ב־25 מדינות לפחות ביקר בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו, זו שהפכה אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר שנבחר בישראל ולראשון שנולד בה לאחר קום המדינה. יחד עמו על הגלובוס היה גם יועץ התקשורת שי בזק, צעיר רהוט, מוכשר כשד, שהפך את משרד ההסברה הממשלתי באותה תקופה למוסד בפני עצמו. הימים היו הסכמי אוסלו וחברון, העניין שגילה העולם בישראל הקטנה היה אנומלי ביחס לגודלה, והמטוס המעופף של נתניהו עשה שעות רבות סביב השעון.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
"היינו מגיעים למדינה ומתחילים לדבר על הפלסטינים", נזכר בזק היום. "והנשיאים וראשי הממשלות היו מהנהנים בראשם בנימוס כאילו זה מעניין אותם. אנחנו דיברנו על הצרות שלנו, הם דיברו על הצרות שלהם, כמובן גם על עניינים כלכליים, שזה תמיד יותר קל, ואז לקראת סוף הפגישה, ראש המדינה היה מנמיך רגע את קולו ואומר לנתניהו, 'תגיד, אתה יכול להפעיל את ההשפעה שלך באמריקה כדי לקדם דבר כזה או אחר לטובת המדינה שלי?'. זה חזר על עצמו כמעט בכל פעם וביטא את העוצמה של ראש ממשלת ישראל שיש לו קו פתוח לנשיא האמריקאי, לממשל שלו ולקהילה היהודית החזקה שם שתומכת בו".
מאז עברו 27 שנים. נתניהו התבגר, גם בזק כבר לא ילד, וכך גם הקשר החם בין ישראל לארצות הברית, שידע עליות ולאחרונה בעיקר מורדות. ובעוד נתניהו מדלג מאז מכיסא ראש הממשלה לראש האופוזיציה וחוזר חלילה, בזק פנה לדרך דיפלומטית ונחת בחיקה החם של הידידה הגדולה כקונסול ישראל בארצות הברית. פעם אחת כקונסול כללי בפלורידה ובפוארטו ריקו, ופעם נוספת כקונסול כללי של ישראל בבוסטון. נדמה שאין מומחה ממנו למערכת היחסים המורכבת בין נתניהו לביידן. "בשנים האחרונות עובר על ארצות הברית תהליך רע מאוד, שאפשר למצוא לו מקבילות למה שקורה בישראל", הוא מאפיין בעוגמה. "כמו כאן, גם שם ההנהגה והציבור מושכים לקיצוניות. זה מחליש מאוד את ארצות הברית, וזו צרה מאוד גדולה לנו".
למה?
"כשטראמפ רץ מול ביידן, אנשים בישראל אמרו, אנחנו מעדיפים את הרפובליקנים, כי טראמפ חבר אמת לישראל, ואני אמרתי, ביידן הרבה יותר עדיף, כי טראמפ מחליש את ארצות הברית, ואם היא חלשה, גם ישראל חלשה. אנשים לא מבינים שאמריקה היא הרבה יותר מידידה נפלאה, היא חומת ההגנה שלנו. בפועל יש לנו את צה"ל ויש את ארצות הברית, ושני הגורמים האלה שומרים עלינו שלא ניפול לתהום".
גם עכשיו, למרות חילוקי הדעות הקשים סביב המלחמה בעזה והיום שאחרי?
"עכשיו פחות. התמיכה הדו־מפלגתית משני צדי הקונגרס בישראל נחלשה גם בגלל הקיצוניות הגוברת בארצות הברית וגם בגלל שלא התנהגנו בצורה חכמה. עד לפני זמן מה, למרות המחלוקת, ישראל הייתה קונצנזוס. לחבר קונגרס שהיה נגד ישראל כמעט לא היה סיכוי להיבחר בגלל העוצמה האדירה של הקהילה היהודית, שמאוד דומיננטית בעולם העסקים ומאוד מעורבת פוליטית. הנוכחות של היהודים בסנאט ובבית הנבחרים הרבה יותר גדולה ביחס לחלקה באוכלוסייה, והיהודים גם תרמו חלק משמעותי מהכסף הנחוץ למימון המרוץ לנשיאות ולסנאט. אבל לאחרונה המחלוקת הפנימית חלחלה לכל מקום, גם אצלנו וגם אצלם, והשיח הקצין, גם בהשפעת המדיה החברתית.
"טראמפ מתעורר בבוקר ומשגר את הגיגיו ל־60 מיליון איש, מקלל, נוזף, מתעצבן, ואחריו הקיצוניים משמאל ומימין. התפתח שיח של זהויות, והציבור בארצות הברית, בדיוק כמו בישראל, היה צריך למקום את עצמו בתוכו. וככה התפתח אצל הדור השבע והנינוח במדינה הכי עשירה בעולם צורך באידיאולוגיה, אולי גם קצת מתוך שעמום, שהפך מהר מאוד למאבק בפוסט־קולוניאליזם. האמריקאים הסתכלו על האפרו־אמריקאים והשכבות הנמוכות עם הפשע והאפליה, ועשו השלכה על הפלסטינים. הם אמרו, מי שחלש ומסכן ומדוכא צריך את עזרתנו, ולכן כמו שאנחנו בעד השחורים והמוסלמים, אנחנו גם בעד הפלסטינים, כי ישראל היא החזקה והם המדוכאים.
"זה שיח על חבל דק. כי תמיד אמרתי, אני מעדיף להיות חזק ושהילדים שלי יהיו חזקים מאשר שלא תהיה לי מדינה וירחמו עליי כי אני נרדף כמו בשואה. אבל דווקא בגלל שאתה חזק, מצפים ממך להתייחס יפה לחלש, ולא משנה אם הוא במקרה רוצה להשמיד אותך. זה הגיע למקומות כל כך הזויים, שבמלחמה הנוכחית, למרות הטבח הנורא שאף אחד לא יכול להכחיש אותו כי הוא תועד מכל זווית אפשרית על ידי מבצעיו, אמרו לנו, זה בגללכם היהודים והישראלים, ובגלל שצריך לבחור צד במזרח התיכון, הפלסטינים חלשים אז אנחנו בעדם".
איך אידיאולוגיה פוסט־קולוניאליסטית הופכת לתמיכה ברצח עם?
"מי שתומך בעזה הוא הדור הצעיר, שתומך גם בקהילה הלהט"בית ובזכויות נשים, אבל הוא לא מבין שחברי הקהילה לא יכולים לחיות בחברה הפלסטינית, שמקיאה ורודפת אותם, ושזכויות הנשים בעזה נרמסות באופן קבוע".
וזה מייצג את האמריקאים כאומה?
"לא. הדור הצעיר בקבוצת הגיל שבין 16 ל־29 לא אוהב אותנו ומזדהה עם הסיפור הפלסטיני. רק לפני שלושה שבועות בעקבות סקר מקיף התברר ש־30% מהצעירים בארצות הברית תומכים בבן לאדן, שביצע פיגוע טרור מחריד אצלם בבית. הם מבינים אותו ואת מניעיו וחושבים שהמטרות שלו היו מוצדקות. צריך להבין שהצעירים בארצות הברית לא חכמים לא רק כלפינו, אלא גם כלפי עצמם".
הצעירים הללו יהפכו בעתיד למנהיגים הבאים.
"נכון, אבל הסקרים גם מראים שככל שקבוצת הגיל הזו מתבגרת, היא מתפכחת, מחכימה, מבינה את המפה בצורה טובה יותר, ואז התמיכה בבן לאדן ובפלסטינים מתפוגגת והם משנים את דעתם. ולכן למרות שיש אנטישמיות בארצות הברית מאז פרוץ המלחמה ותחושה של התנערות מישראל, אנחנו לא צריכים להעצים את הבעיה. נכון להיום, ארצות הברית עדיין עומדת לצדנו והתמיכה בבן לאדן ובפלסטינים היא רק המסגרת של הקולות הקיצוניים. יש בה אהדה רבה לישראל, הרבה יותר מאשר לפלסטינים. לא רק במספרים בממשל ובקונגרס, אלא גם בסקרים המדעיים של דעת הקהל, ישראל נמצאת במקום טוב מאוד בחברה האמריקאית".
למרות ההפגנות הסוערות ברחובות ובקמפוסים?
"כן, יש כוכבניות שמהדהדות מסרים אנטישמיים מתוך בורות או בגלל שיח זהויות, אבל גם הן וגם ההפגנות הן לא מדד של דעת קהל. הסקרים המדעיים מצביעים במפורש על אהדה לישראל, בטח מול חמאס. עצם העובדה שהנשיא ביידן תומך בישראל למרות שזה עולה לו במחיר פוליטי כבד, היא ההוכחה הטובה ביותר. אנחנו צריכים להכיר לו תודה כל יום מחדש, כי הוא לוקח על עצמו סיכון עצום. אומנם בקרב בוחריו יש יותר אהדה לישראל מאשר הסתייגות, אבל הבעיה היא הקצוות. כיוון שהמערכת כל כך מקוטבת והבחירות בארצות הברית הן לפעמים על קוצו של קול, אז כשהשמאל הקיצוני אומר לביידן, אני לא אצביע לך בגלל תמיכתך בישראל, ומצטרפים אליו גם האפרו־אמריקאים, הוא בבעיה".
ואז מגיעה תזמורת פופוליסטית גם מישראל, ושרים וחברי כנסת שולחים את האמריקאים לעזאזל.
"זו התנהגות מאוד לא חכמה, וזה לא רק הם. גם חלק מהציבור לא מבין שאם היום אנחנו נאנקים תחת עול הפרנסה - אם יינקטו צעדים כלכליים נגד ישראל, המחיר של הקוטג' יהיה כפול ומכופל. אנשים שאומרים, מי צריך את האמריקאים, אנחנו יכולים להסתדר יפה מאוד בלעדיהם, לא מבינים בכלל את המשמעות של הברית עם ארצות הברית, אפילו מההיבט הפרקטי. התמיכה של ארצות הברית בנו מאז תחילת המלחמה היא כמעט לא נתפסת. הם שולחים לנו מאות מטוסים מלאים בתחמושת ובחלקי חילוף. הם מטילים את כל כובד השפעתם על ראשי המדינות שעוינות את ישראל, הם מפעילים את זכות הווטו באו"ם ומונעים ממדינות אחרות לתקוף אותנו. אלו שאומרים, אנחנו חזקים, אנחנו נראה לאמריקאים מי מחליט בסוגיות מרכזיות במזרח התיכון, פשוט לא יודעים על מה הם מדברים. בלי ארצות הברית, הכוח הצבאי שלנו, נאמר זאת בזהירות, היה קטן לאין שיעור. וזה לא רק תחמושת, פיתוחים, מודיעין ושיתופי פעולה קריטיים. זה גם עמידה לצדנו בתהליכים בינלאומיים. למשל במשבר הנוכחי בבית הדין הבינלאומי בהאג יש לדיונים שם משמעות הסברתית ומוסרית, אבל מבחינה מעשית, היכולת של בית המשפט להטיל על ישראל סנקציות תלויה במועצת הביטחון של האו"ם. לחמש המדינות הגדולות במועצה יש זכות וטו. אחת מהן היא ארצות הברית, ואם היה צורך להטיל וטו, הדיון היה מסתיים, וכמו שאומר אנטולי ב'קופה ראשית' תודה רבה, שבת שלום".
ארבע שנים, מ־94' ועד 98', היה שי בזק יועץ התקשורת המיתולוגי של נתניהו. לפני כן עבר עם משפחתו את הגירוש מימית, השתקע בעיר הגדולה וכיוון שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, עבד בכל מקום שהזדמן לו. "ניקיתי חדרי מדרגות, סידרתי בקבוקי יין, עשיתי משלוחים באמצע הלילה על אופנוע ישן, עזרתי לצלם חתונות בבני ברק, הדרכתי קצת בירי באקדח ומכרתי בחנות", הוא מחייך. "ואז בא שכן ואמר שהוא עובד ב'מולדת' כיועץ תקשורת והציע לי להצטרף. ככה נכנסתי למערכת הפוליטית, הייתי דובר מועצת יש"ע, ואת נתניהו פגשתי בממשלות רבין ופרס, כשהיה ראש האופוזיציה".
איזו מערכת יחסים הייתה ביניכם?
"מערכת יחסים מצוינת. נתתי לו עצות בכל נושא שהכרתי, והוא קיבל את רובן. הייתי מגיע אליו בבוקר מוקדם ומסיים בלילה מאוחר. עבדנו כל יום, כל היום. אחרי רצח רבין והבחירות הוא זכה בראשות הממשלה, ובגיל 28 הפכתי לדובר ראש הממשלה. זה הכפיל ושילש את היקף העבודה אבל לא שינה את האמון בינינו. זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת. מאוד אינטנסיבית. מאוד קשה. עד היום אני לוקח תרופות בגלל הלחץ שהייתי שרוי בו באותן שנים. כבר אז הלחץ העיר כל מיני ערכים בדם שהפכו לקיצוניים ולא חזרו לאיתנם עד היום. זה היה כמו טירונות של ארבעה חודשים בארבע שנים. אבל זה היה גם סוחף ומרתק. בכל בוקר היינו נפגשים ודנים על הסוגיות שעומדות על סדר היום, ומתקדמים לפיהן. ביבי היה אדם מאוד נבון, מאוד בקיא, מאוד רהוט, עם הבנה פוליטית ומדינית מרשימה והוא מאוד הדגיש, בזמנו, שהוא דמוקרט ומה שחשוב לו זה החוסן של הדמוקרטיה".
מתנגדי הרפורמה המשפטית טענו שהוא מחריב הדמוקרטיה.
"אני גדלתי בבית ימני, כיפה סרוגה, פינוי ימית, וכל השנים הייתה לנו גם קצת ביקורת על מערכת המשפט והפרקליטות. כאנשי ימין שהאמינו ביהודה ושומרון וביטחון ישראל היה לנו לא קל עם הפסיקות של בית המשפט העליון".
ביקורת על המערכת המשפטית היא לא הרפורמה שהפכה את המדינה על פיה.
"הופתעתי. אמרנו, אוקיי, באה ממשלה של ימין על מלא, אבל אפשר היה לעשות הרבה יותר למען האידיאולוגיה הביטחונית ולמען ההתיישבות בדרך אחרת. הדרך שבה הממשלה הזאת הוקמה ומיד אחר כך התנהגה, גרמה לכך שאם הממשלה הקודמת של בנט ולפיד הייתה רוצה לבנות יישוב ביהודה ושומרון, סביר שהיא הייתה מצליחה. אבל אם הממשלה הנוכחית הייתה רוצה להעביר עץ מצד אחד לשני, היא הייתה נתקלת בהתנגדות, כי היא כל הזמן התעסקה בסיפור הזה של הרפורמה".
מה קרה לנתניהו שהכרת?
"הוא השתנה. גם הנסיבות הפוליטיות השתנו. אני מתקשה להבין אותו ואת המהלכים שלו. לא חשבתי שהממשלה שלו עשתה צעדים נכונים בסיפור הזה, גם לא עבור האידיאולוגיה של הימין. גם לא חשבתי שזה נכון לו אישית. קטונתי. אני יכול להסביר אנשים רק כשהם מתנהגים לפי מה שנכון להם. אבל איך אפשר להסביר בן אדם שלא מתנהג כפי שנכון גם לו? הייתה לנו תקופה טובה ביחד, אבל יש לי ביקורת עליו, ואני כבר לא מצביע לו שנים רבות. אני לא מתומכיו הבולטים. יש לי כבוד לדרך שבה הלכנו יחד, אז אני משתדל לא להתבטא נגדו או להשיא לו עצות. אני רק חושב שבכל השנים האחרונות אפשר היה לעשות אחרת ואז גם הוא וגם המדינה היו במקום אחר. אבל הבחירות הן שלו וגם האחריות שלו".
למה לדעתך הוא מסרב לקחת אחריות על מחדל 7 באוקטובר?
"העובדה שהוא לא לוקח אחריות היא לא נבונה, מבחינתו. זה לא רק העניין המוסרי, גם מבחינה פוליטית זה לא נכון, כי הדרך הכי לא טובה לפוליטיקאי היא שבסוף הוא יעשה משהו שהכריחו אותו, ואז הוא גם יאכל את הדגים וגם יגורש מהעיר. זה לא חכם".
אם היית יועץ התקשורת שלו היום, היית מייעץ לו לפעול אחרת?
"עברו הרבה שנים, אני הייתי אחר, הוא היה אחר, המדינה הייתה אחרת. אני מעריך שהשיקולים הם גם עניינים פוליטיים. אני מתקשה להסביר את זה. נתניהו הוא אדם נבון, והייתי מצפה שיקבל החלטות נבונות. במהלך הדרך חלק מהנסיבות שהובילו את המדינה לקואליציה הזו, הביאו גם לשורת החלטות שהיא לא מיטבית מבחינתו. לדעתי זה לא נכון לו לא לקחת אחריות. היה יותר טוב להקרין מנהיגות, לעמוד ולומר את הדברים באופן ברור".
זה לא רק ראש הממשלה, גם האנשים שהוא מינה לשרים בכירים סופגים ביקורת חריפה על הדרך ובעיקר על ההתבטאויות.
"אבא שלי היה מזכיר ועדת הכספים של הכנסת. הוא היה איש מאוד צנוע, שנפטר מסרטן בגיל צעיר, אבל הותיר את רישומו על כל עובדי הכנסת. כשהגעתי בעצמי למגרש הפוליטי, הסדרנים הוותיקים היו שואלים אותי, אתה הבן של שמואל בזק? כשהייתי ילד, הוא היה לוקח אותי איתו לעבודה ותמיד הוא הגיע לכנסת עם חליפה, עניבה ומגבעת. פעם שאלתי אותו, למה אתה כל כך מהודר, והוא, שעבד עם בן־גוריון, עם ספיר ועם אשכול, אמר לי, בן־גוריון יכול להרשות לעצמו ללכת עם צווארון פתוח, אני לא מספיק חשוב כדי להגיע לעבודה ברישול. למרות שהוא לא היה ח"כ, הוא הקפיד על לבוש מכובד ועל תרבות דיבור.
"גם בתקופה שלו היו חברי כנסת פחות טובים, באנגליה מכנים אותם 'יושבי הספסלים האחוריים', אבל הרוב היו אנשים רציניים, והמפלגות השתדלו לבחור ולהבליט אותם. היום לצערי נכנסו כל כך הרבה יושבי ספסלים אחוריים שכבר אי אפשר להתעלם ולהגיד, זה פרחח, הוא הגיע לפה בטעות, הוא כבר לא יהיה בכנסת הבאה. הרבה מאוד חברי כנסת לא בקיאים, שהפוליטיקה הנמוכה משתלטת עליהם והדבר היחיד שמעניין אותם זה האהדה ברשתות החברתיות, הולכים אחרי הגורמים הקיצוניים שמהדהדים אותם ופחות מעוניינים בטובת הציבור שבחר בהם".
אולי זו שיטת הפריימריז? הצורך להתחבב על קבלני הקולות, למנות את חלקם למשרות פוליטיות בכירות?
"בזמנו ההצבעה למפלגה לא הייתה לפי מי שעומד בראשה. למפלגה הייתה משמעות, סניפים, פעילות, חברי הכנסת היו הטופ של הפירמידה ובחרו אותם כדי שיותר אנשים יצביעו למפלגה. אבל בשנים האחרונות קרה בליכוד דבר אחר. המערכת עלתה על השיטה. אנשים אמרו, אנחנו רוצים להשפיע על השלטון דרך חברי מרכז, בואו נביא כמויות אדירות שלהם כדי שיבחרו בנו. ואז התחיל סחר בקבוצות, מכתיבים לכל קבוצה במי לבחור, וככה זה התגלגל למה שקורה היום בליכוד. נבחרים אנשים לפי סחר קבוצות, והדור הולך ופוחת, ואז הם הופכים לחברי כנסת. עם התפקיד באה האחריות, אבל קשה לתרגם אותה להצלחה כשיש יותר ויותר גורמים קיצוניים שגם פחות מתמצאים בהבנה הבינלאומית ובמשמעויות הדרמטיות שלה, וגם פועלים מתוך אידיאולוגיה שלדעתי היא שגויה, כי לא משנה שהמטרה מבחינת ארץ ישראל היא חשובה, הדרך שבה אתה מבטא אותה, ההתנהגות, השפה, היא זו שמשפיעה בסוף על התוצאות".
איך ההתבטאויות של פוליטיקאים, לא רק מהליכוד, גם מהציונות הדתית ומעוצמה יהודית, משפיעות על המלחמה?
"לממשלה הנוכחית יש אידיאולוגיה, היא רוצה להגשים אותה. אבל דברי חכמים בנחת נשמעים, וכשאלוף גיורא איילנד מדבר על כך שלא צריך להכניס סיוע לאזרחים בעזה עד שלא רואים את החטופים בבית, כולנו אומרים, רגע, צריך לשקול ברצינות את מה שהוא אמר כי הוא לא קיצוני, ומתבטא במתינות ובהיגיון. אבל כשאותו הרעיון מגיע מהמפלגות הקיצוניות, אוטומטית הוא נפסל. אף אחד לא רוצה לשמוע עליו יותר. וככה גם בעניינים אחרים, כמו למשל הגירת פלסטינים מעזה".
איך כל זה משפיע על האמריקאים? על הנשיא ביידן?
"הצד האמריקאי עומד לצדנו, אבל לוחץ עלינו לסיים את הלחימה כמה שיותר מהר. אנחנו יודעים שלא נכון לסיים את המערכה בעזה בחיפזון, אבל הם לא שומעים את הצד שלנו בנחת, אלא את הקולות הקיצוניים שצועקים, מי אתם שתגידו לנו, אנחנו לא צריכים אתכם, אנחנו לא כוכב על הדגל שלכם. כשהם שומעים את זה מתוך הממשלה, מפי חברי כנסת, זה משפיע. אם בקבינט המלחמה הנוכחי היו חברים גם יאיר לפיד וגם אביגדור ליברמן, אז הממשלה הנוכחית הייתה מתונה ומאחדת יותר, וגם ההתייחסות האמריקאית הייתה אחרת לגמרי והאוזן הייתה יותר חפצה. אני מצטער שלא הכניסו את ליברמן לקבינט המלחמה. הוא אחד הפוליטיקאים הכי ותיקים ומנוסים במערכת. שר אוצר מצוין, שר ביטחון רציני. הוא הרי התריע על חמאס ואפילו התפטר כשלא נתנו לו להילחם בו כמו שצריך. הוא היה מאתגר את החשיבה בקבינט הביטחוני. אני חושב שחלק גדול מהציבור היה הרבה יותר רגוע אם הוא היה כיום בין מקבלי ההחלטות. אבל בגלל שהממשלה הזאת לא כוללת גורמים מתונים ומאחדים, לא מסכימים איתה, ולצערי גם לא מקשיבים לה. מה שלא מבינים היום בעולם, שבישראל שאחרי 7 באוקטובר לכולם יש פחות או יותר את אותה העמדה, ממרצ ועד ש"ס, אבל כשהקולות שדוברים אותה הם קואליציה קיצונית, הסובלנות והקשב כלפיה הרבה פחות טובים".
ונתניהו לא מבין את זה?
"נתניהו מבין את זה, אני בטוח. במהלך השנים הוא הקפיד להקים קואליציות רחבות עד כמה שאפשר. תמיד היו גורמים מהמרכז ושמאלה בממשלה, כי הוא מדינאי חכם ומבין את מקומנו במשפחת העמים ואת היכולת לעשות מהלכים כשיש ייצוג של כל העם. אבל הפעם זה לא קרה. הממשלה הנוכחית, האחרונה, היא בצד אחד של המפה הפוליטית ולמרות שהיו שאמרו בתחילה, זו ממשלת ימין על מלא שתגשים את האידיאולוגיה הימנית בצורה הכי טובה, התברר מהר מאוד שזה לא היה ניסיון מוצלח, עוד לפני המלחמה ובמיוחד במהלכה. חבל שלא מסיקים את המסקנות ומרחיבים אותה. לצערי, יש יותר מדי שיקולים פוליטיים לכל מי שמקבל החלטות. אנחנו רואים את זה בתקציב, בהתנהלות, בביטחון. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עכשיו, בשעתנו הקשה, שבמצב הבינלאומי, הביטחוני, הכלכלי והמדיני הנוכחי יהיו מעורבים יותר מדי שיקולים פוליטיים בתהליך קבלת ההחלטות".
מצדדי נתניהו אומרים, תמיד היו שיקולים פוליטיים בקבלת החלטות ממשלה.
"זה נכון, אבל הפרופורציות השתנו. היום, בתוך התזמורת ההרמונית יש יותר מדי קולות צורמים, יותר מדי שיקולים לא ענייניים, יותר מדי התבטאויות מסבכות. זו בעיה. אני בוכה. באמת. אני מסתכל על זה מבחוץ ואומר, איך לא מבינים שם שאין לנו אופציה בכלל למצב כזה. פעם, בליכוד היו חובשי ספסלים אחוריים, אבל היום, למרות שיש עדיין לא מעט חברי כנסת טובים, הספסלים האחוריים הגיעו לקדמת הבמה, והביטוי של זה הוא בסקרים. כי הכתפיים כבר לא מספיק רחבות להסתיר את מה שקורה שם. היום כל מי שילך לבחירות להצביע, יגיד לעצמו, התמהיל כל כך השתנה שכבר אין בליכוד רוב מצוין, להפך, הרוב בליכוד כבר לא מייצג אותי, ולכן לא יהיה חלקי עמו".
לו אתה יועץ התקשורת של הליכוד, מה היית אומר למפלגה?
"לעשות שידוד מערכות מרכזי. המפלגה הזו משמעותית, היא הייתה בית של הרבה אנשים בישראל, סמכו עליה. עמדו בראשה בגין ושמיר. כיהנו בה אנשים בעלי שיעור קומה. עדיין יש בה גרעין טוב, אבל היא צריכה לזוז בצורה אחרת. לקום על הרגליים באופן אחר. לשנות את שיטת הבחירה כדי להגיע למצב של נבחרת טובה יותר, כי היום הצמרת כבר לא מצליחה להסתיר את מה שקורה מאחור".
***
אירועי השבת השחורה בתולדות ישראל תפסו את בזק ומשפחתו במיטה. שמעו את האזעקות, רצו לממ"ד והיו בטוחים שזו טעות. "אמרתי לאשתי, אני לא מצליח להבין את חמאס, למה להם להתחיל איתנו פתאום בלי שום התגרות מצדנו, הרי אנחנו נשמיד אותם", הוא מספר. "לאט־לאט הדברים התבררו וגם הקונספציה וההבנה שאנחנו נלחמים את המלחמה של האתמול".
באיזה מובן?
"שאנחנו מתייחסים לארגוני טרור כאילו זו מלחמה מול מדינה. כשאתה נלחם מול מדינה, אתה עושה חשבון שיש בו שיקולים של טובת האוכלוסייה, של המחיר הכלכלי והבינלאומי לטווח הארוך. אבל המלחמה הזאת לימדה אותנו בדרך הקשה שבצד השני זה בכלל לא שיקול, הם רוצים להשמיד אותנו, לא אכפת להם מהאזרחים, ולמרות זאת האזרחים תומכים בהם, שזה מעוות לגמרי, ואם המטרה שלהם היא להשיג מדינה פלסטינית, אז מה שהם עשו הרחיק אותם ממנה מרחק עצום. ואז מחלחלת ההבנה שצריך להפסיק לדבר איתם אנגלית, אולי הם יבינו יותר טוב רוסית, או מוטב לדבר איתם ערבית".
איך אתה מסביר את המחדל הגדול של כל המערכות?
"מערכת הביטחון שלנו בנויה על שני יסודות: צבא ומודיעין. כיוון שאי אפשר להעמיד מאות אלפי חיילים על הגבולות לאורך זמן, אז המערכת בנויה גם על מודיעין, ואז אנשים יכולים לישון בלילה. גם הצבא חזק וגם מערכת המודיעין מפוארת, לאורך שנים היא סיכלה אלפי פיגועי טרור. לכן אני חושב שהגישה הזו של ההלקאה העצמית היא לא נכונה. הצבא עדיין חזק, גם המודיעין, אבל הצד השני כבר לא אידיוט. הצד השני עבד בחוכמה, נזהר מאוד, הבין שזרועות קהילת המודיעין ארוכות והפתיע אותנו כמו שקרה לטובים שבצבאות. בתוך ההלם היה גם אלמנט של יהירות, המחשבה הזו שאנחנו הכי טובים ולכן אי אפשר להפתיע אותנו. כשהיינו בבוסטון, הייתה סערה גדולה שגרמה להפסקת חשמל באזורים הכפריים. התקשרו לברר ואמרו להם, ייקח חודש עד חודש וחצי לפחות לתקן. בישראל, אם יש הפסקת חשמל בבית, תוך שעתיים מתחילים להתלונן וכל השכונה עולה באש. לפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה חברת החשמל שלנו יעילה, כי התרגלנו לתיקון מהיר. והתרגלנו שהצבא שלנו הוא אלוף העולם, והמודיעין לא יכול לפספס כלום, אבל צבא חזק וטוב ככל שיהיה, לא יכול להיות פרוס בכוננות אדירה כל הזמן בכל מקום. הייתה פה עבודה יסודית מול שרשרת כשלים, והיו גם פשלות, ברור, כמו לכל צבא חזק ומיומן ככל שיהיה, אבל צריך לזכור שאחרי 7 באוקטובר הצד השני כבר לא יוכל להפתיע אותנו".
על מי מוטלת האחריות?
"על כולם. על הצבא, שעושה עבודה טובה אבל הבטיח לבדוק את עצמו ביום שאחרי. על הדרג המדיני, שטיפח קונספציה שאמורה להפריד בין הרשות לחמאס, ואני רוצה ללמד על זה זכות. כי קונספציות מדיניות הן לגיטימיות גם אם הן לא מקובלות על כולם. יש לממשלות ולמדינות את הזכות להניח על סמך תהליכים מדיניים וטובת המדינה שתהליך אחד נכון יותר מתהליך אחר. אצלנו, כשהגישה הזו הצליחה, גם לקחו עליה קרדיט: העשור הכי שקט, האויב הכי מורתע. היום ברור שזה לא היה נכון, אבל אף אחד לא מוכן לקחת קרדיט על הטעות הגדולה".
מה דעתך על הטיפול בחטופים?
"בנושא הזה הממשלה עושה את הדברים הנכונים. אני מאוד מעריך את הרמטכ"ל ושר הביטחון, שמנהלים את הלחימה בדרך מרשימה ועושים את מרב המאמצים שלא לפגוע בחטופים ולנסות להחזיר אותם הביתה. אני לא חושב שמישהו במערכת המדינית מסיר את עיניו לרגע מהכדור הזה ולא חי אותו יום־יום. אנחנו רואים ושומעים שנעשים מאמצים מדיניים ופוליטיים בכל דרך אפשרית למרות המלחמה, ולמרות הדילמות הכל כך נוראיות, ואין לנו על מי להישען אלא רק על ההנהגה ולהאמין שהיא מקבלת את ההחלטות המיטביות והנכונות ביותר. אנחנו לא גנרלים ולא יודעים להסכים או לבקר את התנהלות המלחמה.
"הבעיה הפעם שהאמון בכל המערכות התערער. אנשים אומרים, רגע, אולי הצבא לא עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות? ואולי גם הדרג המדיני, בטח לאור כל ההתבטאויות שלו. בגלל המחדל, ובגלל השנה שלפניו, האדם הפשוט יושב בממ"ד ומשפשף את עיניו ומורט את שערותיו ואומר, לא הגיוני ששרים בממשלה ידברו ככה על האמריקאים, שמחזיקים לנו את היד והשריון במלחמה הזאת, ולא ייתכן שידברו איתנו על משהו אחד, ופתאום נשמע משהו אחר לגמרי ברשתות הזרות ובערוצים מקבילים.
"משהו באמון הציבורי נסדק, ולכן צריך ללכת לבחירות, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עם משותק מפחד. אנחנו צריכים עם שמאמין לדרג המדיני. אנחנו צריכים פוליטיקאים שמתכננים את היום שאחרי, לא כאלה שמביאים פופקורן ומקללים ומתעמרים ברמטכ"ל. אנחנו צריכים את היום שאחרי לא רק בגלל שהאמריקאים דורשים את זה בצדק תוך כדי שהם תומכים ועוזרים לנו, אלא כדי שסנוואר יישב במחילה שלו וירעד ויבין שהזמן לא משחק לטובתו וכדי שנושא החטופים יתקדם. אבל כשמתעקשים לא לדבר על היום שאחרי, האמון במנהיגים נפגע אנושות, וגם המורל וביטחון החיילים. הממשלה צריכה לסגור את היום שאחרי, אחרת העולם יסגור אותו מעל ראשינו. ואז היא צריכה גם לקחת אחריות על הכישלון".
עד כה זה לא קרה, לא בטוח שזה יקרה בהמשך.
"יהיו בחירות, והן יתקיימו בקרוב. הרבה מאוד דרכים פוליטיות יובילו אותנו לשם. אני לא רואה אפשרות שזה לא יקרה. אני רואה את המגמה, את המפה הפוליטית. זה יכול לקרות מכל מיני כיוונים. פוליטיקאים ירצו למצב את עצמם נכון לקראת הבחירות, מי שיושב מימין ינסה לעקוף את הממשלה, ומי שבתוכה לא ימשיך לשבת כשבכל יום ויום מדברים על הבעיה הגדולה במקום שהוא יושב בו. פוליטיקאים מחפשים את דרכם, הם מבינים שיש משמעות לסקרים, ובסוף גם העם ידבר. אני לא רואה דרך אחרת. יהיו בחירות והעם יאמר את דברו ואולי מהמשבר הזה יהיה תיקון גדול".
אבל בינתיים מחכים ליום שאחרי, ומי שיש לו אינטרס יכול למשוך את היום שאחרי, גם בעצימות נמוכה, שנה ושנתיים ושלוש.
"אנחנו צריכים קודם כל לנצח. שובר את הלב איך כולם מתגייסים ונלחמים יחד, ורק חלק מהפוליטיקאים ותומכיהם ממשיכים לריב את המריבה שכבר לא קיימת. הקיצוניות גוררת את המרכז לקצוות ולמלחמות פנימיות, והיחיד שנהנה מהן הוא האויב. היום בעקבות המלחמה כל המחלוקות נראות קטנות ולא חשובות. אנשים אומרים, נשב עם החרדים ועם הדתיים ועם הערבים המתונים ונמצא את הדרך להיות ביחד. צריך לחזק את הזכויות של הקהילה הדרוזית, להתאמץ לקרב את הקהילה הערבית־ישראלית שמביעה הזדהות עם היהודים בעת הזאת, להילחם בפשיעה, לעבוד קשה למען שוויון זכויות של הקהילה הגאה ולתת לכל אחד לחיות לפי השקפת עולמו ולא להחליט עבורו את מי לאהוב, איך להיות יהודי ומי יהודי יותר טוב".
***
זמן קצר לאחר שבזק שב משליחותו הממושכת בארצות הברית, הוא יצא ללונדון לכהן שם כראש משלחת קק"ל. ב־2020 התמנה למנכ"ל ארגון אלנט אירופה ישראל. כך שהזירה האירופית מוכרת לו לא פחות מהאמריקאית. ועדיין, גל ההפגנות החריף שפרץ ברחובות ובקמפוסים בבריטניה, בחלק ממדינות אירופה ובארצות הברית, הפתיע אפילו אותו. "הייתי דיפלומט בשנים שבהן לא תמיד היה קל לייצג את ישראל", הוא אומר בגילוי לב. "המאבקים בעזה ובלבנון, ההתיישבות ביהודה ושומרון, ערש אבותינו, הם סוגיות רגישות ולא פשוטות להסברה גם אם מאמינים בהן בכל לב. אבל המצב הנוכחי הפעם הוא אחר לגמרי. לא עשינו שום דבר לצד השני, להפך, הוא עשה לנו. נסוגונו מעזה ומלבנון, ובתגובה קיבלנו טבח נוראי. לכן כשהאקדמיה יצאה נגדנו, לא הצלחנו להבין איך דווקא שם, בפסגת הידע, לא מבינים מה באמת קורה בישראל. הרי אלו אנשים נורא חכמים, ראשי מוסדות מפוארים, איך הם לא מבינים את מה שאמור להיות ברור לגמרי".
מהיכרותך עם הגופים האלה, יש לזה הסבר?
"כן. האחד הוא השמאל הפרוגרסיבי הקיצוני באירופה ובארצות הברית, שנמצא גם באקדמיה ומכניס לשיח את פוליטיקת הזהויות והחלוקה למדכאים ומדוכאים. אם אתה נמצא בצד הלא נכון, אז לא משנה מה אתה עושה או מה עושים לך. השני הוא חופש הדיבור האקדמי, שמאפשר לדור הצעיר שתומך בעמדות מוזרות מתוך התלהבות נעורים לבטא את עצמו ולהשפיע גם דרך אידיאולוגיות קיצוניות. והשלישי הוא העולם המוסלמי העשיר. מדינות כמו סעודיה מימנו קמפוסים בארצות הברית לאורך שנים, הזרימו כספי עתק לבניית פקולטות, מימנו פרופסורים והחדירו אידיאולוגיות. בסוף אדם קרוב אצל עצמו, ופרופסור לוקח את הצד של מי שמממן אותו".
ואיפה המימון היהודי? גם לו אמור להיות משקל, בפרט כשהוא הצד הצודק בסיפור הזה.
"יש לו משקל, לכן נשיאת הרווארד התפטרה. כמו ראשי MIT ופנסילבניה, גם קלודין גיי הגיעה לשימוע עם ייעוץ משפטי שהזהיר מפני הודאה באשמה וחשיפה לתביעות. זה הדבר היחיד שעניין אותה. היא לא השכילה להבין שהבמה הפעם שונה לחלוטין, ושהסיפור הבינלאומי גדול הרבה יותר משאלות משפטיות. ברגע שהיא סירבה לומר אם הקריאה לאלימות המונית ולרצח עם של העם היהודי נחשבת להטרדה או בריונות על פי קוד ההתנהגות במוסד שהיא עומדת בראשו, הוטל כתם גדול על הרווארד, שאיים על המוניטין שלו. הנשיאה הפכה לנטל במקום לנכס, ולכן היה ברור שזה עניין של שבועות עד שתתפטר ולא משנה מה צבע עורה או מאיזה רקע היא באה".
היום בזק עוקב אחרי התפוצות מביתו שבישראל, עוסק בדיפלומטיה פרטית, עובד עם ממשלות, ארגונים וחברות עסקיות שמנהלות קשרים עסקיים ומדיניים עם ישראל, אבל ובעיקר הוא שגריר נאמן של העם היהודי במקומות שבהם הסברה היא הדבר הנחוץ ביותר. את פעילותו זו הוא מנהל בשקט ובצניעות, לרוב מאחורי הקלעים ובהתנדבות מלאה.
געגועים לפוליטיקה?
"לא. אני חי טוב גם בלעדיה".
בכל זאת?
"יודעת מה, תלוי בנסיבות".