בשנתיים האחרונות לחייו היה רא"ל במיל' חיים בר־לב חולה ב־ALS, מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא. בנו עמר מספר שבדיעבד, אבא שלו העריך שהסימפטומים הראשונים של המחלה ניכרו אצלו ביום שבו היה לו כבר קשה לעלות על הסוס. מילולית: הוא כבר לא יכול היה לעלות עליו בקפיצה, אלא נדרש לדרגש קטן.
יתמודד עם הפשיעה? "בן גביר מאתגר את המערכת, זה לא תמיד נעים בסביבת נתניהו"
בצל הטרגדיה והאובדן: התמודדותם של המשפחות ששכלו את בניהם במלחמת יום כיפור
תפקידו האחרון של בר־לב האב היה שגריר ברוסיה. כשקמה ממשלתו של יצחק רבין ב־1992, תמכו ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס בשיגורו למוסקבה כשגריר ישראל שם, אחרי קריסת הקומוניזם. בר־לב לא סיפר לאף אחד, גם לא לרבין ופרס, על מחלתו שהתפרצה כבר. עמר: “הוא ואמא הגיעו לביקור קצר בארץ בסוף 1993, ללוויה של אחות של אמא שלי, וראיתי אותו קצת צולע, ואוכל בקושי עם יד שמאל. ראיתי את הסימפטומים ונפגשתי עם הרופא שלו. הוא סיפר לי על ה־ALS, אמר שזה בלתי הפיך וסיפר מה צפוי".
בינואר 1994 טס עמר למוסקבה לראות איך אביו מסתדר. הוא הגיע לשבוע, ואביו, למרות המגבלות, הכין להם לו"ז של 24/7, כולל הופעות, תערוכות ובלט בולשוי: “אבא היה מקבל שם באופן קבוע זריקות ניסיוניות מאיזה רופא רוסי, ומה שמעניין זה שלמרות שכולם ראו וידעו את המצב, כל הצוות בשגרירות כל כך אהב וכיבד אותו, שאף אחד לא הדליף את הסיפור למשרד החוץ בארץ. והוא, למרות הקשיים, תפקד בצורה מלאה כשגריר. גם הרוסים עצמם מאוד כיבדו את אבא. כשהוא היה רמטכ"ל, הייתה תקרית במלחמת ההתשה, וארבעה מטוסי קרב סוריים עם טייסים רוסים, הופלו תוך כמה דקות. הם ידעו מי הוא והעריכו אותו".
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בסוף אפריל 1994 הגיע רבין לביקור ממלכתי במוסקבה. בר־לב כבר לא יכול היה להסתיר את מצבו, ופרס שיגר לרוסיה את הרופא של משרד החוץ כדי לבדוק את השגריר. עמר מספר שכדי לא לפגוע באבא, סיפרו במשרד החוץ שהרופא עושה סבב בדיקות בכל הנציגויות הישראליות ביבשת. הבדיקה העלתה שהמצב חמור, והרופא הודיע לבר־לב שהוא חוזר איתו לארץ להמשך בדיקות: “אמרתי לאחותי שאבא יחזור לארץ בכיסא גלגלים. ביום שלישי הוא נחת, וביום שישי הוא נפטר בתל השומר. חשבו שיש לו גם סרטן, כי מחלת הניוון לא הייתה אמורה לגרום לו לאובדן משקל גדול. בשישי בבוקר פרס ביקר אצלו, ובלילה הוא מת. בראייה שלי, אבא החליט למות. הוא הגיע למסקנה שאין יותר טעם לחיים".
אנחנו יושבים בביתו של עמר בשכונת נווה מגן ברמת השרון. הוא בנה אותו לא מזמן, בחלק מהשטח שבו שוכן גם ביתם ההיסטורי של הוריו, הבית שבו גדל. אמו תמר, 97, עדיין גרה בבית הקטן שעליו אנחנו משקיפים מחדר העבודה של עמר, שעל קירותיו תמונות שמדברות בעד עצמן - חיים בר־לב עם דדו ודיין, בר־לב בחזית עם אריק שרון כשביניהם דוד בן־גוריון בערוב ימיו, חובש כובע שחור, צילום נוסף שלו ושל בן־גוריון יחד במסוק, ותמונה של המטכ"ל עם בן־גוריון ופרס.
עמר חגג השבוע יום הולדת 70. לפני כמה חודשים עבר בגיל את אביו, שיחד איתו ישב בבית הקטן שממול, בארוחה המפסקת של ערב יום כיפור 1973. עמר, שבדיוק חגג 20, היה אז שנתיים בצבא, בפלגה ייעודית של סיירת מטכ"ל, ואביו חיים, שסיים את תפקידו כרמטכ"ל שנה קודם לכן, כיהן כשר המסחר והתעשייה בממשלת גולדה מאיר. “אני זוכר את יום שישי ההוא. אכלתי עם ההורים ארוחה מפסקת, והיו איתנו בשולחן גם נחמה ואהרל'ה יריב (לשעבר ראש אמ"ן, שאותו החליף אלי זעירא - א"פ). אהרל'ה גר לידנו ברחוב הרימון, והם היו חברים טובים שלנו. ברחוב המקביל גר ברן, אברהם אדן. כל בני המחזור שלי נשארו שבת בבסיסים בכוננות ג', ורק אני וחבר מגלי צה"ל, יצאנו הביתה".
בשבת בבוקר הוא ואביו קיבלו טלפון. עמר נקרא לחזור ליחידה, וחיים לישיבת ממשלה. עמר נזכר שגם באירוע הפריצה למלון "סבוי", שנה וחצי מאוחר יותר, הוא היה באפטר בבית, ונקרא להגיע. ביומיים הראשונים למלחמה הוזנק חיים לחזית הצפונית. ב־7 באוקטובר, היום השני, משה דיין דיבר על חורבן בית שלישי, והרעיון של דיין ושל אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי, היה להתארגן על גשרי הירדן.
עמר: “כשאבא שלי הגיע לפיקוד צפון, הוא קיבל החלטה שהאוגדה של מוסה פלד לא תתייצב על הגשרים, אלא תעלה לדרום רמת הגולן, לקראת התקפת הנגד הישראלית. אבא לא חשב שנכון וטוב לדבר במונחים של חורבן הבית, והחליט שצה"ל לא צריך להגן על ישראל של גבולות 67', וקיבל החלטה שבדיעבד תמכה בבלימת הסורים ב־8 באוקטובר ובהתקפת הנגד. בלילה של ה־8 באוקטובר הוא סיים את תפקידו בצפון, אבל אז נכשלה מתקפת הנגד הישראלית בדרום, ולכן ב־9 באוקטובר גולדה ביקשה ודדו הציע שאבא יירד דרומה וימונה ל'מפקד חזית הדרום'".
“מפקד חזית הדרום", כשלפיקוד דרום יש אלוף פעיל, שמואל גונן גורודיש.
“כן, זו מלחמה. גורודיש לא הודח, ולכן הגדרת התפקיד של אבא הייתה מפקד חזית הדרום. הלכה למעשה, הוא קיבל מאותו רגע את ההחלטות".
קו המעוזים לאורך תעלת סואץ שנושא את שמו של אבא שלך, קו בר־לב, הוא אחד הסמלים והדימויים הקשים של טרגדיית המלחמה ב־73'.
״אתה צודק לגבי התדמית הציבורית, והיא נוצרה שלא במקרה מתוך כוונה של גורמים מסוימים להסיט את האחריות לכישלון מעל גבם. לעצם העניין, תפיסת ההגנה בסיני התבססה על קו מוצבים לאורך התעלה שכל תפקידם היה תצפית והתרעה, ועל כוחות שריון ניידים בעורפם לבלימת מתקפה.
"ערב ה־6 באוקטובר, מחצית ממוצבי התצפית לאורך התעלה לא היו מאוישים, וכוחות השריון הניידים שהיו אמורים להיות בעורף שלהם, לא היו. כל המערך הזה פורק חודשים רבים קודם לכן, בתקופתו של אריק שרון כאלוף פיקוד דרום, שהסתיימה שלושה חודשים בלבד לפני פרוץ המלחמה. אגב, מי שהמציא את השם 'קו בר־לב', היו בכלל המצרים. בשום שלב לא היה ייעודו של קו המוצבים לאורך התעלה לבלום את הצליחה המצרית.
"בין כוחות השריון הסדירים שסוף־סוף הגיעו לחזית בסיני, היה חברי מרמה״ש, סג״מ אילן גידרון, שקיבל את עיטור המופת. אילן נסע יחד עם מחלקת הטנקים שלו ויתר הכוחות על שרשראות מג'וליס במרכז הארץ, עד שפת התעלה, אליה הגיע ב־7 באוקטובר. אילן (בנו של אלוף מוסיק גדרון ז"ל ‑ א״פ) החליף שישה טנקים, חצה את התעלה ונהרג מפגיעת כדור של צלף מצרי כשהוא חשוף בצריח״.
אבא שלך היה צריך להסתדר עם גורודיש הפגוע, עם אריק שרון הפרוע, עם ברן.
“לאבא הייתה אוטוריטה שכולם קיבלו, כולל שרון הבעייתי. המושג כריזמה השתבש לצערי לאורך השנים. זה לא כמו היום, שמי שצועק יותר מצטטים אותו בתקשורת. הייתה לו כריזמה של אחד שמוכנים ללכת אחריו, גם אם חושבים אחרת ממנו. אריק מהיום הראשון רצה רק לצלוח, לצלוח, לצלוח. הוא אחראי לכישלון של ה־8 באוקטובר, יחד עם ברן. המון הרוגים היו שם. היו כמה שאלות אסטרטגיות שבהן אבא היה צריך לטפל. קודם ייצוב השטח, ואז עיתוי מהלך הצליחה.
"בניגוד לתפיסה ההיסטורית שדיברה על העברת הלחימה לשטח האויב, אבא חשב שצריך לחכות. לתת למצרים לחצות את התעלה לתוך סיני, להשמיד אותם ואז לעשות את הצליחה. זה היה קרב השריון הגדול ביותר מאז הקרב באל־עלמיין במלחמת העולם השנייה. היה צריך הרבה סבלנות וקור רוח, לחכות לרגע הנכון. הרעיון המצרי היה לא להגיע לבאר שבע, אלא לתפוס רצועה רחבה לאורך התעלה ומזרחה. בשביל זה היה צריך שריון. אבא חיכה להם, ובסוף זה קרה".
מה קרה?
“מארב ישראלי עצום, ו־200 טנקים מצריים שהושמדו בכלום זמן. לא היו להם עתודות שריון בצד המערבי, ואז לברן היה קל לאגף את הארמיה השלישית, ואריק הלך צפונה לאיסמעיליה".
ביום שישי, אחרי הארוחה המפסקת בבית ברמת השרון, עמר וחבר עוד בילו עם שתי ידידות, אבל ביום השני למלחמה היחידה עלתה לגולן ואבטחה חניוני טנקים בלילה. אחרי שלושה ימים ירדו ליחידה והתאמנו על פשיטות בעומק האויב, אבל כל פעם לקחו מסוקים למשימה יותר חשובה, והם חיכו. בשבוע השלישי ייעדו אותם לפשיטה על כוחות מצריים מעבר לתעלה, וריכזו אותם באזור ראס סודר. האירוע בוטל, ואז נשלחו למוצב הפיקוד והשליטה של צה"ל בדרום באום חשיבה.
וזו התמונה המפורסמת שלו ושלך יחד, באום חשיבה.
“כן, אבא בדיוק חזר מסיור בשטח על ג'יפ פתוח, ונופף לעברנו לשלום. אני לא בטוח שהוא בכלל זיהה אותי בהתחלה".
בינתיים כוחות צה"ל צלחו את התעלה, והיה צריך להכשיר את שדה התעופה פאיד, שנמצא דרומית לאיסמעיליה, כדי שהכוחות שלנו יוכלו לנחות שם. בסיירת מטכ"ל בחרו ב"צוות ביידץ" יחד עם יחידת מילואים של הצנחנים כדי לטהר את השטח. הבלגן היה גדול. עמר והצוותים היו בטוחים שפאיד כבר נכבש בידי כוחותינו, אבל כשעמדו על הדת"קים (דירים תת־קרקעיים), זיהו שריון ישראלי שרק מתקרב לאזור, בערך קילומטר מערבית משם. טיל נ"ט שנורה מאחד הדת"קים פגע בג'יפ של אמיתי נחמני, שנהרג במקום. עד שצה"ל פינה את השטח, עמד הג'יפ הזה בשטח כאות זיכרון.
היחידה, בפיקודו של מוקי בצר, חצתה את התעלה ועמר חבר אליה, ויחד הצטרפו לאוגדת שרון והתמקמו ליד נגמ"ש החפ"ק של שרון. עמר: “כל המלחמה סיירת מטכ"ל חיפשה מה לעשות. היו לנו הרוגים ופצועים, אבל לא הכרענו שום דבר. בעיקר השארנו הרוגים. היינו במחפורת עם הזחל"ם, ונפלו שלושה פגזים. עפו שני רסיסים. אחד פגע לשלמה ביידץ בלב, ובנהג הזחל"ם יהודה חבר. שניהם נהרגו במקום. אבי דיכטר מונה למפקד הצוות, והמשכנו לתוך פרדס. התחפרנו בפאתי איסמעיליה עם רצון להתקדם הכי עמוק לתוך מצרים, כי זה בסוף מה שאמור היה לקבוע את גבול הפסקת האש. התמקמנו לאורך הדרך, כשמהצד השני של הדרך היו המצרים, בטווח של זריקת רימון. לא ידענו בכלל שהם שם".
וכמו בכל קלאסיקה של סיפור מלחמה, שעה לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, עבר לידם פלאח מצרי רכוב על חמור, ומן הסתם דיווח לחיילים המצרים על ישראלים בשטח. התחיל קרב יריות שבמהלכו נהרג עמית בן חורין, שצורף לכוחות אף שהיה בחופשת לימודים. עמר שכב בין הקקטוסים וראה את הכדורים עוברים דרך הקקטוס. הוא לא ישכח את זה לעולם. מאחד הרימונים שהושלכו נפגע שמיל לוי, ואחד העורקים המוליכים ללבו נקרע. עמר: “הכנסתי את האגרוף שלי לתוך החור של הלב, כדי לעצור את הדימום, עד שפינו אותו. הייתי בטוח ששמיל מת. שמיל הוא היום מנהל קרן ההון סיכון סקויה"
אחרי הפסקת האש השנייה פגש עמר את אביו בפאיד. בינתיים, בן דודו הנערץ, סרן רפי בר־לב, בן אחיו של חיים, הוגדר נעדר לאחר קרבות החווה הסינית, וחיים בר־לב לקח את בוננו, נהגו המיתולוגי, ויצא לחפש את רפי. עמר: “רפי היה פאר המשפחה, הנכד הבכור, בן 26, מפקד צוות בסיירת מטכ"ל, מפקד של מעוז מופגז במלחמת ההתשה, מ"פ פלוגת סיור משוריינת במלחמה, ומתנדב סדרתי. הוא עשה הסבה לשריון. באזרחי הוא היה מאבטח מטוסים, למד בטכניון והמלחמה תפסה אותו בכלל בניו יורק.
"רפי היה מ"פ הסיור המוביל באוגדת שרון, והוא איתר את המעבר בין הארמיה המצרית השנייה לשלישית, והגיע עד התעלה עם הפלוגה בלי שזיהו אותם. הוא דיווח שזו הפרצה, ולמחרת הוא הוביל את האוגדה עד התעלה. רפי עלה צפונה, כי חשבו שתהיה התקפת נגד של הארמיה השנייה, ואז נהרג. אבא שלי מצא את הטנק השרוף שלו מצפון לאזור החצייה של התעלה. הוא מצא ממצאים של רפי, והביא אותו הביתה".
אבא שלך, בזמן שהיה אחראי על החזית הדרומית במלחמה, היה מקבל בסוף כל יום את רשימת ההרוגים והפצועים. הוא ידע שאתה וגם רפי נלחמים באזור.
“כל סוף יום התקבלה הרשימה בפיקוד העליון, ואנשים בקרבתו של אבא היו עוברים על השמות, וברגע שלא ראו את רפי ואותי ברשימת ההרוגים - הם היו באים אליו ואומרים ‘רפי ועמר לא ברשימה'. אחרי יומיים־שלושה הוא ביקש שיפסיקו לדווח לו".
למה?
“כי הוא בטח אמר לעצמו, שהרי לא היה פה איזשהו סידור פורמלי, שמה יקרה אם יום אחד לא יעברו על הרשימות. הוא לא רצה להתעסק בזה, ולא רצה להשתבש בהתנהלות שלו. הייתה לו מלחמה לנהל, עם כל הכבוד לבנו ואחיינו".
את סיום המלחמה בילה עמר בביקורי ניחומים אצל משפחות חבריו שנפלו, או בבתי החולים. ועדת אגרנט לא הזמינה את חיים בר־לב להעיד בפניה למרות החשיבות העצומה של תפקידו במלחמה. טענת הוועדה הייתה שהמנדט שהיא קיבלה היה לחקור את האירועים עד ה־8 באוקטובר, ובגלל זה לא צריך את העדות שלו: “זה חרה מאוד לאבא שלי, בעיקר בגלל דדו. הוועדה חקרה את שני הימים הראשונים של המלחמה, אבל דדו, ששילם את המחיר הכבד במסקנות, תפקד בצורה מזהירה תוך כדי המלחמה, וסיים אות בניצחון צבאי מזהיר.
"אבא מאוד אהב אותו. הם הכירו עוד בשומר הצעיר ביוגוסלביה, למרות שדדו גדל בבוסניה ואבא בקרואטיה. דדו התגלה כמצביא־על, במיוחד נוכח התפקוד של דיין, ובכל זאת הוא קיבל את הפצצה לפנים מהוועדה. דדו לא התמוטט, נשאר יציב והצליח להעביר את התקפת הנגד בצפון, ואחרי זה בדרום. צבאית היה מדובר בניצחון מזהיר".
הוא זוכר את דדו מגיע לביקור פרידה מקציני סיירת מטכ"ל: “הייתי סג"ם צעיר, ואני זוכר את המשפט הזה שלו, ‘להצלחה אבות רבים, הכישלון יתום'. ההצלחה הצבאית הגדולה של אבא הייתה בזכות דדו, ולכן זה כל כך תסכל אותו, שלא הייתה לו ההזדמנות להביע את דעתו על תפקודו של דדו מול ועדת אגרנט".
מה אבא אמר אחרי המלחמה?
“הייתה לו בטן מלאה, אסטרטגית, על הדרג הפוליטי, על דיין ועל ההתעלמות מכל הסימנים המעידים. אז לא היה קבינט ביטחוני כמו שיש היום, ואבא, למרות הניסיון שלו, לא היה בסבב של דיין וגולדה. היו סביבה ישראל גלילי, דיין ויגאל אלון. כשהוא מונה לשר המסחר והתעשייה, הוא בכלל לא היה ח"כ. הוא מונה לשר ארבעה חודשים אחרי שסיים את הרמטכ"לות".
תכף נגיע אליך, אבל אבא שלך, רמטכ"ל נערץ, תמיד קיבל את המשרדים הלא ממש חשובים בממשלה. מסחר ותעשייה, משטרה.
“גולדה רצתה שהוא יהיה שר אוצר אחרי שפנחס ספיר מת, אבל הוא לא רצה. הוא אמר ששר אוצר זה תפקיד מחורבן, כולם שונאים אותך. רק אחרי המהפך של 1977 הוא נכנס לכנסת".
ואז יש בחירות ב־1981. שמעון פרס מועמד המערך לראשות הממשלה, ואבא מועמד המפלגה לתפקיד שר הביטחון. מה קרה שם?
“עשו לו תרגיל מהסרטים. מינה צמח עשתה סקר ושאלה שתי שאלות. מה קורה אם יצחק רבין הוא מועמד המפלגה לראש ממשלה ולא פרס, ושאלה שנייה - מה קורה אם רבין יהיה המועמד לשר ביטחון, ולא בר־לב. התשובה לשאלה הראשונה הייתה שהמערך יקבל יותר מנדטים עם רבין, והתשובה לשאלה השנייה הייתה שעם רבין כמועמד לשר ביטחון, המערך יקבל עוד שני מנדטים".
ואז מה קרה?
“מינה הציגה את התוצאות לפרס, ופרס, כמו פרס, ביקש שהיא תציג לאבא רק את התוצאה של השאלה השנייה. מינה הגיעה אלינו הביתה והציגה את השאלה לאבא - ואבא כמובן אמר שאם זה ככה, הוא מוותר לטובת המפלגה. התוצאה הייתה שהמערך הפסיד לליכוד במנדט אחד".
מה שמביא אותי אליך, ולתרגיל הדומה להפליא שעשה לך בוז'י הרצוג.
“בוז'י היה יו"ר מפלגת העבודה, ואני, כמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הייתי היחיד מבין חברי הכנסת של המפלגה שייצג את הנושא המדיני־ביטחוני. הוא בא אליי ואמר שהוא מתנצל אבל הוא רוצה להעמיד את עמוס ידלין כמועמד לשר ביטחון, בגלל שהוא אלוף, ואני אלוף משנה, ורק זמן קצר בפוליטיקה".
בינך ובין אבא שלך יש דמיון אדיר, גם במראה, אבל בעיקר בהתנהלות. בצבא סכין בין השיניים, בפוליטיקה לא סכין ולא שיניים.
“אני זוכר אירועים של מפלגת העבודה כשאבא שלי מזכ"ל. המנהיגים יושבים על הבמה, והוא יושב בקהל, ואני זוכר שזה היה מעצבן אותי, אבל אז אני נבחרתי לשר, וזה תמיד נראה לי עלוב להידחף למרכז התמונה. אותי זה מעליב להידחף".
אבא שלך רצה להיות שר ביטחון, ובסוף נבחר לתפקיד הלא פופולרי של שר משטרה.
“תמיד אמרתי שצריך לשאול את פרס למה מינה אותו לזה, אבל הפסקתי כשקיבלתי את ביטחון הפנים אצל בנט ולפיד. יוסי ביילין אמר לי לפני עשר שנים שלא משנה מה אני אעשה, תמיד יחברו אותי לביטחון. הוא צדק. כשמוניתי לשר לביטחון פנים, בביקור הראשון שלי בשב"ס, הנציבה קטי פרי נתנה לי תמונה של אבא שלי מבקר במטבח של כלא נווה תרצה, ומרים מכסה של סיר ובודק את האוכל. זה התאים מאוד לאופי שלו. הוא השאיר מורשת של הגינות ואנושיות".
אבא שלך עשה באמת דברים גדולים, אבל כמו שסיפרת על הוויתור שלו על משרד האוצר, יש הרגשה שחיים בר־לב היה תמיד רגע מלהיות באמת בפסגה, אבל תמיד ויתר. הוא לא קצת סיפור מוחמץ?
“שאלה מצוינת, והתשובה היא לא. הוא עשה כל כך הרבה דברים למען המדינה, עם הרבה קבלות והצלחות. לא כל אחד רוצה להיות ראש ממשלה, והוא לא רצה. זה נכון שהוא רצה להיות שר ביטחון, ודיברנו על האירוע שבו הוא ויתר לרבין, כי מבחינת אבא, טובת המדינה הייתה גדולה יותר מטובתו האישית. מינה צמח הייתה אצלנו בבית ביום שישי, בשבת כבר פרס הודיע מעל הבמה שחיים בר־לב הוא יקיר המפלגה, וביום שלישי היו בחירות כשרבין הוא המועמד לשר הביטחון".
בר־לב ג'וניור היה מפקד סיירת מטכ"ל הראשון שכהונתו נמשכה שלוש שנים (1984־1987), כשקודמיו החזיקו בתפקיד שנתיים. עוד קודם לכן שותף להסתערויות שנצרבו בזיכרון הלאומי מהתקפות מחבלים במעלות, קריית שמונה וכמובן במלון "סבוי". במבצע אנטבה היה מפקד צוות.
ההכנות לאנטבה, איך הן התחילו?
“נחתנו באנטבה בשעות הערב המאוחרות של מוצ"ש, כשרק בחמישי בלילה, יומיים קודם, יוני נתניהו כינס את קציני היחידה והודיע שיש תוכנית לשחרר את בני הערובה. בפועל ההכנות היו משישי בבוקר עד למחרת בנחיתה. הצטיידנו בציודים שלא ראינו קודם".
למשל?
“מרצדס, שהייתה אמורה להיות הרכב של אידי אמין. או שריוניות שלל רוסיות שהייתי מפקד של אחת מהן, עם מקלע רימונים לא מוכר שהיה על כל אחת מהן. התוכנית התעדכנה כל הזמן".
דיברת עליה בזמנו במונחים של גבינה שווייצרית עם חורים.
“בלוח הזמנים שהיה לנו אי אפשר היה לעשות יותר ממה שנעשה. בהשוואה למבצעים שתכננו וביצענו במשך שבועות וחודשים, לאירוע המשוגע הזה היו לנו 12 שעות לכל. אבל הייתה פה תעוזה של יוני ושל שיקי שני, מפקד טייסת הקרנפים, ההרקולסים. ויש את ההחלטה הסופית של ראש הממשלה רבין. בלי זה, זה לא קורה".
בבוקר המבצע הזמין רבין את מזכיר הממשלה אליו הביתה. הוא קיבל אותו בחלוק ובמאפרה מלאה סיגריות: “אנחנו יוצאים למבצע, תכנס את הממשלה", הודיע לו. רבין ביקש ממנו עוד משהו: כל שר יביע את דעתו, אבל יוגבל בזמן, למעט השר חיים בר־לב, שידבר ראשון וללא הגבלת זמן.
מה רבין זמם?
“כולם ידעו שאני משתתף במבצע. רבין הניח שאבא יתמוך במבצע, ושאחריו כל השרים יתמכו".
הפער בין תהילה לקטסטרופה הוא מיקרוסקופי
“אם כולם היו פועלים לפי הנהלים, אנטבה לא היה קורה. אחד הטייסים של קרנף 2, עליו הייתי, נחת מגרמניה כטייס אל־על בשישי בצהריים. חיכה לו ליד המטוס ג'יפ צבאי שלקח אותו, ואחרי 36 שעות הוא באנטבה".
אבל אתה במטוס לאנטבה, ויש אי־ודאות ענקית. מה עובר בראש?
“להבדיל מהפעולה במלון 'סבוי', שם היוזמה הייתה בידי המחבלים ואתה מגיע לשם באמצע הלילה בלי לדעת יותר מדי, באנטבה היוזמה וההטעיה הייתה אצלנו, וזה נתן תחושת ביטחון. ליתר ביטחון הייתה לי בכיס מפה של הכבישים באזור אנטבה, כדי שאם אקלע למצב מילוט לכיוון קניה, אדע לאן לנסוע אחרי שאני חוטף רכב".
ההרקולס הראשון נחת באנטבה, כשהוא מתחזה למטוס שנקלע למצוקה ונאלץ לבצע נחיתת חירום. מסלול הנחיתה היה מואר עדיין, אבל ההערכה הייתה שברגע שיבינו במגדל הפיקוח שיש התרחשות, יכבו את אורות המסלול. חיילי גולני וצנחנים, שיצאו מהמטוס הראשון, הניחו לאורך המסלול גוזניקים מוארים. בר־לב: “היינו במטוס השני, ותך כדי נחיתה המסלול הוחשך. עשינו תרגיל נחיתה במסלול חשוך בשדה באופירה לילה קודם, באישור מוטה גור".
עמר והצוות שלו, מהוותיקים ביחידה, התאמנו בכלל למבצע שאמור היה להתרחש חודשים קדימה, ומוטה אמר ליוני שהצוות של עמר לא ישתתף באנטבה, אבל יוני החליק את הפינה והחליט שבמקום שיישארו בארץ, יהיו בר־לב ושאול מופז על שריוניות 1 ו־2.
הכוח פעל במשך קצת יותר משעה באנטבה, לפני שההרקולס הראשון המריא כשעליו בני הערובה המשוחררים, הפצועים, שלושה בני ערובה שנהרגו במהלך החילוץ וגופתו של יוני נתניהו. בינתיים שהה אהוד ברק בקניה השכנה, ובחצות הלילה, כשהמטוסים היו בדרך לניירובי, התקשר למעונו של הנשיא ג'ומו קניאטה ועדכן אותו במתרחש.
הנשיא, שחשש מנקמתו של אידי אמין, דרש כי הישראלים יפגעו במטוסי הקרב האוגנדיים שעמדו בשדה התעופה וישביתו אותם. בר־לב, החייל הישראלי האחרון שנותר על אדמת אוגנדה, לא קיבל את הפקודה, אבל מאחר שיוני כבר נהרג ואת מופז לא ניתן היה להשיג, הוא פשוט קיבל החלטה לבד ופוצץ לבדו את חיל האוויר האוגנדי - שמונה מיגים בסך הכל.
מה עשית?
“היה על השריונית שלי, שהייתה שלל רוסי, מקלע רימונים ומא"ג. את המקלע רימונים פגשנו לראשונה יום לפני שטסנו, ולא הכרנו אותו בכלל. כשניסיתי לירות היה מעצור, אז היה לי את המא"ג ויריתי לכיוון המיגים. אחד מהם היו מתודלק, מוכן להזנקה, והוא התפוצץ והדליק את שאר המיגים בלהבה יפה כזאת, כמו בסרטים".
עמר, כבר סבא לשניים, נשוי לתמי, שעוסקת בצילום, ואב לנועם (עובד בתחום ההייטק), מאי (אדריכלית) ושחר, שהיה שנתיים במכינה קדם־צבאית בפארן וכעת לומד לפסיכומטרי. הוא היה ח"כ בעשור האחרון, והשר לביטחון הפנים במשך שנה וחצי בממשלת בנט־לפיד, אותו תפקיד שמילא אביו חיים במשך שש שנים 40 שנה קודם לכן.
תמונתו של עמר על הקיר במפקדה של סיירת מטכ"ל לצד עמיתיו מפקדי סיירת מטכ"ל לדורותיהם, בוודאי שמרחיבה את לבו הרבה יותר מהתמונה שלו במשרד לביטחון לאומי, לצדו של מחליפו איתמר בן גביר. אין תהום שיכולה להיות עמוקה יותר בין השניים האלה. לכולנו זכורים המפגשים ברחובות אחרי פיגועים קשים, כשבן גביר הגיע לשטח במיוחד כדי להתגרות בבר־לב פנים אל פנים, תרתי משמע.
אני זוכר שעמדתם במרחק קצר מאוד זה מזה, וצעקת עליו שהוא אפס. איבדת קצת מקור הרוח הבר־לבי המפורסם. חשבתי באותו רגע שאתה תכף מכה אותו
“זה היה אחרי פיגוע קשה בחדרה. אנשי תקשורת שהיו שם ביקשו שאגיד כמה מילים, ואז הוא בא ונדחף והתחיל לצעוק. הוא עמד מולי במרחק של 80 ס"מ אולי, וצורח, ואני לא מגיב. ואז יש לי שתי אפשרויות. ללכת אחורה כפי שהמאבטחים שלי ביקשו, וממש ניסו למשוך אותי אחורה, ואז זה נראה שהוא צועק ואני מסתובב והולך או ‘בורח' כאילו. האפשרות השנייה זה לענות לו ולהגיד לו מה שאני חושב עליו - שהוא אפס. לא היה שום סיכוי שאכה אותו, וממש לא איבדתי עשתונות. הכל היה בשליטה".
תן לי ציון לתפקוד שלו מאז מונה
“אני לא חושב שטעיתי כבר אז. הוא אפס וציונו אפס. עוד לא נולד הציון הגרוע שיכול להתאים לו. בכלל, הציון של הממשלה הזאת מורכב משתי מילים - אפס מאופס. קטסטרופה הרבה יותר גדולה ממה שדמיינתי, אבל זה ראיון 50 שנה למלחמה, שבו אנחנו מדברים על אבא שלי, אז חבל לחלל אותו עם הדבר הזה. הגורמים המשיחיים בממשלה, שזה שר הטיקטוק וסמוטריץ', ולא רק הם - מאמינים שישראל צריכה להיות מדינת הלכה, ושהמטרה מקדשת את האמצעים.
"גם אם הממשלה הזאת מבינה את הכרסום בעוצמה הישראלית בגלל החלטה של אלפים לוותר על מילואים, נראה שמבחינתם שבמלחמה הבאה יהיו עשרת אלפים הרוגים ולא 100 הרוגים, ולא משנה שהכלכלה תיפול. הם רואים לנגד עיניהם את ההייטקיסטים כנהנתנים, ומצדם שיסבלו. השקל ייחלש, הכל מקדש את המטרה. ביבי, המטרה שלו היא לא מדינת הלכה, אלא שהוא יוכתר למלך ישראל לנצח נצחים".
לחבר שלך מסיירת מטכ"ל, אבי דיכטר, אין בעיה עם כל מה שאמרת על הממשלה הזאת. מה קרה לו?
“לא קרה לו כלום. דיכטר מאמין בזה. עצם הניצחון בבחירות מעניק מבחינתו כל זכות לעשות הכל, וזה גובר על כל ערך אחר. חוץ מזה שדיכטר יושב ומחכה".
מחכה למה?
“הוא רואה את עצמו כמועמד להחליף את ביבי. היו כבר מקרים של ראשי ממשלה שהגיעו לתפקיד משום מקום. זה משותף גם לניר ברקת ולישראל כ"ץ. אין לי ציפיות מהאנשים האלה".
למרות הקלקולים בממשלה, אין בה באמת סדקים. עוצמתה בחולשתה. אין לאנשים בקואליציה הזאת אפשרות להרכיב ממשלה אחרת
“הממשלה הזאת תתמוטט מבפנים. בהתחלה התחזית שלי הייתה שהם יחזיקו מעמד ארבע שנים, אבל לא האמנתי שהם יהיו כל כך גרועים ויעשו נזקים עצומים. זו ממשלה שהחברים שלה פועלים אחד נגד השני, ובעיקר פוגעים בכל אזרחי ישראל. אין לי ספק שזה יקרוס, ומי שיוביל את הקריסה זה שר הטיקטוק".
ממש קשה לך לכנות אותו בשמו, מה?
“גם הוא לא יוכל להמשיך להונות את עצמו. בשלב מסוים הוא יצטרך להאשים מישהו בכישלון שלו, והכל יתפוצץ. שאלה של זמן".
כמה?
"אני לא חזק בהימורים, אבל זה יחזיק גג שנה. יש עכשיו מושב חורף ואחר כך מושב קיץ קצר. לקראת מושב החורף הבא נהיה כבר בתוך מערכת בחירות. לכן אני מתנגד לכל מתווה, דיבור או פשרה לחצי שנה או שנה וחצי. זה לא מעניין וזה מסוכן, וזה מה שנתניהו כל הזמן רוצה - למשוך זמן".
מי יהיה ראש הממשלה הבא?
“כמו שזה נראה - גנץ או לפיד".
תגיד מילה על נפתלי בנט
“היה ראש ממשלה ראוי. הוא איש ראוי. לא העריכו אותו, אבל הוא תפקד יפה מאוד בתנאים לא אפשריים".
לא נכנסת לכנסת האחרונה בגלל מיקומך ברשימה של מפלגת העבודה. בסקרים היא כבר לא עוברת את אחוז החסימה באופן קבוע. תם הטקס?
“העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי. היא למעשה בתהליכי סיום כבר הרבה שנים, אבל האירוע נגמר. יש במפלגה בכנסת אנשים טובים מאוד, אבל מהרגע שהנושא המדיני־ביטחוני הוא כבר לא דגל שמנופפים בו במפלגה - העבודה הפכה למפלגת נישה חברתית. הפעם האחרונה שהייתה שם התנהלות נכונה הייתה החיבור של הרצוג עם ציפי לבני. זה הביא 24 מנדטים, אבל היום יש אלטרנטיבות לאלקטורט שלנו".
תשמח להיות שר בממשלה הבאה?
“כשנכנסתי לפוליטיקה, קבעתי לעצמי למטרה להיות תוך ארבע שנים אחד מחמשת האנשים שמובילים את מדינת ישראל. לקח שבע שנים עד שקיבלתי את ביטחון הפנים, שבמציאות הישראלית הוא תפקיד סופר קריטי ומשמעותי. התשובה ברורה - הייתי מקבל על עצמי את התפקיד הזה, כי השארתי אחריי בשנה וחצי משטרה שקמה על הרגליים והתחילה לפעול בהצלחה גדולה מול קריסת המשילות".
עכשיו בן גביר מטפל במשילות
“כל מילה מיותרת. נורא ואיום מכל זווית שלא תסתכל".
אם הייתה לך הזדמנות לשיחה עם נתניהו, מה היית אומר לו?
“אין טעם ואין מה להגיד. מי שניסה, הרגיש שדיבר לקיר. אני לא מנסה".