דורון אלמוג שכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים: "בחלומות הייתי מציל אותו"

במובן מסוים היה ערן אלמוג ז"ל, בנו האהוב של אלוף במיל' דורון אלמוג, אות ותיבת תהודה לאחיו ערן ז"ל שנפצע במלחמת יום הכיפורים, דימם לבדו בשטח וחולץ אחרי שבוע ימים ללא רוח חיים. כמו האח, גם הבן, שנולד עם צרכים מיוחדים, דימם את סבלו בחברה גזענית, אטומה ליופיו הפנימי, גסה ונטולת רגישות.

האיש והקונספציה: סיפורו הבלתי ייאמן של הקצין שיכול היה למנוע את המחדל ביום הכיפורים
"היינו דור מוכה ועצוב": הסופר מישקה בן דוד חוזר למלחמת יום הכיפורים 
"האחת" בכאן 11 מציגה בצורה טובה את הזחיחות שהפכה לטראומה

את האחד לא היה אפשר להציל, אבל את השני, בשם הראשון, הצליחו אלמוג ורעייתו להביא למקום מבטחים שרואה בקבלת האחר זכות ולא נטל. הוא היה התיקון והגשמת השבועה האובססיבית של האח והאב השכול, לעולם לא להשאיר חייל פצוע בשטח. 

50 שנה חלפו מאז המלחמה ההיא, ואלמוג עדיין שומע בבהירות את קולו של ערן הפצוע זועק לעזרה, מחפש את דמותו בין לובשי המדים, מתייסר על תחינותיו הגוועות ועל מותו הנורא, הבודד. “הוא היה מפקד מחלקה בגדוד 82", מספר אלמוג. “ולמרות שהחטיבה שלו הייתה מיועדת להילחם בדרום, המפקד יאנוש בן גל העלה אותם לצפון ושלח אותם לקרבות ברמת הגולן. בדרך לכיוון תל סאקי הם תעו ונכנסו למארב לילי, ממש לתוך מאות טנקים סוריים שהמתינו להם במקום. התפתח קרב בטווחים מאוד קצרים ונוצר נתק.

המ"פ המשיך דרומה לתל סאקי עם מחלקה אחת, ומחלקה שתיים של ערן נפגעה מטנק סורי. שלושה לוחמים נשרפו בתוך הטנק, ורק ערן עף החוצה ונפצע ברגלו. אפשר היה להציל אותו, אם מישהו היה מגיע אליו ושם לו חוסם עורקים. אבל אף אחד לא בא. בסופו של יום נהרגו 12 לוחמים מהפלוגה, המ"פ נפל בשבי, והטנקים הבודדים שנותרו הצטרפו לכוחות אחרים ונלחמו עד סוף הקרב. הם השמידו עשרות טנקים סוריים".

ומערן התעלמו?
“לא, אבל היו כל כך הרבה כוחות סוריים בשטח, שהם חששו להגיע אליו. חלק ראו שהוא עף בגלל שהרימו שם פצצות תאורה, חלק לא ראו כי לא היו אמצעי ראיית לילה. וכך הוא שכב לו שבוע ימים כשמחלקה שלוש נמצאת מאחור בטווח ראייה, ובסוף מת מאובדן דם מרגל שמאל. אמא הודיעה לי על נפילתו רק בסוף המלחמה. כשבאו לבשר להם על ערן, הם שאלו: ומה עם דורון? והשכן שלנו, אלוף שמואל אייל, אמר להם: בדרום יש קרבות קשים והרבה צנחנים הרוגים, אז אני לא יודע לומר לכם מה עם דורון.

"לכן כשהתקשרתי אליהם שמעתי אנחת רווחה, שרק היום אני מבין אותה לעומק. ואז שאלתי מה עם ערן, ואמא אמרה, ערן הלך, אין לנו ערן יותר. היא הייתה עשויה מחומרים על־אנושיים. מעולם לא בכתה, והיה לה ברור שגם אחרי האסון כולנו מתגייסים ונלחמים. אבא שלי אמר, אם כל משפחה שכולה תחליט שהילדים שלה לא משרתים בקרבי, לא נשרוד.

"ואמא שלי אמרה, אם אתם מאמינים בילד, תשלחו אותו לקרב ואנחנו נדע להתמודד. ומיד אחרי מלחמת יום הכיפורים התמסרה לחיזוק משפחות שכולות. היא הייתה יו"ר בית יד לבנים בראשון לציון במשך 40 שנה והגיעה למשפחה אחרי משפחה כדי לחזק ולתת כוחות ולהגיד להם את מה שאמרה לנו, שאצלנו בבית לא יהיה שכול, כי החיים ממשיכים".

והמפקד של אחיך יאנוש בן גל?
“הוא אף פעם לא הגיע אלינו, בעצם הוא לא הגיע לבקר אף משפחה שכולה. היו לי הרבה שיחות והתכתבויות איתו על זה ולשווא. אתה מפקד יחידה, כשאתה מקבל לוחמים וציוד לחימה וטנקים ואחריות, אתה מקבל גם את המשפחות השכולות, נקודה".

בקצה כל קרב

הם היו ארבעה בנים ונשארו שלושה. “אמא תמיד צחקה שהיא לא יודעת לעשות בנות", מחייך אלמוג בעצב. “ומאז, ולאורך כל חיי, אני מסתובב עם רגשי אשם שלא הייתי ליד אחי הפצוע. הייתי הגדול, המנוסה, הלוחם, הגעתי למלחמה עם לא מעט ניסיון קרבי, ידעתי מוות, נפרדתי מחברים שנהרגו עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, ולמרות כל זה, לא הצלחתי להציל אותו".

איך יכולת להציל אותו? היית בדרום, הוא היה בצפון.
“זה לא רציונלי. זה לא משנה, בתחושה אני שם, בחלומות הייתי צריך להיות איתו, להציל אותו, לשאת אותו מהשטח ולהחזיר אותו הביתה. ערן אחי מלווה אותי כל הזמן, בכל הקרבות שלי, כאילו כל קרב הוא מחכה לי בקצה, או בגלל שאמצא אותו או כי אצטרף אליו. בניתי לו מצבה מפלטות הבזוקה של הטנק שלו במקום שבו הוא נהרג. המשכתי להילחם, ותמיד הייתי מגיע קודם כל למצבה הזאת כדי להיות עם ערן.

"גם למבצע אנטבה הגעתי מהגלעד הזה. יומיים לפני שיצאנו לדרך הלכתי אליו, ומשם המשכתי הביתה, ואמא אומרת לי, בני היקר, שמע מה אני אומרת לך, אתם טסים מחר לאנטבה. שאלתי, איך את יודעת, והיא אמרה, אתה רואה את הנייר הזה? רשומים עליו שמות כל האנשים שחיפשו אותך הבוקר. אני אומרת לך, מחר אתם יוצאים. והיא צדקה".

בהמשך הלחימה הצלחת למלא את השבועה שלא להשאיר פצוע בשטח?
“כמעט ולא היה קרב שחזרנו ממנו בלי פצועים, ובחלק גדול מהקרבות שהובלתי הבאנו גם שבויים פצועים שטיפלנו בהם בשטח ואחר כך לקחנו איתנו כדי לפזר בבתי חולים בארץ. ועדיין, תמיד יש את חופש הבחירה של המוביל והמפקד בשטח שלפעמים רואה את הדברים אחרת".

יצא לך לחלץ פצוע שאלמלא התעקשת היה נשאר מאחור?
“בדצמבר 1980 הייתי מפקד הכוח במבצע סיגל. התוכנית הייתה להגיע לבונקר בחורש מתחת העצים, שם הייתה עמדת מרגמה ולידה עשרה מחבלים, להפתיע אותם ולהרוג אותם בקרב פנים אל פנים. היה חורף כבד, התחלנו לרדת בסבך הצפוף אל החורש לאט ובקושי. לקראת 100 המטרים האחרונים, המחבלים גילו אותנו ופתחו באש. הלכתי ראשון, מימיני אבישי מאור חטף כדור ביד, מאחוריי הקשר חטף כדור ברגל, עוד קצת מאחור הרוג עם כדור במצח, וזה עוד לפני שהתחלנו. הקשר שלי נפל על האדמה וצעק לי, אל תעזבו אותי. אמרתי לו, אל תדאג, נסיים את הפעילות ומיד נחזור אליך.

"נתתי פקודה, נכנסנו לחורש והרגנו את כל המחבלים. ועכשיו דילמה, מה עושים עם הקשר שפצוע ונותר מאחור כשהדרך לפנינו ומאחורינו מלאה סכנות וצלפים, ואם נחזור, ייתכן שלא נמצא אותו חי, שלא לדבר על הצוות שעלול להיפצע ולמות עד שנגיע אליו בגלל העיקוף בדרך. אבל לא הייתה שאלה בכלל. חזרנו את כל הדרך אל הקשר, אף אחד לא נפגע, קשרנו אותו לאלונקה והתחלנו לעלות מחדש. הוא היה בחור ענק, ההליכה הרגלית בתוך הסבך הייתה מפרכת, אבל הבאנו אותו הביתה".

היו מקרים של השארת פצוע בשטח?
“אני רוצה שתדעי שעל פי תורת הלחימה של צה"ל, במקום שיש הצטברות של נפגעים כתוצאה מירי אויב, זה שטח השמדה, ותורת הלחימה אומרת, קודם תטפל באויב ואחר כך תחזור למקום שיש בו הצטברות נפגעים. כי אם תעשה ההפך, יהיו עוד נפגעים. קודם תנטרל את האויב, אחר כך תטפל בנפגעים ממנו. וזה נכון. כי למרות שבכל המבצעים והמלחמות הרגשתי כאילו ערן אחי שומר עליי ועל השבועה שלי לאורך כל השירות של לא להשאיר פצועים בשטח, בפועל, קרה מצב שרבים הופקרו.

"הייתה ההחלטה של משה דיין, שאני חושב שהיא מוצדקת, אחרי הכישלון של אוגדת ברן, שלא לחלץ יותר מקו בר־לב, ואת האמירה של גולדה מאיר להילחם ככל האפשר, ומי שלא יכול, שיחלץ את עצמו או ייפול בשבי. זה היה מתוך ההבנה שאם נמשיך בניסיונות החילוץ נשחק את כל הכוח ולא יישארו מספיק לוחמים להעביר את המלחמה לשטח האויב".

ואתה, עם אחיך על הגב, חי עם ההחלטה הזאת בשלום?
“בנסיבות שהיו אני חי איתה בשלום. אין מנוס. דילמות ערכיות הן הרבה פעמים ויכוח בין רע לרע יותר".

גם נסיבות מותו של אחיך ערן ז"ל נופלות בהגדרה הזאת?
“בנסיבות שהיו בלילה הראשון למלחמה שאז הוא מת, כן. הם לא יכלו להגיע אליו. הלוחמים בפלוגה שנשארו בחיים המשיכו עם הכוחות האחרים ונלחמו בגבורה. שנים כעסתי עליהם, והם מצדם פחדו להגיע ולדבר ולא רצו לפגוש אותי. אבל היום, 50 שנה אחרי, אני סלחן יותר עם עצמי ואיתם ועם הנסיבות. אנחנו בימי סליחות, ובכורח הנסיבות שהיו אז, ההחלטה שלהם בסופו של דבר לא להגיע לערן אחי הפצוע כדי להציל אותו, מנעה כנראה עוד הרוגים, ולכן בנסיבות שנוצרו היא הייתה מוצדקת. למרות שאני לא יכול לחיות איתה בשלום כמפקד וכאח".

אין מקום לחולשה

אל המקום הרגיש והסוער הזה נולד ערן הקטן. “בננו ערן נכנס לדקות האחרונות של אחי ערן וחי שם 23 שנה", אומר אלמוג בפשטות. “הוא הפצוע המדמם בחברה שכל קיומו נתון לחסדי הסביבה. דרכו למדנו על התסכול והכאב של האדם המוגבל, שאז עוד קראו לו ‘מפגר' בחברה הצברית החזקה, זו שההורים שלי נולדו לתוכה בימי המנדט הבריטי. באותם ימים של היהודי החדש, הישראלי הגאה, לא היה מקום לחולשה, על אחת כמה וכמה אם החלש הוא מפגר.

"אני מניח שרבים לא יודעים שיגאל אלון ואשתו רות הסתירו את בתם היפהפייה, שלא דיברה עד גיל 5, ומשגדלה קצת, המשפחה קיימה דיון והחליטה שאין מקום לילדה כזאת במשפחה וגם בקיבוץ עם כל הערבות ההדדית. ואת זה חשב מפקד הפלמ"ח הנערץ. הוא העביר את בתו לסקוטלנד, ושם היא חיה שנים רבות בלי שאחיה יפתח, ששירת בצנחנים, ידע על קיומה לאורך שנים. גולדה מאיר לא דיברה על נכדתה מאירה, ולפי עדויות גם אמרה לכלתה ‘את לעולם לא תספרי שלראש ממשלת ישראל יש נכדה מפגרת'.

"הנכדה הזאת, שנפטרה לפני שנתיים, חיה בכפר תקווה בצפון, נישאה ליוסי, והייתה גאון ליד ערן שלנו, כי היא יכלה לפחות להכין לעצמה ארוחת בוקר, ולדבר, ואפילו נתנה פעם ראיון עיתונאי".

גם אתם חוויתם תחושות דחייה מהחברה?
“אנחנו הרגשנו על בשרנו שהחברה שנבנית בארץ ישראל רוצה להעצים את היהודי החקלאי, הלוחם, השואף לשלום, בונה היישובים והמדינה, ולחלש יותר אין מקום לצדו. הכאב הכי גדול בגידול של ערן היה החשיפה למוסדות לילדים כמוהו. זו הייתה החצר האחורית של מדינת ישראל, מקומות נוראים, מצחינים, שמתייחסים בבושה, בהדרה ובגזענות כלפי הילדים המיוחדים. גרנו בראשון לציון, והיינו באים לעובדת הסוציאלית ואומרים לה, תני לנו שמות של מקומות שיכולים להתאים לערן שלנו, ונסענו בכל רחבי מדינת ישראל כדי למצוא אותם, בדרך כלל בימי שישי, כי הייתי בתפקידים קרביים בכירים.

"היו פותחים לנו את הדלת וראינו ילדים מעוותים עם פחד בעיניים, עם ריח של צואה סביבם ובאוויר, עומדים מבוישים ומבוהלים. היינו חוזרים אל העובדת הסוציאלית פעם אחר פעם, אומרים לה, בשום פנים ואופן לא נביא את הנסיך שלנו לאחד המקומות האלה. יום אחד העובדת הסוציאלית, נציגת מדינת ישראל, הנהנה בראשה ואמרה לנו משפט מכונן: ‘אולי אנחנו, היהודים, לא טובים עם מפגרים, תלכו לירושלים, יש שם מוסד של הנוצרים, אולי הם טובים יותר מאיתנו ביחס אל הילדים שסובלים מפיגור'. זו הייתה חתיכת אגרוף בבטן.

"הילד שלי, שלא מדבר, דיבר איתי וכאילו אמר, אמא נקראת על שם סבתא שנרצחה באושוויץ בגלל תורת הגזע, אתה זוכר את זה, אבא? אתה מבין שפה, במדינה היהודית היחידה בעולם, לא רוצים אותי בגלל הדרה וגזענות? כי למרות שהעם היהודי מדבר על 'ואהבת לרעך כמוך', זה רק ססמאות, כי לילדים כמוני אין כאן מקום".

אולי זה היה הרגע שבו המוטיבציה של בני הזוג אלמוג, שעד אותו זמן התמקדה בלהעניק לבנם אהבה ולעולם לא להתבייש בו, התרחבה למחוז נוסף: לבנות עבורו ועבור ילדים כמוהו מקום של אהבה ותקווה. “גם בשבילנו, לא רק בשבילו", מחדד אלמוג. “כי האופן שבו אנחנו מתייחסים לילדים כמו ערן אומר איזה אנשים אנחנו, וגם אם הילדים האלה הם אחוז אחד באוכלוסייה, הם מגדירים את כל היתר". 

המטרה: חברת מופת 

הכפר השיקומי “עדי נגב - נחלת ערן" הוקם בנגב לזכרו של ערן, שסבל מאוטיזם ומעיכוב התפתחותי. היעד היה לבנות מקום עטוף באהבת חסרי הישע שנזקקים לתלות מוחלטת: “כי אפשר לבנות מקומות מאוד מטופחים ואסתטיים, אבל הרבה יותר חשוב להבטיח שהדנ"א של המקום יהיה אהבת המוגבל שלא מסוגל לחתוך עגבנייה לבד, ולהתלבש ולהתרחץ או להגיד, אני כבר חצי שעה עם חיתול מלא בקקי, אני צריך עזרה". 

אבל המטרה הגדולה יותר הייתה לשנות את החברה בישראל ולהפוך אותה לאנושית ומוסרית יותר. “כשהיינו עוברים כילדים ליד מוסד של מפגרים, אפילו ההורים שלי נתנו לנו להבין שהם לא בדיוק חלק מאיתנו", הוא אומר. “הם מסכנים, אומללים, לא יכולים לתרום, הם לא יצילו את עם ישראל, הם לא יביאו נובל. ביושר אני אומר, שאם ערן בננו לא היה נולד וגדל, יכול להיות שהייתי ממשיך את תפיסת העולם של יגאל אלון וגולדה, ושל ההורים שלי, וחושב שהאדם המוגבל הוא לא חלק מאיתנו".

גם ערן שלכם ספג עלבונות כאלה?
“כן. הגידול של ערן הביא איתו התמודדויות עם סטריאוטיפים ודעות קדומות כמעט מדי יום. כשהייתי מגיע ללמד אותו שחייה בקאנטרי, וחיבקתי אותו לפני שנכנסנו למים, אחד האנשים שם אמר לי, אתה לא תכניס אותו לבריכה עם חיתול, הוא מפגר. אמרתי לו, אתה מפגר".

והכפר שהקמתם שינה את התפיסה החברתית הזאת?
“כן, אבל בצעדי צב. זה כמו אדוות, גלים על פני המים. מצד שני, השינוי הזה יימשך עד שנגיע למקום הזה שנקרא חברת מופת".
“עדי נגב - נחלת ערן" הפך לאחד המוסדות המרגשים ביותר בנגב בפרט ובארץ בכלל. הכפר, שהוכרז כפרויקט לאומי וכפוף לשבעה משרדי ממשלה, מעניק שירותי שיקום מתקדמים לילדים ולבוגרים עם מוגבלויות שונות וכולל אשפוז יום, מרכז שיקומי, מרפאות ומחלקות לטיפולים ארוכי טווח.

עם דייריו נמנים נערים ונערות עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה, מומים גנטיים ובעיות פיזיות מורכבות, אבל גם אלפי תושבי האזור מגיעים אליו כדי לקבל טיפולי חוץ. זהו עבורם המענה השיקומי היחיד בנגב. ברוח חזונו של אלמוג, כל אחד מאנשי הצוות חדור בערכים של כבוד לאדם, אחריות אישית, אהבה ושמחה. כל צעד - גם הקטן ביותר, מייצר דחיפה אדירה במסע השיקומי בדרך לחיים טובים יותר. 

שנה וחודשיים הספיק ערן אלמוג ליהנות מהמקום הזה, שהוא עצמו היה ההשראה והסיבה המרכזית להקמתו, עד שנפטר בגיל 23 ממחלת קסטלמן. 17 שנה חלפו מאז, ואפילו היום, ממרחק הזמן, הכאב על לכתו צובט ומייסר.

בת נוספת, שוהם, נפטרה לבני הזוג אלמוג חודש לאחר לידתה. “היא נולדה עם מום בלב, חסר של ארבעה סנטימטרים בחיבור אל העורק הראשי", מספר אביה. “מיד אחרי הלידה היא עברה שלושה ניתוחי לב שלכאורה היו מוצלחים ביותר, ועמדה להשתחרר הביתה. לילה לפני השחרור, בפעם הראשונה שחזרנו כדי להתארגן וקצת לנשום, קיבלנו טלפון שהיא איננה. היא הייתה צריכה להיות היום בת 32". לבני הזוג אלמוג בת נוספת, ניצן, ד"ר לחינוך שהייתה ממקימי הלשכה בהסתדרות של הממונה על תעסוקת אנשים עם מוגבלות. 

אתה לא מהרהר לפעמים במצבור האסונות שפקדו אותך?
“לא, אני כמו אמא שלי, פטליסט. אני לא מאשים אף אחד ולא מחפש משמעויות נסתרות. כל אחד נולד עם גורל משלו. ההוא שם למעלה מגלגל את הקוביות ולכל אחד יוצא משהו אחר בהגרלה. אני מאמין שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לנווט את דרכנו ולעשות טוב. ברגע שמחפשים אשמים, זה מרעיל".

צווי מעצר בבריטניה 

הרבה לפני שהפך לפעיל חברתי למען האוטיסטים ופגועי המוחין בחברה, היה אלמוג לוחם ומפקד מעוטר. במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה ולחם בקרב בוואדי מבעוק. במלחמת ההתשה נלחם כמפקד פלוגה מסייעת במובלעת הסורית. במבצע יונתן היה מפקד סיירת צנחנים והלוחם הראשון שכף רגלו דרכה בשדה התעופה באנטבה. הוא היה מפקד יחידת שלדג, מפקד יחידת הצנחנים, מפקד אוגדת עזה ואלוף פיקוד הדרום, ולכל אורך שירותו הצבאי המרשים היה נאמן לשבועה שנשא עם מות אחיו, לעשות הכל כדי לא להפקיר פצועים בשטח. 

במהלך הקריירה הצבאית וגם לאחריה נאלץ אלמוג להתמודד עם אישומים משפטיים מצד אנשי “יש גבול", שפעלו להגשת תביעות נגד אלופים בצה"ל. “הם ניסו לטעון לפגיעה בחפים מפשע במהלך המלחמה, הריסת בתים והאשמות מהסוג הזה", נזכר אלמוג, “אבל בג"ץ בדק הכל וקבע שפעלנו ללא דופי ומתוך הזכות להגנה עצמית. אז אחרי שהם נכשלו בישראל, הם הלכו לאנגליה, כי על פי החוק הבריטי, כשגופים פרטיים מגישים תביעה, המדינה לא יכולה להתערב.

"לפני כן, כשהייתי אלוף פיקוד הדרום, דיווחתי לא מעט על הפעילות הצבאית, התראיינתי בכמה מקומות, ובאחת הפעמים סיפרתי על הקרבות ב'פגוש את העיתונות' עם שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה, ואז דניאל מחובר, ישראלי יורד שידע שאני עומד להגיע להרצאה בבית הכנסת שלו, לקח את הראיון שלי משם כעדות מפלילה, נפגש ותיעד סיפורים של פלסטינים שגרו בעזה והלך עם זה לשופט בריטי שחתם על שלושה צווי מעצר נגדי".

ונעצרת?
“לא. זה היה שנתיים אחרי השחרור מהשירות הצבאי. טסתי לבריטניה כדי לגייס כספים להקמת הכפר, וכשהמטוס נחת, הקברניט ניגש אליי ואמר לי, קיבלנו הודעה שהוציאו נגדך שלושה צווי מעצר, אם תרד מהמטוס, כנראה לא תוכל לחזור לישראל. התקשרתי מיד לאביחי מנדלבליט, שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי, והוא הורה לי לא לרדת מהמטוס, כי אם יעצרו אותי, הוא לא יוכל להגן עליי שם.

"אז נשארתי על המטוס וישבתי על כיסאות הדיילים עד שהגיע הנספח הצבאי. סידרו לי טיסה וחזרתי לארץ, ובנמל התעופה בן־גוריון התראיינתי וסיפרתי בתקשורת בהרחבה מה בדיוק קרה. ברגע שזה התפרסם, ראש הממשלה דאז טוני בלייר ושר החוץ שלו התנצלו. הם אמרו, ידינו כבולות, כי שיטת המשפט הבריטי לא מאפשרת התערבות במקרה כזה". 

היום אתה יכול לנסוע לשם?
“כן, אבל מאחר שכתבי האישום מעולם לא בוטלו, יכולה לשוב ולהתרחש תקרית כזו. אבל אין בי רגשי מרירות. אלו שאנחנו נלחמים נגדם תמיד יבחרו בדה־לגיטימציה ובניסיונות הכפשה ועלילות שקר וכזב".

הבית של כולם 

לאחר שחרורו מצה"ל עמד אלמוג בראש ועדת אלמוג לחקירת מחדל חטיפת חיילי צה"ל אהוד גולדווסר ואלדד רגב והנסיבות שהובילו למלחמת לבנון השנייה. במקביל, ניסה את מזלו בהשקעות בטכנולוגיות ישראליות ליישומים אזרחיים להגנה מפני טרור, אך רובן כשלו, ואלמוג התמקד בהקמת הכפר השיקומי. גם לאחר מות בנו נותר פעיל בעמותה, והוא מכהן כיו"ר הכפר וממשיך להוביל את החזון שלו. 

ביום העצמאות 2006 נבחר להדליק משואה כהוקרה על פעילותו למען האוטיסטים ופגועי המוחין בחברה. עשור לאחר מכן קיבל את פרס ישראל למפעל חיים. ביוני 2022 החל לכהן כיו"ר הסוכנות היהודית. “הפנייה לכהן בתפקיד הזה הייתה מפתיעה", הוא אומר בגילוי לב. “לא חלמתי על תפקיד יו"ר הסוכנות, וזה לא היה בתוכניות שלי. אבל יום אחד הגיע טלפון שהציע את זה, אז דיברתי עם דידי אשתי, והיא אמרה, ברור, יש לך יכולת ומדובר בתפקיד מאוד חשוב למען העם היהודי".

שנה הוא בתפקיד, והיא עברה עליו ביעף. “העבודה בסוכנות היא המסע השלישי של חיי", הוא מחייך. “המסע הראשון הוא למען ערן אחי והשבועה שלא משאירים פצועים בשטח, השני למען ערן בני ולמען החלשים בחברה, והשלישי הוא בסוכנות, למען העם היהודי. זו הייתה שנה מאוד מלמדת ומרגשת במקום שמוביל את חזון קיבוץ הגלויות. כשהתחלתי את התפקיד, היה המשבר הגדול ברוסיה ואיום של סגירת משרדי הסוכנות. גם מלחמת אוקראינה, שעדיין לא הסתיימה, משפיעה עלינו, אם כי בשנתיים האחרונות השגנו שיא במספר העולים ביחס לעשור שקדם למלחמה".

למה בכלל צריך סוכנות יהודית, זה לא תפקיד המדינה לפעול לעידוד עלייה?
“מדינה לא יכולה לפעול בשטחן של מדינות אחרות כדי לעודד את האזרחים שם לעזוב ולעלות לארץ אחרת. לכן הסוכנות אחראית לעידוד עלייה כגוף שפועל לחיזוק הקשר עם כל הקהילות היהודיות בעולם. יש לנו 2,000 שליחות ושליחים צעירים של הסוכנות היהודית שפועלים ברחבי העולם, והמודל הזה של חיזוק הקשר היהודי הוא מקור השראה למדינות אחרות. מאז קום המדינה הסוכנות הביאה לארץ שלושה וחצי מיליון עולים שהפכו לקטר הפיתוח והשגשוג של מדינת ישראל. היום אפשר לפגוש אותם בפוליטיקה, בתיאטרון, בהייטק ובתעשיות המתקדמות, אין כמעט חברה עסקית במדינת ישראל שאין בה עולים". 

מה ההבדל ביניכם לבין משרד העלייה והקליטה?
“משרד העלייה שותף לקליטה בתוך ישראל, אבל מי שמביאה את העולים מארצותיהם היא הסוכנות בכסף של יהודי התפוצות. בתקופה הזו יש יותר עלייה לישראל. רק בשנה שעברה הגיעו 75 אלף עולים, רובם מרוסיה ומאוקראינה, חלק מהם צעירים שבאו לבד כדי להשתקע בישראל. כשאשתי אושפזה לא מזמן באיכילוב, אחד הרופאים שטיפל בה עלה רק לפני שנתיים מאוקראינה".

איך המשבר הפנימי בישראל משפיע על יהודי התפוצות?
“אצל רוב היהודים בעולם יש חשש להמשך קיומה של המדינה היהודית, הדמוקרטית, החופשית והליברלית. אני כיו"ר הסוכנות אומר להם שדווקא בגלל שיש פה שבר שמעולם לא היה כמותו מאז מלחמת העצמאות, אני מבקש שיכתבו, יחזקו ויעלו לארץ, כי כשיש קרע במשפחה, לא מתנתקים אלא באים לתת כתף".

הקיטוב והיחס המפלה לזרמים שונים ביהדות לא משפיעים לרעה על יהודי התפוצות?
“הדבר הכי יפה בסוכנות זה מוסד השליחות והאנשים הנפלאים שמוציאים אותו לפועל, אבל הדבר הפחות נעים זה הקרעים בתוכנו. מגיע ילד יהודי רפורמי לכותל לחגיגת בר מצווה, וילדים חרדים מקללים אותו וקורעים לו את הסידור עד שהמשפחה נאלצת לעזוב בבושת פנים. זה איום ונורא, וניגוד מוחלט לתפיסת קירוב הלבבות וההכלה שאני מוביל. היהדות היא הבית של כולם מכל הזרמים ומכל הגוונים, למרות שיש קולות שיוצאים נגד חלק מעולי רוסיה בטענה שהם לא יהודים ושהגיעו לכאן רק כדי לנצל את סל הקליטה. אני רואה את הדברים אחרת, ולכן יש מאבקים". 

שורה של לקחים 

כמי שאמון על פשרות, פועל אלמוג לקדם נציגות מטעם המכון לחקר העם היהודי בסוכנות לצדו של הנשיא סביב המחלוקת על הרפורמה המשפטית. “כל רפורמה שנוגעת בעצב היסוד חייבת להיעשות בהסכמה רחבה של 80 חברי כנסת", הוא אומר. “כרגע יש סכנה של שיתוק, כי אם בג"ץ יפסול את התיקון לצמצום עילת הסבירות, הקואליציה לא תהיה מרוצה, ואם הוא יאשר אותה, האופוזיציה תתנגד".

מה דעתך על המחאה?
“אני חושב שהגענו למצב של הקצנה במרכז, למשל כמו הדברים ששקמה ברסלר אמרה ואחר כך חזרה בה, דווקא בתקופה שצריך אומץ כדי למצוא את נוסחת הפשרה הממתנת. אני מבין את המחאה שבאה מתוך כאב, אבל הסרבנות לא צריכה להיות כלולה בתוכה. איראן, חמאס וחיזבאללה, מסתכלים על מה שקורה כאן, והסרבנות פוגעת ברוח הלחימה מולם". 

הטייסים אומרים, כשיש איום על הדמוקרטיה, זו הדרך היחידה למחאה אפקטיבית.
“זו לא הדרך היחידה, יש הרבה מאוד דרכים למחות. יש לנו מדינה אחת, ואני יודע שיש רבים שמרגישים שהחוזה בינה לבינם הופר, אבל יש לסרבנות משמעויות מרחיקות לכת. היא משפיעה על הנכונות של הדור הצעיר להמשיך לחיות כאן, על רוח הלחימה ועל אחוזי הגיוס". 

זה לא בטל בשישים מול אחוז הולך וגדל באוכלוסייה שאינו נוטל חלק בשירות צבאי? 
“כולם צריכים לשרת. בהיסטוריה של עם ישראל כל המנהיגים נלחמו. גם משה רבנו. הם גם למדו וגם נלחמו. צריך למצוא את הדרך לדרוש מכולם לשרת את המדינה, כל אחד בדרכו. לא כולם מתאימים לצבא ולא כל אחד יכול להיות טייס או צנחן או איש סייבר. בשביל זה יש מערכות מיון. אם החרדים לא מסוגלים להשתלב בצבא, שיעשו שירות לאומי. שירות למען המדינה הוא מקור גאווה, לא סלע מחלוקת". 

איפה לדעתך האחריות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסלע המחלוקת הזה ובקרע הגדול סביב המהפכה החוקתית?
“אנחנו מצויים היום בשבר הגדול ביותר שהיה למדינת ישראל מאז תקומתה. ואם חצי מהעם מוחה, או אפילו חלק נכבד ממנו יוצא לרחובות, האחריות היא תמיד על המנהיג. כשמפקד מוביל כוח בשטח אויב, וחצי מהכוח לא נמצא איתו, האחריות היא תמיד על המפקד, לטוב ולרע ועל כל מה שקורה. נתניהו מנהיג עם זכויות רבות, אבל הוא ראש ממשלה בתקופה הסוערת הזו, ואני תמיד מצפה ממנהיגות שתהיה מופת והשראה". 

50 שנה למלחמת יום הכיפורים, מערכה כזו עלולה לחזור על עצמה גם היום?
“אני חושב שכן, יכולות להיות הפתעות, וצריך להניח שיהיו כאלה כדי שאפשר יהיה להתכונן אליהן ככל האפשר. חלק גדול מהכשל במלחמת יום הכיפורים היה פסיכולוגי, ואם אנשים אינטליגנטיים שהיו אז בראש המערכה כשלו, אנחנו עלולים לשגות שוב. מצד שני, הפקנו שורה ארוכה של לקחים, למשל, להגיע ליתרון טכנולוגי. במלחמת יום הכיפורים הייתה לנו נחיתות כמותית בשדה הקרב וגם נחיתות של אמצעי לחימה. לא היו לנו אמצעי ראיית לילה כפי שהיו לסורים, לא הייתה לנו תשובה לטיל שקוטל את כנף המטוס, ולא היה לנו מענה נגד טילי קרקע־אוויר.

"היינו בנחיתות מול טילי האר־פי־ג'י, ותורת הלחימה שלנו לא הייתה מותאמת למה שהאויב בנה והתכונן ומימש. אומנם הכמות יצרה איכות כי לא הייתה ברירה, אבל במובן הזה הפקנו לקחים ויש לנו היום יכולות טכנולוגיות שלא היו לנו מעולם, והן מהוות יתרון משמעותי על אויבינו. אם יורים עלינו 5,000 טילים ורובם נופלים בשטחים פתוחים, זה כתוצאה מפיתוח מערכות פורצות דרך, וגם הסטארט־אפ ניישן ופיתוחי המדע והתעשייה הם במידה רבה תוצאה של מלחמת יום הכיפורים, שהביאו את מדינת ישראל להישגים ביטחוניים שאין להם תקדים.

"אין צבא בעולם שפועל בשיטות שצה"ל פועל בהן, שחלקן מבוססות טכנולוגיה חדשנית ויצירתית. אבל כל זה לא מספיק כשאנחנו שומעים אמירות קשות והשתלחויות מפלגות. דווקא בחלק האנושי אני חושב שאין התקדמות גדולה. יכול להיות שאפילו חלה נסיגה בתחום הזה של קירוב לבבות ויחס לשונה, כשחברי כנסת אומרים שהלהט"בים יותר גרועים מגדולי אויבינו, דברים קשים מאוד נגד רעיון ההכלה וקירוב הלבבות ואהבת אדם. אתה שומע אותם ואתה מתכווץ. במקום הזה צריך לחדד ולהשתפר, כי היהדות היא קודם כל חמלה, חסד וערבות הדדית, וככל שנכיל יותר, נהיה חזקים יותר".