האם ראש המוסד רמז על הפיצוץ באיראן כשעה לפני שהתרחש? דוד ברנע ספד היום (רביעי) לראש המוסד לשעבר צבי זמיר ז"ל בהלוויתו, ואמר כי "תדע כל אם ערבייה, שאם בנה השתתף, במישרין או בעקיפין, בטבח של ה- 7 באוקטובר, דמו בראשו".
בדרך למלחמת עולם שלישית? האיום האיראני על ארה"ב בעקבות חיסול אל-עארורי
בכיר בטחוני לשעבר: אני בעד ליזום מלחמה בלבנון ובאמת לשנות את המצב
בפתח ההספד אמר ראש המוסד כי "אנו נפרדים היום בצער רב ובהערכה עמוקה מצבי זמיר, צביקה, שהיה ראש המוסד הרביעי. זמיר היה ישראלי שורשי בכל רמ"ח אבריו. מסלול חייו היה מסלול שירות מפואר, המאפיין את הדור שהקים את המדינה. הוא הצטרף - כמו צעירים אחרים בני דורו לפלמ"ח. בתחילת מלחמת העצמאות הקים את הגדוד השישי של הפלמ"ח ופיקד עליו, כשמשימתו העיקרית הייתה אבטחת השיירות בדרך לירושלים הנצורה. בתחילת שנות החמישים פיקד על חטיבת גבעתי, ובמבצע קדש פיקד על חטיבת כרמלי. ב-1960 קיבל דרגת אלוף, כראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, ובהמשך, היה אלוף פיקוד דרום. ב- 1968 הוא החליף את האלוף במילואים מאיר עמית ז"ל, ונכנס לתפקיד ראש המוסד. בתפקיד ראש המוסד כיהן שש שנים בדיוק".
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
עוד אמר, כי "שנותיו במוסד היו שנים סוערות. הטרור הפלסטיני הרים ראש. זמיר נכח אישית במינכן, כאשר לנגד עיניו כשל הניסיון של שירותי הביטחון הגרמניים לחלץ את הספורטאים הישראלים שנחטפו במהלך האולימפיאדה. ממינכן הוא דיווח בסערת רגשות לראש הממשלה על הירצחם של הספורטאים"
"'אני מצטער להגיד לך', אמר בטלפון לגולדה מאיר, 'אבל הספורטאים לא חולצו. ראיתי אותם. איש מהם לא שרד'. גם שנים רבות לאחר מכן, כשסיפר על טבח הספורטאים, מלאו עיניו דמעות וקולו רעד. הבטתי על צביקה בהערצה. שמעתי אותו בקול חנוק אצלנו במדרשה מספר על האופן בו הובילו יהודים בגרמניה, כפותי ידיים, שוב, כצאן לטבח והוא כראש המוסד הישראלי מביט אל הספורטאים, ליבו יוצא אליהם, והוא איננו יכול לעשות מאומה. לא אשכח את המסר של צביקה לעובדינו, את המסר אליי", סיפר ברנע.
לדברי ברנע, "הרצח במינכן היה אירוע מכונן זמיר, עבור עם ישראל. המוסד החליט להוריד את הכפפות ולעבור להתקפה. בגיבוי ראש הממשלה גולדה מאיר החל המוסד לפעול באגרסיביות נגד המחבלים. רוצח אחר רוצח חוסלו על ידי לוחמי המוסד. לא היה מקום בו הסתתרו אליו ידו של המוסד לא הגיעה. נערכו גם מבצעים משותפים עם צה"ל, והידוע בהם הוא מבצע "אביב נעורים", שנערך בלב ביירות".
עוד אמר, כי "למלחמה הזו בטרור היו גם מחירים כבדים. קצין איסוף של המוסד, צדוק אופיר, נורה בבריסל על ידי מחבל, ונפצע קשה. קצ"א אחר, ברוך כהן, נרצח על ידי מחבל במדריד. במבצע בליל-האמר פגעה חוליית קיסריה באדם הלא נכון ואנשיה נעצרו. חלקם ישבו בכלא תקופות ארוכות. אבל אלה הם מחיריה של מלחמה חשאית, והמוסד, בהנהגתו של זמיר, ניהל אותה בעוצמה ובנחישות, בסמטאות ארצות ערב וברחובות אירופה".
לאחר מכן התייחס למלחמת "חרבות ברזל" ואמר כי "היום אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. והמוסד, היום כמו לפני חמישים שנה, מחויב לבוא חשבון עם הרוצחים שפשטו על עוטף עזה בשבעה באוקטובר, עם המתכננים ועם שולחיהם. זה ייקח זמן, כפי שלקח אחרי הטבח במינכן, אבל ידינו תשיג אותם בכל מקום בו יהיו. תדע כל אם ערבייה, שאם בנה השתתף, במישרין או בעקיפין, בטבח של ה- 7 באוקטובר, דמו בראשו".
"במשימה זו, כמו ברבות אחרות, תלווה אותנו רוחו ומנהיגותו של צביקה. זמיר היה מזן המפקדים הנמצא בשטח. כאשר חשף המוסד חוליה של מחבלים שתכננה להפיל מטוס של אל-על בשדה התעופה ברומא, זמיר היה בשטח. לימים סיפר: הלוחמים שלנו היו במעקב צמוד אחר המחבלים. בשלב מסוים לא ידעתי אם נחסל אותם בעצמנו או שנפנה לעמיתינו האיטלקים. את ההחלטה לפנות לראש המודיעין האיטלקי קיבל זמיר כשהיה ברחובות רומא", הוסיף.
עוד סיפר ראש המוסד, כי "זמיר היה זה שקיבל בעצמו, לפני חמישים שנה, את ההתרעה על כך שמלחמה עומדת לפרוץ בין ישראל למצרים וסוריה למחרת היום, ביום כיפור. הוא נפגש בלונדון עם המקור שהביא את ההתרעה וכתב בעצמו את המברק המפורט שהודיע לראש הממשלה על המלחמה שתחל במקביל בשתי החזיתות. הוא אף הציע לחשוף בפומבי את המידע, כדי להוכיח לאויב שתכניותיו מוכרות לישראל ולהרתיעו ממימושן. למרבה הצער, המידע המעולה, חסר התקדים, שהתקבל ממקורות רבים של המוסד בשנתיים שקדמו למלחמת יום כיפור, לא הועיל. הדבר נשאר כפצע פתוח בליבו של זמיר עד סוף ימיו. לצד היותו מפקד הנמצא תמיד בשטח העמיק זמיר את עיצובו של המוסד כגוף ביטחוני מסודר, הפועל בשיטתיות, ובונה בעקביות ובהתמדה את יכולותיו לפעול באופן עצמאי".
"לאחר מלחמת יום הכיפורים ולאחר סיכום עסקת שחרור השבויים, המצרים עמדו על דעתם שלא לשחרר את לוחם המוסד ברוך מזרחי מהשבי", אמר ברנע. "שר הביטחון דאז, משה דיין, קיבל החלטה לוותר על הכללת ברוך בעסקה כדי לא לעכב את שחרור מאות החיילים. זה נודע לזמיר כאשר הוא היה בביקור בוושינגטון, ובה בעת, העביר מכתב התפטרות לראש הממשלה מתוך תחושת האחריות שחש ללוחמי ועובדי המוסד אשר היו יקרים כל כך לליבו. רק לאחר שברוך שולב בעסקה התרצה, ומשך את מכתב ההתפטרות. ראש הממשלה גולדה מאיר ביקשה ממנו להישאר בתפקיד כל עוד היא ראש הממשלה. גם יצחק רבין ביקש ממנו להישאר בתפקיד. זמיר הטביע את חותמו כמפקד המוביל בראש כוחותיו, הדוגל בפעולה אגרסיבית, בעמידה על דעותיו, תוך הדגשת הצורך של הארגון בחשאיות ובצניעות. הוא הזדהה עם הארגון אותו הנהיג, ואהב את אנשיו. הוא אהב את המוסד, ועשה את הכול בשילוב מבורך של שכל חד ולב רחב".
לסיום אמר: "מעל הקבר שלך צביקה אני מבטיח לך לחנך את הדורות הבאים של לוחמי ועובדי המוסד ברוח המורשת שלך, רוח הלחימה העיקשת, עמידה על דעות גם כשאינן פופולריות ורוח האחריות למוסד ולעובדיו. אנו מרכינים, צביקה, את ראשנו לזכרך. אשרי הארגון שזה היה מפקדו".