החילופים בראשות משרד החוץ, ליתר דיוק הרוטציה וכניסתו של ישראל כץ לתפקיד שר החוץ הוא בהחלט אירוע הראוי לכותרות. מה שלא צוין בהדגש הראוי בדיווחים על חילופי השרים שלשינוי בראשות המשרד אין שום משמעות מעשית ולא צפויה כזאת.
"צריך אחריות, קצת צניעות": שר בביקורת חריפה על חברי הממשלה
לאחר שתקף את גלנט: תכניתו של השר אליהו בנוגע לעתיד רצועת עזה
סיום תקופת כהונתו בת השנה של אלי כהן והתחלת תקופת ישראל כץ שתימשך שנתיים לא יניבו שום שינוי רציני לגבי מעמדו של משרד החוץ ושום הבדל מהותי או מורגש לגבי נוכחותו של השר בתחום פעילותו. לא מדובר רק במעמד שהוא חבול ורעוע או בכישוריו של השר. הסיבה לחוסר המשמעות המעשית של החילופים בראשות משרד החוץ היא חמורה וקשה.
לישראל אין מדיניות חוץ. לישראל יש מדיניות נתניהו. מאז שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה קיומו של משרד החוץ הוא מין קישוט, הסדר שיגרתי, נוכחות אדמינסטרטיבית ריקה מכל השפעה וסמכות בתחום מדיניות החוץ ויחסי ישראל עם ארצות זרות.
בנימין נתניהו כראש ממשלה לא אהב ולא אוהב את משרד החוץ. לא מוגזם לומר שהוא עויין את המשרד, מזלזל בעובדיו הבכירים, מתעלם מקיומם של דיפלומטים מוכשרים, ותיקים, בעלי נסיון וידע.
עובדה שהוא, נתניהו, דאג וטרח באופן מוצהר, מופגן ומתריס לחשוף בכל הזדמנות, כנוהג ונוהל מוקפדים אצלו. דוגמה אחת שנרשמה לא כבר הייתה בעת שנתניהו ביקר בניו יורק בספטמבר החרון לרגל כינוס העצרת השנתית של האו"ם, הוא קיים סידרת פגישות ושיחות עם ראשי ממשלות ושרי חוץ שלא ארצות מרכזיות שהו בניו יורק.
באופן מוקפד, לאף אחת מהפגישות האלו נתניהו לא ביקש ולא הציע לשר החוץ אז אלי כהן, שגם שהה בניו יורק, להתלוות אליו ולהיות נוכח בפגישה. כמי שאומר, "בשביל מה אני צריך את שר החוץ ולמה זה בכלל חשוב ששר הממונה מטעמי על יחסי חוץ עם ארצות זרות ישמע מה אני אומר ומבקש מראש ממשלה או שר חוץ של מדינה זרה או מה שהם מבקשים ממני?".
לאלי כהן כשר חוץ לא היו הצלחות והשיגים מיוחדים. גם לא מעידות וכישלונות צורבים. לא היו יכולים להיות לו. בנימין נתניהו כראש ממשלה היה הבוס, המנהל, הקובע, היוזם של יחסי החוץ של ישראל. (נתניהו גם לא כלל ולא צירף את אלי כהן בתפקיד מרכזי כשר חוץ בקבינט המלחמתי שהקים בעקבות ה-7 באוקטובר). אלי כהן קיים ביקור מתוקשר בסודן, אירוע מדיני תקדימי.
בתקופת כהונתו גם ביקר בבירת אזרבייג'אן באקו ונפתחה שגרירות ישראלית בטורקמניסטאן שגובלת עם איראן. לפני שעזב את משרד החוץ, אלי כהן תקף באופן חריף את נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן על התבטאותו הקשה נגד ישראל והודיע כי ישראל לא תחזיר את שגרירה לאנקרה. אלי כהן ביקר ותקף את מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש על הצהרותיו העוינות נגד ישראל.
הכל טוב ויפה. אבל אלי כהן לא יזם, לא ביצע ולא השאיר שום החלטה, שום מהלך, שום צעד משמעותי, מהותי מהפכני במדיניות החוץ של ישראל. גם לא יכול היה, כבר אמרנו. בנימין נתניהו כראש ממשלה שמר בקפדנות ובקנאות על מעמדו כמי שקובע את היחסים ומנהל את הקשרים עם ארצות מרכזיות ומנהיגיהן.
לישראל כץ שכבר כיהן פעם כשר חוץ לא צפויים הצלחות והישגים מיוחדים בתחום גיבוש ועיצוב מדיניות החוץ של ישראל ויחסי עם ארצות מרכזיות. גם אם ירצה לעשות משהו משמעותי בתחום זה, ליזום תקדימים וחידושים, אין לו סיכוי להוכיח זאת. ראש הממשלה לא ייתן לו.
במיוחד ב"יום שאחרי" בתקופה כל כך קריטית, תובענית, מאתגרת בתחום יחסי החוץ, במיוחד עם ארה"ב ומעצמות המערב, ראש הממשלה נתניהו לא יניח, לא ייתן לאף אחד בממשלתו להפגין נוכחות והתערבות במדיניות חוץ. ברור וכמובן, גם לא לשר החוץ. ההפסד כולו של ישראל.
יש במשרד החוץ דיפלומטים ותיקים, מומחים ליחסי חוץ, אנשים שהתמחו בקשרים עם שרים ודיפלומטים בכירים בבירות חשובות, מכירים אישית גורמים בעלי השפעה בזירה הבינלאומית. נו, אז מה? כבר בתקופת כהונתו הראשונה של ישראל כץ כשר חוץ, נתניהו הפגין את זלזולו במשרד החוץ ואף קיצץ בתקציבו.
גם העובדה שחילופי השרים במשרד החוץ בוצעו והתקיימו בתקופת מלחמה, היא הוכחה שראש הממשלה מתייחס למשרד החוץ ולכהונת שר החוץ כאל מקום, גורם ותחום שהוא, נתניהו, מנצל ומשתמש כמתת, פיתוי, לבכירי הליכוד ומנוף לשמירת קיומה של ממשלה שרוב גדול בעם בהמשך כהונתה איום וסכנה.