פרישת נשיא ארצות הברית מכהן מהמירוץ לנשיאות אמש (ראשון), ועוד בשיא הקמפיין - היא אירוע חסר תקדים בכל קנה מידה, על כל היבטיו והשלכותיו. בבוקר שאחרי הסערה, פוליטיקאים, עיתונאים, אזרחים מן השורה ומנהיגי מדינות רבים ברחבי העולם דנים בסוגיה ובהשלכותיה.
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוא ללא ספק אחד מהם. סביר להניח כי נתניהו מקדיש חלק בלתי מבוטל מ-12 שעות הטיסה במטוס "כנף ציון" למחשבה על משמעויות האירוע ובעיקר – על הדרכים בן ניתן לנצלו לטובה, עד כמה שהדבר אפשרי בנסיבות שנוצרו.
טכנית, דבר לא השתנה בתוכנית הביקור. בדיוק כמו לפני הודעת הפרישה של ביידן, גם אחריה - הוא ייפגש עם נתניהו בבית הלבן. גם קמלה האריס תפגוש את נתניהו בביקורו כמתוכן. רק שמשקלן של כל אחת משתי הפגישות השתנה בצורה מהותית. הפגישה עם האריס הופכת מפגישה טקסית לאסטרטגית (לפחות עד נובמבר) , ולצידה - הפגישה עם ג'ו ביידן הופכת מפגישה שתוכנה וחשיבותה ברורים וידועים ל-terra incognita.
עד אתמול לבנימין נתניהו הייתה תכנית ברורה ומסודרת לקראת הדיאלוג הצפוי עם הנשיא האמריקאי. נתניהו מגיע לארצות הברית כדי לקדם את הנושאים המרכזיים שעל שולחנו: המשך הלחימה בעזה, האפשרות להגיע לעסקת חטופים בלי לוותר על השליטה ברפיח ועל הפתרונות לציר פילדלפי ולציר נצרים (קרי – השגת עסקה בלי לוותר על הממשלה). לצד כל אלה, מנסה נתניהו לקדם את החלום המדיני הגדול - הסדר אזורי כולל הסכם שלום בין ישראל לערב הסעודית.
עד אתמול בישראל סברו כי קידום שלושת הנושאים, או חלק מהם, יעניק נקודות נוספות לנשיא ביידן - ובד בבד לא ירגיז את הנשיא לשעבר (ומי יודע – אולי גם לעתיד), דונלד טראמפ. תוך שעות ספורות מצב ה-win win הזה הפך לנחלת ההיסטוריה שלא התרחשה, לתסריט לא רלוונטי.
נתניהו אמנם יפגוש את ג'ו ביידן, אך יהיה זה ג'ו ביידן אחר. יהיה זה ביידן פגוע ומאוכזב, שחש נבגד. כזה שכל מטרתו החל מהיום היא לסיים את הקריירה בצורה הכי נקייה ומיטובית. בתוך המציאות החדשה הזו ישראל, המזרח התיכון וכל ענייני החוץ איבדו את רוב המניות והפכו לנושאים שוליים, שכמעט ולא מעניינים איש, ובכלל זאת, גם את האיש שבחדר הסגלגל.
יש להניח כי המאמץ העיקרי (ואולי הבלעדי) של הנשיא היוצא ביידן מעכשיו ועד חודש נובמבר, יוקדש למאמץ להוביל את הקמפיין לתוצאה הכי טובה עבור הדמוקרטים, בלי קשר לזהות המועמד(ת) לנשיאות. זאת תהיה מורשתו של ביידן ולכן זה מה שיעסיק אותו - ולא משהו אחר.
חשוב עד קריטי לביידן לתרום את המיטב להצלחת הדמוקרטים. אם לא יתאמץ ויתרום – ייכנס לספרי ההיסטוריה כנשיא שסיים את הקריירה שלו בריסוק ופירוק מפלגת הבית שלו, ואף גרוע מכך – כנשיא שנתן ניצחון לדונלד טראמפ. זה, כמובן, הדבר האחרון שביידן מעוניין בו.
מכאן לשאלה: איך מביאים תוצאות טובות במונחים האמריקאים? התשובה ידועה (גם לבנימין נתניהו): הציבור ישפוט ויעריך את הנשיא אך ורק בסוגיות הפנים, ואף פעם לא על בסיס הצלחות בנושאי חוץ. או, אם ניצמד לקלישאה ותיקה וידועה, מה שקובע איך יצביעו בג'ורג'יה, בקליפורניה ובאוהיו – זה בטוח לא מדיניות הנשיא במזרח התיכון.
הדבר היחיד שקובע ויקבע גם הפעם הוא ענייני הפנים הקרובים לליבו של המצביע הממוצע, מה שבאמת מטריד את המוני האזרחים - הגירה, אינפלציה, תעסוקה – הכל חוץ מסוגיות גלובליות. לא מלחמה בעזה ולא מלחמה באוקראינה.
על כן, מעתה ועד לבחירות הנשיא ביידן יתמקד בקידום הקמפיין הדמוקרטי בנושאי הפנים המרכזיים במדינות המפתח. הוא יעשה הכל כדי לעזור לבנות למספר שתיים שלו תדמית של מי שמסוגלת להיות מספר אחד. על הדרך ומאחורי הקלעים ייסגרו חשבונות פוליטיים למיניהם, הרי ביידן חש נבגד ומאוכזב ומצב הרוח הזה לא צפוי להשתנות בקרוב.
ואלה החדשות הרעות עבור הנוסע מספר אחד של "כנף ציון". ההסדר האזורי, שכולל שלום בין ישראל לסעודיה, כבר לא נכלל כסעיף בסדר היום של הנשיא הפורש. הישג מסוג זה בהחלט יכול היה להיות בונוס אלקטורלי נוצץ ומרשים, לו היה מדובר בנשיא חזק בשיא הקמפיין שעושה את דרכו לעבר קדנציה שנייה בבית הלבן.
כשהכל בשליטה, לנשיא מכהן שמתכוון לנצח ולכהן עוד ארבע שנים קדימה, חשוב להראות לעמו כי הוא שולט בכלל העניינים ומנהל את ענייני העולם לא פחות טוב מאת ענייני הפנים. לנשיא הפורש חשובים, כאמור, דברים אחרים לגמרי.
לאור הנאמר, לבנימין נתניהו לא כדאי לפתח ציפיות יתר. במציאות שלאחר הטלטלה - ביקורו עשוי לעניין בעיקר את הציבור בארץ ואת הכתבים המתלווים אליו בוושינגטון. קביעה לא-מאוד-מעודדת זו לא סותרת את עובדה כי סביר שנתניהו יישא נאום חזק ומרשים בקונגרס. נתניהו הרי יודע ואוהב לנאום. כמו בשלוש הפעמים הקודמות, גם בנאומו הרביעי בבית הנבחרים הוא בהחלט יזכה למחיאות כפיים ואולי גם לכמה דקות של דיווח ב-CNN. אך לא מעבר לזה, לא במציאות שאחרי הסערה.
לכן המטרה של ראש הממשלה בביקורו בארצות הברית של היום, פוסט פרישת ביידן מהמירוץ, צריכה להיות – להשיג את המקסימום האפשרי בתנאי המינימום שנוצרו. חזרה ארצה ללא הישגים גדולים, אך באותה מידה – ללא תקלות, כבר תהיה הישג בפני עצמה. לדעת לנצל מצב שבו לאיש כמעט אין ראש אליך – זו גם אומנות מדינית שאין לזלזל בה.