מלחמת חרבות ברזל: הערב (ראשון) התקיים בקריית גת טקס יום הזיכרון של קיבוץ ניר עוז, לזכר 51 נופלי ונרצחי הקיבוץ, חלקם עדיין בשבי, מחכים למנוחת עולמים.
בארה״ב וישראל מעריכים: זאת מטרת העל של סינוואר שלא סופרה | דיווח
הרמטכ"ל: "צה"ל כשל, חש את משקל האחריות של ה-7 באוקטובר בכל יום"
מתוך דבריהן של סיון קלינגבייל וליאת אצילי: ״איך כותבים כאב? אולי פשוט נותנים לו לזרום. לעבור בין חדרי הלב, דרך כל כלי הדם, דרך הנימים הכי קטנים, לשטוף את המוח והגוף. להתהלך. איך כותבים געגוע? אולי פשוט עוצרים. שותקים. ונותנים לראש לשקוע.
בחודשים האחרונים למדנו על בשרנו שלעיתים טובה שתיקה מאמירה, ולפעמים צריך לומר בלי מחשבה. שיש עת למעשה ועת לחוסר מעש ולאיש אין מתכון ותשובה איך מכילים את כל העצב, הגעגוע ולפעמים גם הכעס.
ואנחנו נאספים פה היום כי ״יום הזיכרון״. ככה היינו עושים בכל שנה בניר עוז - עומדים בסמוך לרחבת חדר האוכל, או באנדרטה בבריכה ונזכרים בחיילי וחיילות צה״ל וניפגעי פעולות האיבה, מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר על תקומת העם היהודי והגנת המדינה. אבל, מעולם לא שיערנו שיום יבוא והמחיר הזה יהיה "אנחנו".
ביום הזיכרון הזה קהילת ניר עוז מתקבצת ועשרות מחברינו וחברותינו כבר אינם איתנו - הם עברו מרשימת החיים לרשימת הנופלים. ביום אחד הפכו רבים מאיתנו לחלק ממשפחה שאיש לא רוצה להיות חבר בה: משפחת השכול, וגם מי מאיתנו שמשפחתו האורגנית לא נפגעה באופן ישיר מרגיש שאיבד עולם ומלואו.
ביום הזיכרון הזה אנחנו מבינים שאין צורך ביום הזיכרון כדי לזכור - הזיכרון הוא יום-יומי, ולא צריך במועד רשמי להנצחה כי מתינו מהלכים בינינו בערותינו ובשנתינו. ואנחנו נמצאים פה הערב כדי לזכור את האנשים שאיבדנו לעד. פעוטות, ילדים, צעירים ומבוגרים. חפצי חיים ורודפי שלום שצעדיהם עדיין חקוקים בדשאים ובשבילי מחשבתינו חולפת דמותם.
בינהם חברי כיתת הכוננות שלא היססו והקריבו נפשם בניסיון לעצור את מי שבאו לכלותינו. לבדם. בלי עזרה מהמדינה שהייתה אמורה להיות שם בשבילם ובשבילנו.
חברינו האמיצים שנלחמו בממ"ד, מי שנורו, מי שנטבחו, מי שנשרפו, מי שנפצעו ולא הגיעו להושיעם, מי שעמדו מול האש הבוערת, מי שניסו להימלט ממלכודת המוות ומותם רדף אחריהם. וכולנו יודעים כמה עוצמה נדרשה ונדרשת מכל אחת ואחד מאיתנו בכדי למצוא את הכוח לקום מתוך התופת.
במציאות שנכפתה עלינו, נקפיד לדבר גם על תקווה, שאחינו ואחיותינו החטופים ישובו אלינו במהרה - אלו שלא זכינו להביא למנוחה וקבורה ואלו הנאבקים על חיים במנהרות החמאס ואנחנו מחויבים להילחם על השבתם במהרה, כי אין לנו ולמדינת ישראל תקומה בלעדיהם.
יהודה עמיחי כתב: "הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה / כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת/ וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל / כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט".
ואנחנו, למרות כל העצב והכאב שהם מנת חלקנו מאז השבעה באוקטובר, נודה ביום הזה, כמו בכל הימים, על היחד - על כוחה של קהילה. על המעגלים שהתקבצו ובאו. על היכולת להניח רגע ראש איש ואישה על כתף רעינו, ולדעת שיש שותפים לכאב. שאנחנו חלק מרקמה אנושית. נזכור כי אנחנו, המקדשים את החיים, לא לבד וכשייגמר המבול נמצא את אררט שלנו״.