומות האוויר. 700 פעם ויותר עלה למטוסים ועזב בעודם בשחקים. לא תמיד עשה בשלום את דרכו אל כדור הארץ. פעם היה שחקן ראשי בדרמת מרומים כשמשפחתו החרדה צופה בו מלמטה. פרי ובנו, שסיים קורס צניחה, זינקו ראשונים משתי הדלתות המקבילות של ההרקולס.

כשהרים ראש, ראה שני מיתרים חוצים את חופתו. התקלה מחייבת פתיחה מיידית של המצנח הרזרבי כדי להימנע מנחיתת ריסוק. לא פרי. הוא מדריך צניחה, חייב להוכיח שאינו נזקק לאמצעי הצלה. הוא נאבק, ניער מיתר מעל חופתו אך האחר התעקש. ועוד רגע הוא פוגש את הקרקע. “ואנחנו רואים מישהו יורד נר", מצטמררת גם היום בתו אסתר. רק בשניות האחרונות נכנע ומשך בידית האדומה של הרזרבי.

לא פחדת?
“אני פחדתי? אף פעם בחיים לא פחדתי".

עברו הרותח יצוק לתבנית הלוגו הלאומי “משואה לתקומה". עורו המזדקן גובר על אושוויץ. מעלים את המספר שנחרת בו. במצעד החיים, במלאת 60 שנה לשחרור מפעל המוות, חגג ניצחון סופי. חבוש כומתה אדומה התלווה אליו נכדו שחר, לוחם בסיירת צנחנים. בראש המשלחת עמד אריאל שרון, ראש ממשלתו וחניכו של פרי בקורס צניחה.

שנותיו בצנחנים חיברו אותו אל מעמקי הישראליות. טירונות קשוחה בגדוד 890, השתתפות בפעולת התגמול שבה נפצע מאיר הר ציון, הצנחה קרבית במיתלה ושירות של עשרות שנים בסדיר, בקבע ובמילואים בבית הספר לצניחה. לא רק את שרון. גם את רבין, מאיר עמית והרב שלמה גורן גלגל בארגז החול. צנחנים אפריקאים למדו אצלו לחגור מצנח, מורדים מלוכנים בתימן השתמשו בנשק שהצניח להם במערכה מול צבא מצרים.

דיברנו חמש שעות בשתי פגישות. לצדו ישבו רותי זוגתו ובתו אסתר. 40 שנה ויותר לא התראינו ועדיין הקרין עוצמה. זקוף כפי שזכרתי קיבל את פניי. כשעה קודם לכן חזר מצעדתו היומית. קילומטר וחצי עם חנייה בפארק להסדרת נשימה. מאחוריו שני צנתורים, שלושה תומכנים (סטנטים) וריאה ימנית שמנדנדת. אבל בסך הכל הוא בסדר גמור. עד גיל 90 החזיק הגה והניח רגל כבדה על הגז. מכוניות חדשות עדיין מדליקות אותו. כמו המונדיאל שמול שידוריו בילה שעות. “נהייתי ספורטאי בישיבה", צחק בקול.

מצאתי אותו חד, שוטף, מכדרר בפרטים. כך נשמע גם בסרט הנפלא שצילם, ערך והפיק סא"ל (מיל') עמירם זית בכינוס מדריכי צניחה לדורותיהם. כשחשש שאינו מדייק, שהוא מפיל אותי למהמורות זיכרונו, טרח להניף תמרור אזהרה, בכל זאת הוא איש בא בימים, הזכיר לי בחיוך.

איגנץ פרייבליג נולד ב־27.6.1929 בנירג'האזה שבצפון־מזרח הונגריה. אמו רוזה־רחל הייתה בתו של רב מסאטמר ועסקה בפיטום אווזים. אביו מור פיטם סוסים. קנה סייחים מצבא הונגריה, השמין אותם ומכר בשוק. “הר אדם, יותר משני מטר", מתאר אותו בנו. הם לא היו דתיים אך שלחו את איגנץ הקטן לחדר. היידיש משם עזרה לו לפענח את ההורים כשעברו ל"מאמא־לושן".

באביב 1944 התקדרו החיים. ז'נדרמים הונגרים התנפלו על גטו נירג'האזה והתחילו לשגר יהודים אל קִצם. ארבעה משלוחים יצאו לאושוויץ. בראשון היה האב מור פרייבליג. כעבור שבוע האם רוזה, בתה אגנס ובנה איגנץ. אבל ברכבת המקרקשת לאושוויץ פגש הנער לראשונה את מזלו. בערימת הקש על רצפת הקרון הסתתר פולני שהצליח לברוח מהתופת.

“תגיד שאתה בן 17, לא בן 14", נידב לו עצה מצילת חיים, “כך תישלח לעבודות ולא לקרמטוריום". בדהרת הדרך זינקו שני אסירים מהחלון. הוא רצה גם, אבל אמו נאחזה בו. “עשתה לי צרות כי לא רצתה להיפרד".

הרכבת עצרה בבירקנאו, והמגורשים הורדו בשוטים ובבעיטות. נשים וילדים הופרדו מגברים. הוא הלך עם הגברים. “בקושי אמרתי שלום לאמא ולאחותי, וזהו נגמר הסיפור, יותר לא ראיתי אותן". כעבור דקות עמד מול מגפי העור של מנגלה “והחבר'ה שלו", כהגדרתו. “בן כמה אתה?", נשאל, “בן 17", השיב נחרצות. איגנץ פרייבליג נשלח לצד החיים.

שבועיים במחנה, ולידו עצרה משאית הלחם. הוא זינק אליה והתחיל לזרוק כיכרות לאנשים. עד ששומר גרמני גילה אותו, צעק “ראוס" ונעץ מהלומה אדירה באחוריו. “המזל שלי שגמרתי רק עם בעיטה בתחת".

הוא רוסס בדי־די־טי, שערו גולח ובטור ארוך צעד אל מונוביץ'־בונה, תת־מחנה של אושוויץ. המתחם הוקם לדרישת אי.גה. פארבן. לתאגיד היה מונופול על ייצור כימיקלים בגרמניה הנאצית, בהם ציקלון B, ששימש לרצח יהודים בתאי הגזים. במונוביץ' החזיקה החברה מפעל לייצור גומי סינתטי ודלק נוזלי מפחם. 15 אלף איש עבדו בו בפרך יומם ולילה.

אחד האסירים - מספר 174517 - היה פרימו לוי, סופר וכימאי יהודי מאיטליה. בספרו “הזהו אדם" כתב שבמונוביץ' מוספרו האסירים לפי סדר הגעתם. כך התאפשר אחר כך לעקוב אחר שלבי ההשמדה של יהדות אירופה. “ותיקי המחנות לומדים הכול מהמספרים: מתי הגעת למחנה, באיזה משלוח ומאיזו ארץ".

הבאים מהונגריה, כפרייבליג הצעיר, סומנו ב־A. אסיר ותיק צרב בזרועו A־7283. בדקירת מחט נשללה ממנו זהותו וניתן לו שם חדש. “צוואי אונד זיבציג דריי אונד אכציג", מתפוצץ קולו בסלון ביתו בראשון לציון. “צוואי אונד זיבציג דריי אונד אכציג", הוא חוזר ומחקה את הקולות הקלגסיים. שוטר פולני ניסה אז לנחם אותו: “משפחתך עזבה את אושוויץ דרך הארובה, אבל אתה עם המספר הזה תצא לעבודה".

הם צעדו לעבודה בחמישיות: “כל בוקר שמאל־ימין כמו בצבא". תזמורת אסירים ניגנה בשער הבסיס. מארשים בהלוך, מארשים בחזור. הוא נשלח למטבח המפעל וקילף תפוחי אדמה. קילף ואכל את הקליפות. “אבל אני כרגיל ממזר גדול", הוא מתגאה. במקלחות במחנה היה גונב חולצה של אחד הפולנים, לובש אותה מתחת לשלו, ובעבודה היה מחליף עם אסיר אחר תמורת פרוסת נקניק. בערב הקפיד להגיע בין האחרונים לדוד המרק ולגרד מהקרקעית את התוכן הדלוח.

“אחרי שבעה חודשים שמענו את ה'בום־בום' של הרוסים". בקור ארקטי של 15 בינואר, 15 אלף איש הוצאו לצעדת מוות לילית של 15 קילומטר. השלג היה כבד והוא דבק בסוליות העץ של כפכפיהם, “וכל הזמן היית בועט כי לא יכולת ללכת". חיילים גרמנים ברווחים של 100 מטר עמדו משני הצדדים. מי שנפל - נורה.

כשגרמני הלביש את תרמיל האוכל שלו על גב האסיר שהלך לפניו, פתח אותו פרייבליג, וחילק לאנשים לחם ונקניק. באור ראשון ובעצמות מאובנות מקור הגיעו לגלייבץ (שבה הגרמנים ביימו “התקפה פולנית" על תחנת רדיו גרמנית, דבר ששימש עילה להיטלר לפלוש לפולין ולפתוח במלחמת העולם השנייה - מ"ח).

בעיר נדחסו אז 100 אלף דמויות נואשות. קבוצות־קבוצות הועלו על משאיות שהפליגו ליעד בלתי נודע ושבו ריקות. “חבר שלי ואני הבנו שמשהו מסריח פה, שמחסלים את האנשים, ברחנו ליער".

הם הגיעו לתחנה וגרמנים העלו אותם לרכבת. בלחץ הרוסים והאמריקאים הסוגרים עליהם, נסוגו עם אסיריהם לתוך גרמניה. זאת הייתה נסיעה מסויטת. הקרונות היו ללא גג, והשמיכה האחת שקיבלו הייתה בדיחה מקפיאת דם. “והאנשים היו לקרח. ינואר, פברואר בגבול גרמניה־פולין, תאר לעצמך".

שיא החורף.
“מי שמת היינו מבסוטים. זרקנו אותו החוצה ולקחנו את השמיכה שלו. ממש חגגנו. ב'וואגון' (קרון - מ"ח) שלי איזה 20 מתו. אבל לי בכל מקום שיחק המזל".

מה זאת אומרת?
“כי הוואגון שלי היה קרוב לפועלים שמילאו פחם בקטר והם זרקו לנו לחם".

הוא התגלגל בעוד ארבעה מחנות עד שהושלך ליער זרוע בונקרים ואס־אס בשוורין, צפון גרמניה. “ואחרי יומיים אני רואה שאין אף גרמני, ופתאום יריות מהצד השני ואני שוב מסתכל החוצה ובאמת אין אף גרמני, ולקראת הצהריים אני רואה שני ג'יפים עם חיילים שחורים אמריקאים. היינו כל כך מבסוטים. ואלה התחילו לחלק לנו מנות קרב, קונסרבים, ואחרי שנים בלי אוכל האנשים התנפלו על האוכל ומתו מזה. זה קרה ב־2 במאי 1945, ואני שקלתי 29 קילו'".

אמרו להם שהם אנשים חופשיים, שארבע רוחות השמיים לרשותם. אמריקה, שוודיה, שווייץ, צ'כיה, רק שיבחרו. אבל הוא רצה הביתה, לנירג'האזה שלו. לאחר שהתגלגל בברלין, בפראג ובבודפשט הגיע לביתו. אבל בית לא היה. הכל נגרס ונמחק. הוא התמקם בדירה עזובה עד שאיש ושמו יהודה גרינברג מצא אותו.

גרינברג, שיהיה יהודה הררי, ממקימי בית הספר לצניחה וגדוד 890 של הצנחנים, גייס אותו לג'וינט. כל בוקר יצא עם משאית מצרכים לחלק אוכל לניצולים: “גם היה לי ‘פּאק' של דולרים וכל מי שאמר שהוא יהודי נתתי לו. אני יודע אם הוא יהודי או גוי? מה אני יודע?".

ואז הגיע חיים גורי. מי שיחבר את “באב אל וואד" חיפש צעירים “שנשארו חזקים בראש" לרכזם בקומונות לקראת עלייה. “נתן לנו הרצאה שלא הבנו, אמר שבארץ אין נשק ואימן אותנו במקלות (קפא"פ - מ"ח), מה לי ולמקלות וכל השטויות האלה?".

איך התרשמת מגורי?
“הוא היה בסדר. נקשרנו אליו. בחור מאוד נחמד. חברה'מן. אני זוכר אותו צעיר, יפה, פייטר כזה, פלמ"ח". לגורי עזרה אחותו הבכורה, חנה גורפינקל. כשנולד לא בזבזה את אהבתה על אחיה הרך. פעם אפילו הפכה אותו בעגלתו והודיעה לאמה בעברית צחה: “הפכתי את בנך". עתה סייעה לו באימוני הקפא"פ וניסתה לאתר צעירות יהודיות עזובות.

כעבור חודש חזר פרי לבודפשט. השתכן בחווה חקלאית וצויד בסוס ועגלה. כל בוקר הסיע כדי חלב לעיר. דהר בגאלופ, התחרה עם החשמליות וחש שהוא סוגר מעגל עם אביו, איש הסוסים. בבודפשט הפקיד את הכדים בידי רכז שחילק חלב ליהודים עניים. שנים אחר כך, כשיבקר בהונגריה, יפגוש אותו.

שנה דהר על שביל החלב. ובוקר אחד התקבלה הבשורה: עולים לארץ ישראל. “בסדר, ‘עולים־שמולים', איך עולים?". הנפיקו לו דרכון הונגרי ובמשאית של הצבא האמריקאי נחת בנמל בארי בדרום־מזרח איטליה.

“וראיתי איזו אונייה מצ'וקמקת, לא גדולה במיוחד ומעמיסים עליה את כולם - כולל אותי - איזה 600 איש". שמו אותם על דרגשים במחסני המחנק בבטן הגרוטאה, אבל הוא הבין מיד שהסידור הזה לא בשבילו. “אז אני כרגיל הסתדרתי, איך הסתדרתי? נהייתי סדרן".

מה עושה סדרן?
“הוא משתזף, הוא מסתכל על הים, הוא עושה קפה על ‘פרימוס־שמימוס', הוא אוכל הרבה קונסרבים, בקיצור מלך".

עם ההפלגה הוסב שמה של האונייה מ"אנטוניה 2" ל"אף על פי". “איזה אונייה. הגלים עלו, הגלים ירדו, הגלים עלו, הגלים ירדו. כמעט טבענו. בברזנטים גדולים כיסינו את הפתחים שלא ייכנסו מים". לאחר שבוע בים הגיעו לחיפה. הנלהבים שבהם קפצו למים לפני שה"אף על פי" נקשרה לרציף. “איזה סיפור עד ששלפו אותם", הוא צוחק בקול.

פרי, מה קרה ללב שלך ברגעים האלה?
“האמת? התחלתי לרחף. לא ידעתי בדיוק מה הולך פה. מה יהיה פה? יהיה טוב? פתאום אתה מגיע מכל הבלגן שם, מכל המעברים האלה, זה משגע אותך".

העבירו אותם ל"שער העלייה", שעדיין נקרא “סנט לוקס", כשם מחנה הצבא הבריטי ששכן שם. תמורת מיטה ומזרן נאלץ לוותר על הדרכון ההונגרי שלו.

למה לא רצית למסור את הדרכון ההונגרי?
“חשבתי שאולי אצטרך אותו, אולי אחזור להונגריה. לא ידעתי".

מלחמת השחרור הדהדה, והדרכים היו רולטה רוסית. בדרך לקיבוץ החותרים חטפו מטירה. בדרך למעוז חיים עשו איגוף כדי לא לחטוף מהעיראקים בבית שאן.

מעולפים מחום, סחוטים ממורא, נחתו אחרי כמעט יממה במעוז חיים. הסתערו על הכיבוד והשתייה בחדר האוכל, “ופתאום סירנה, לתפוס מחסה. מה זה לתפוס מחסה? תיכנסו לחפירות. מה זה חפירות? ולמה נכנסים אליהן? נשכבנו בחפירות כמו שפנים.

"מתחילים להפגיז. מה זה מתחילים להפגיז? מה באנו פה ממלחמה למלחמה? שכבנו שעה ומה שאכלנו היה חול. היינו ליד סנדלרייה ומגדל מים ואנחנו קמים ואין סנדלרייה, נעלם הצריף של הסנדלרייה. המרגמות פשוט העלימו אותו. נכנסנו לחדר האוכל והתנפלנו מחדש על התפוחים והבננות".

שאלו אותו הקיבוצניקים: “מה אתה יודע לעשות?". אמר: “אני מבין בסוסים". אמרו לו: “מעולה, תהיה דייג". הימים עברו עליו בבריכות הדגים, הלילות במקלחת ובהרטבת שמיכתו כדי שיוכל להירדם בקיץ קטלני. החורף הקטלני הכה בו כשעבר לגבעת חיים. השלג של 1950 מוטט את האוהל שלו, עוד רגע היה נקבר תחתיו. אבל נתנו לו סוס ועגלה ושוב כדי חלב ושוב זכר אביו. הוא דהר בין בתי התינוקות, הוריד אספקה לקטנים ואכל שמנת משובחת.

לאחר חנייה בגבעת השלושה התארגן הגרעין שלו לעלייה לקיבוץ יד חנה. אבל שם היו רק סוס אחד ועגלה אחת והיא לא הייתה שלו. הוא נאלץ להקים צריפים ליד טול כרם. “אבל לי העסק ביד חנה כבר לא נראה".

למה?
“התחילו לעשות שם כל מיני הרצאות של קומוניסטים".

הוא אמר “שלום" ללנין ועם חבורת הונגרים נודדת עבר לבית שערים. אלה היו ימי הצנע, וחוץ מאוויר הכל חולק בקיצוב. תחתונים וגופיות כנגד תלושים, ביצים ועופות רק למי שהצליחו להבריחם באוטובוסים מהכפר לעיר. אבל הוא עבד בחקלאות ולא ידע מחסור. “וכמה זמן אתה יכול לחלוב פרות ולפנות זבל מחווה ליד בית שערים?".

הוא עלה לחיפה להתחבר אל הונגרים חדשים. אחת מהחבורה הייתה אחותו של ג'ורג' פרלוס, שסיפורו עיצב את האתוס של מדריכי הצניחה.
במפגן צניחה לטירונים קפץ פרלוס מ"דקוטה" ונתפס בגלגל הזנב של המטוס. משלח מס' 1, סמי רפאל, שרבב כמעט את כל גופו החוצה, הכניס אותו חזרה ומיד אחר כך הצניח אותו שוב.

על נועזותו היה רפאל בין הראשונים לקבל צל"ש יחד עם הטייס עודד אברבנאל, שיהיה הקברניט בטיסת אל על שנחטפה לאלג'יריה, ופרלוס עצמו. פרי פגש את פרלוס כשעמד בצומת חייו. העבודות המזדמנות נמאסו עליו, והמעברים התכופים התישו אותו. “אז בוא אלינו לצנחנים", הציע פרלוס, לימים ישעיהו דר.

בראשית 1951 התייצב בתל השומר. כשנשאל: “לאן, בחור?", השיב: “ג'ורג'י מחכה לי בצנחנים". הוא התחיל טירונות ב־890 כשהגדוד ישב בתל נוף. מפקדו, מרסל טוביאס המיתולוגי, הצמיד אותו ועוד שניים אליו וכינה אותם “שומרי המלך".

הוא עבר את כל ההשתלמויות האפשריות: צלפים, סיירים, סמלים קרביים. “הייתי קאנון, שלחו אותי מקורס לקורס".
רותי: “היה צמא ללימודים בגלל כל מה שהפסיד".
פרי: “הייתי הצלף הכי טוב ב־890".
אסתר: “יש כאן הרבה פרסים".

הוא הצטרף לקורס צניחה, מחזור 15. עדיין שומר את פנקס צניחותיו מאז. “לא פחדתי. אף פעם לא פחדתי".

איך זה? אני פחדתי, מאוד.
“הפחד לא היה קיים אצלי אף פעם. לא בצבא, לא באזרחות".

מי שעבר את אושוויץ לא מפחד מכלום?
“לא יודע למה. ככה נולדתי. נכנסתי לדברים שלא ידעתי איך אצא מהם ופתאום יצאתי מלך. מה אני אגיד לך? הלך לי קלף בכל מקום".

איך נהיית מדריך צניחה?
“בגלל יהודה הררי".

אתה יכול לפרט?
“הוא רצה את כל ההונגרים מדריכי צניחה".

האיש שגייס אותו לג'וינט היה עתה מפקד בסיס תל נוף. יום אחד קרא לו לראיון ושאל אם הוא רוצה להיות מד"צ (מדריך צניחה). “עניתי: בטח רוצה. לא ידעתי בכלל מה זה".

אז למה הלכת?
“המדריכים נראו לנו גיבורים".

הוא היה חניך במחזור ד'. זוכר את הקורס כ"קריעת תחת לא נורמלית". צנחו בפלמחים, קיפלו מצנחים, העמיסו על הגב והלכו ברגל עד תל נוף (כ־20 קילומטר). אחרי חודשים של לחץ, חול ויזע עוטר בכנפיים עם רקע לבן.

ספר לי על החניכים שלך.
“אריק שרון עשה אצלי קורס צניחה של יום ורבע. נגיד כמה ימים, עשה שלוש צניחות בסך הכל".

איך התרשמת ממנו?
“גבר רציני ביותר".

אבל בתור חניך...
“מדריך צעיר הדגים לו איך לעשות. מהסווינג (מתקן “נדנדה" שמתרגל התנהגות באוויר - מ"ח) לא קפץ. הסברתי לו איך לנחות, איך לעשות גלגול כדי שלא יתרסק".

התגלגל טוב?
“כמו שק תפוחי אדמה".

איך היה בצניחה? פחד?
“לא זוכר אם צנח אצלי, אבל כולם מפחדים. רק רואים את המטוס וזה מספיק".

רבין?
“חברה'מן, תמיד מחייך".

התגלגל?
“במגרש התגלגלו כולם, לא היו חוכמות. פשוט צריך. אי אפשר ללמד את זה בסרט או בתמונה".

רפול?
“היה בסדר. יותר קרבי מאשר מרוכז בצניחה. לא התגלגל אלא נחת על התחת".

מרסל טוביאס?
“על התחת".

אתה היית מתגלגל, פרי?
“אני הייתי עומד. לא מתגלגל כדי לא להתלכלך בחול".

הרב גורן?
“רבין וכל החבר'ה צנחו גם בלילה, אותו הצנחנו בדמדומים. אבל הוא היה בסדר גמור. עליז, מספר סיפורים".

מאיר עמית?
“שבר רגל כשהייתי קצין קרקע בפלמחים. לא הייתה טיפת רוח, לא מבין איך עשה את זה".

“רגלו הימנית נתקעה בתלולית חול וכאשר עשה גלגול, הסתובבה על צירה ופרק הירך התרסק באגן. עד כדי כך שחרטום נעלו הופנה לאחור. עמית לא הוציא הגה אבל התעוות מכאב. אפילו מורפיום לא עזר"
(“מאיר עמית, האיש והמוסד", מאת אמנון ז'קונט)

באמצע שנות ה־50 שירתו שמונה בנות בלבד בבסיס הצנחנים בתל נוף. חדר ליד רותי, שתהיה אשתו של פרי, גרה לילי שתהיה אשתו של אריק שרון. “אישה כזאת יפה עוד לא ראית בחיים שלך, גבוהה ממני בחצי ראש, שיער שחור עד המותניים. מאוד מיוחדת", מספרת רותי, “אריק, מפקד הבסיס, היה מאוהב בה חזק מאוד".

ואת ופרי, אהבה ממבט ראשון?
“לא יודעת להגיד לך. היה לנו כבוד למדריכי צניחה, הם היו אלוהים".
פרי: “כולן רדפו אחרינו".

למה התאהבת בו?
רותי: “הוא היה חתיך לא נורמלי, מלא כריזמה, גדול כזה, עושה צחוקים".
פרי: “היא רצה אחריי כל הזמן, איזה חתיך".

אבל הוא ידע שהוא כזה “והתחיל לעשות שמח", כדברי בתו אסתר.
התעסק עם אחרות?
אסתר: “עם כולן".

רותי ראתה ושלחה אותו לאלף עזאזל. התחילה לייבש אותו. לא פגישה, לא מילה, לא מבט. הוא התפוצץ. בוקר אחד, כשסמלת רותי הוציאה את הבנות לריצה, נדבק אליה לראש הטור. לפני הבנות, כך שיער, לא תוכל להתעלם ממנו. הוא זרק מילים מלטפות, התחנף כמו שצריך והם חזרו להיות יחד.

אבל לרותי המתינה יריבה אחרת ושמה צניחה. פעם חיכתה לו שיחגגו יחד את יום הולדתה, אבל לבקשת חבר החליף אותו במפגן לקורס קצינים בפרדס חנה. רוח איומה הביאה את חופתו למצב מאוזן. הוא נסחף אל הסלעים, שבר כתף, קרע שריר וידו עפה הצדה. “חשבתי שגמרתי את הקריירה", הוא נזכר.

חבוש עד הסנטר חזר בטרמפים מטיפול בחיפה לתל נוף. את ארבעת הקילומטרים האחרונים נאלץ ללכת. רותי, נטרפת מדאגה, קיבלה אותו. חודש וחצי היה בגבס והיא נתנה לו את נשמתה. הם התחתנו ב־2.8.55 ברמת גן, שאימצה את הצנחנים. רותי חקקה על טבעתה A־7283.

שלושת ילדיהם הביאו לעולם שבעה נכדים, שישה נינים ונושאים את אלונקת הזיכרונות של אביהם. יואל בכורו צרב את המספר על זרועו, רחל נקראת על שם סבתה שנספתה באושוויץ, ואסתר היא שהציעה שלמצעד החיים הנזכר ייצאו צנחנים ששרדו עם נכדיהם הלוחמים.

אבל בימים שלאחר חתונת הוריהם התרחשו פעולות התגמול. כמדריך צניחה הוזעק החתן ללוות את הפשיטה על משטרת א־רהווה. מאיר הר ציון נפצע בצווארו וניצל הודות לניתוח תחת אש של ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ'). “פתח לו את הגרון", בלשונו הישירה של פרי. הוא זוכר את המהומה, את הצרורות בחשיכה. לבסוף הזעיק מסוק, שפינה את הר ציון.

כעבור חודש פרץ מבצע קדש. המערכה עמדה להתחיל עם צניחה קרבית של גדוד 890. לאחר מסדר ראשון עם רפול, המג"ד, עמדו בטור לקחת מצנחים ב"ציוד ביטחון".

עיניים אדומות של המקפלות צפו בהם עולים למשאיות ומתרחקים למסלולים. ב־13:30, ליד 16 הדקוטות שישתתפו במבצע עמדו למסדר צניחה. 30 מדריכי צניחה, בהם פרי, עזרו להם להתחגר למצנחים, בדקו, ותדרכו: 25 צונחים במטוס, יוצאים בדבוקה אחת. “ולא להתבלבל, רגל שמאל לפנים, ימין לאחור".

היית משלח מספר 1?
“אני יכול להיות מספר 2?".

ב־15:00 הניעו מנועים. פרי ניסה לסחוף את הלוחמים לקריאות “היי־הופ", “לעזור למטוס להמריא", אך קיבל דממה ועיניים קרועות. המטוסים פתחו במסלול הטעיה לכיוון ירדן ורק אחר כך חצו את הגבול בסיני, “אבל אני ראיתי מיד שלא טסים לירדן אלא דרומה".

כשהתקרבו ליעד עלו ל־1,200 רגל (כ־400 מטר). “זה היה מחזה מרהיב, 16 דקוטות באוויר", נזכר פרי. הנווט במטוס 1 היה אייל אחיקר, שבמלחמת ההתשה ייפצע וייפול בשבי. הוא התיישב ליד החלון וכארבעה קילומטרים ממזרח למצבת פרקר (קולונל, המושל הבריטי של סיני - מ"ח) נתן אור ירוק.

“ירוק, ירוק, ירוק", קראה בקשר טייסת המשנה יעל רום (פינקלשטיין), הבוגרת הראשונה של קורס טיס צבאי מלא בחיל האוויר. האוויר נזרע חופות. כך ניצת מבצע קדש, כך התרחשה הצניחה שתקדים קרב מדמם ומיותר במעבר המיתלה.

עם לילה נחת פרי חזרה בתל נוף. על המסלול המתינו צוותים צרפתיים במטוסי נורד עמוסי ג'יפים להצנחה במיתלה. “הגענו לשטח ואנחנו מסתובבים ומסתובבים וכלום". לבסוף הודה הטייס שאינו מזהה את היעד והתחיל לחזור הביתה. בדרך חטפו אש מעל עזה, ונחתו לפנות בוקר בבסיס. “הלכתי על ארבע, לא ראיתי למרחק שני מטר".

“רוטב" ו"דורבן" היו מבצעים שהתחילו ב־1964, נמשכו שנתיים ונותרו סודיים 40 שנה. באמצעות 14 גיחות של חיל האוויר, התערבה ישראל במלחמת האזרחים בתימן. מטוסי “סטרטוקרוזר" הצניחו נשק ותחמושת למורדים המלוכניים שלחמו בצבא ששיגרה מצרים.

באותה הזדמנות החדיר המוסד סוכנים לתימן. לבוש אזרחית, חמוש בדרכון בלגי ובכסף תואם “שתמיד החזרתי", התייצב פרי לכל גיחה. במקרה של נחיתת פתאום, כך תודרכו אנשי הצוות, עליהם לטעון שהם שכירי חרב בלגים.

המטוסים המריאו בלילה מנתב"ג וחלפו לאורך חוף סעודיה. לאחר ההצנחה נחתו בג'יבוטי, שהייתה תחת שלטון צרפתי, תדלקו וחזרו לארץ. “17 שעות טיסה הלוך וחזור", הוא מספר. “ביצעת את המוטל עליך בקור רוח, בשיקול דעת ובדיוק", כתב בתום המבצע הרמטכ"ל יצחק רבין על מכתב שממוען ל"רס"ן פרי יצחק".

ביולי 1966, 20 מחזורים אחרי פרי, התייצבתי לקורס מדריכי צניחה הכ"ד. לאחר שנה בפלוגה א' גדוד 202 של סגן מתן וילנאי, המפגש עם תל נוף היה הלם תרבותי. המסטינג הושלך לטובת צלחת הפלסטיק, במוסד ושמו שק"ם אפשר היה לכרסם מצופה וללגום מבקבוק טמפו שנראה כאיש הטיירים בפרסומת לצמיגי מישלן. במקום אוהל צרפתי דולף קיבלנו גג בריטי מוצק. מוקמנו ברווחה בביתן שצבא הוד מלכותה השאיר מאחוריו.

אבל המהפך היה עמוק יותר. תפיסת האומץ בגדוד 202 שלי - כמו בגדודים אחרים - הייתה הרואית. התכנסה אל המשפט: “קדימה הסתער". בתל נוף המילה הנרדפת לתעוזה הייתה שליטה עצמית, גם במובן הפיזי. מעבר לצניחות הרבות והשילוחים מהמטוס, המדריך נדרש להיות סוג של לוליין. לא מזנק ממרומי הטרפז בקרקס אלא ממגדל קפיצה גבוה.

הקהל שצופה בו מלמטה הוא המוני חיילים שיצטרכו לזנק מהמטוס כעבור כמה ימים. בהמראה, כשההרקולס שועט על המסלול, עליו להיות נטוע בעמידתו האיתנה, לעשות בשתי ידיים “היי־הופ" ולא לאחוז חלילה בכבל ההצנחה, בגובה 400 מטר, רגע לפני שהוא מוציא את אנשיו לדרכם הלא בטוחה, עליו לעמוד על סף הדלת הפתוחה כאילו היה ממתין בתור בקולנוע בבסיס.

כל אחיזה בדופן, כל הישענות על הכבל הייתה עלולה להתפרש בעיני הצונחים כפיק ברכיים. בתל נוף לא היה די בלהיות שלו ובטוח, היית צריך גם להיראות שלו ובטוח, “אתם מקור הביטחון שלהם", חזרו וטרטרו מדריכינו בקורס.

מגובה סוליות ה"קרפ" הבלויות הבטנו אל האנשים בגופיות הלבנות. הם צנחו חופשיות מגבהים דמיוניים והשמיים היו ביתם. נעליהם הבריקו כאולם המראות בארמון ורסאי ומלחייהם עלתה עננת אפטרשייב “אקווה ולווה".

והיה פרי. איש באטמוספירה משלו. זקוף על הווספה, חבוש כומתה אדומה משוכה עד גובה העיניים, חצה כל בוקר את שער הבסיס. פחות מדריך ויותר פיגורה. פחות מפקד ויותר אתר עלייה לרגל. מרוחק אבל אמפתי, שתקן אבל נוכח, רציני אבל מצחיק. העתיקים קראו לו “פרצ'ו", הוותיקים שיבשו את שם משפחתו ל"פריבלינג". אנחנו לא קראנו לו כלל.

אבל פעם העזתי. בהפסקת אימונים על המגרש, שלפתי “קנט", מצרך נדיר בתל נוף 66', וכיבדתי אותו. “קיבלתי מהדודה שחזרה מלונדון", התגאיתי. פרי שאף בכיף, נשף בנחת ושתק. כעבור שבועות, מת לסיגריה, שאל אותי: “חיימוביץ, מה שלום הדודה שלך?". בחדר האוכל הקפידו תמיד להגיש לו צמד פולקעס. כשזכה פעם רק באחת, כך הסיפור, שאל את התורן: “תגיד, העוף הזה היה אינווליד?".

הנה סיפור ששמעתי מחברי כאח לי אליעזר ארגוב (גוכברג). באחד הלילות התלווה “לייזר" לפרי, שהיה קצין קרקע בצניחה חטיבתית בחולות חלוצה. הרוח הייתה חזקה, אבל הוא שידר לטייס: “רשאי (להצניח)".

עם נחיתה התחילו להישמע מהחושך קריאות לעזרה. כשופט שמזהה כדורגלן שנפגע או אחד שמנסה לסחוט פנדל, ידע פרי להבחין מי נפצע ומי מסבן כדי להשתמט מהמסע שאחרי הצניחה. כשאחד כזה זעק לידו: “חובש, חובש", רכן אליו ושאל: “אחות גם יהיה טוב?".

בשלהי שנות ה־60 נפרדו דרכינו. אני השתחררתי והוא נשלח לאפריקה. כשלימד צניחה בצבא אתיופיה, פרץ מרד נגד הקיסר היילה סילאסי. הוא נתקע שם חודשים וצבר 30 צניחות. אחר כך יצא עם משפחתו ללמד צניחה בצבא זאיר (לשעבר קונגו) ונתקל בצנחנים מזן לא נודע.

לאחר שסיימו אימוני קרקע, התייצבו לצניחה בנעליים שרוכות אך ללא סוליות. “הנח להם", הפציר בו מפקדם הישיר, “הם עקרו את הסוליות כי רק יחפים הם מסוגלים ללכת". פרי נאלץ להצניח את דבוקתו היחפנית.

הטייסים המקומיים לא במיוחד הרשימו אותו. לאחר שנים ארוכות עם טייסי חיל האוויר, התרגל לנחיתות עדינות, מכה קלה בגלגלים והתמזגות עם המסלול. “אבל הקונגולזים היו מרביצים למסלול ‘בים, בם בום' ולפעמים מפספסים אותו". לבסוף הוא ויצחק אלימלך, המדריך שהיה איתו, החליטו שיותר בטוח לצנוח מאשר לנחות. 90 צניחות עשה בעת שירותו בזאיר.

כשפרי קפץ ממטוסים, הקימה רותי בית ספר ישראלי בקינשאסה וארגה קשרים חברתיים. אחת מחברותיה הקרובות הייתה תמר גולן, אז שליחת “מעריב" (ב־1995 החלפתי אותה ככתב “מעריב" בפריז - מ"ח). בפסגת הארגון לאחדות אפריקה בקינשאסה הכירה גולן את שגריר ניגריה בזאיר.

כבירו היה נסיך, בנו של אחד מראשי בית המלוכה של ניגריה הצפונית המוסלמית. ניצת סיפור אהבה ללא עתיד: אישה לבנה וגבר שחור, ישראלית יהודייה וניגרי מוסלמי. וגאו החשדות ב"לוחמת, המצפונית, האידיאליסטית", כפי שהגדיר אותה עידו דיסנצ'יק, שהיה עורך “מעריב".

שגריר סודן בזאיר, כך כתבה בספרה, אף שיחד את משרתו של כבירו שירעיל אותה. גורמים ישראליים החרימו אותה. תמר גולן נאלצה לוותר על כמיהתה להינשא לכבירו. מי שעמדה אז לצדה הייתה רותי פרי. “תמר הייתה אישה לבד, מאוד מוכשרת, מאוד מיוחדת".

מהשגרירות לא ניסו ללחוץ עלייך להתרחק ממנה?
“עניתי: ‘לא עובדת אצלכם ולא בממשלה, אעשה מה שאני רוצה'. המשכתי לספק לה כל מה שאדם נורמלי צריך לחיים שלו".

היא עשתה לה קניות, הלכה איתה לרופאים, הביאה לה תרופות.

מה היה לה?
“לא יודעת בדיוק, במצב נפשי ירוד כפי שהייתה הכל נדבק אליה".

מה נדבק אליה?
“מה לא? הייתה מקוררת, היה לה חום, כאב לה כל הגוף".

למחלה שלה קראו אולי “שיברון לב"?
“הרבה שיברון לב".

מה סיפרה על הנסיך האהוב שלה?
“היא לא סיפרה, כי אני לא שאלתי. אני לא חופרת בענייני אחרים. רק ידעתי שזאת הייתה אהבה גדולה מאוד".

מה מחזיק את האהבה שלך ושל פרי כמעט 70 שנה? מה הסוד?
הבת אסתר: “אם הם לא מתחבקים בלילה, הם לא יכולים לעבור את היום שלמחרת. הודות לזה הגיע אבא לגיל מופלג".
רותי: “הוא גם לא התגרש חמש־שש פעמים כמו אחרים. חי רק עם אישה אחת. אנחנו אוכלים בבית רק אוכל טוב, בריא ומזין".

מה זה אוכל טוב, בריא ומזין?
פרי: “סטייקים, נקניקיות, נקניק טוב".

למה כל כך אהבנו אותך?
“התחברתי אליכם, לא זוכר שונאים, במטוסים כולם רצו לעבוד איתי".

וזהו?
“הייתי הכי טוב בסנוקר וגם בשש־בש".

וזהו?
“אהבו אותי, מה אני יודע?".