ביום שבו בכיר חמאס, רב־המרצחים אסמאעיל הנייה, נשלח לעזאזל, ישבתי עם שר החינוך יואב קיש לראיון. זה היה בוקר מכונן. באוויר שייט לו קצת מהחומר של הבוקר ההוא שבו התברר סופית שמוחמד דף, עוד ארכי־טרוריסט, חוסל באופן שלא מותיר מקום לספק, לצד הידיעות על קיפוד ראשו של רמטכ"ל חיזבאללה. קיש בישר לרעייתו בטלפון על המנוח החדש.
"החיסול של הנייה הוא עוד צעד נכון בדרך לחיסול כל צמרת חמאס", מזהיר קיש, "כל הנהגת ארגון הטרור שהייתה שותפה לטבח הנורא ב־7 באוקטובר צריכה לדעת שהיא לא תשלים את חייה ושנרדוף ונחסל את כולה, עד האחרון. אנחנו עכשיו בעיצומה של האולימפיאדה, וכדאי לחמאס לזכור שגם אחרי רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, ידה הארוכה של ישראל הגיעה לכל אחד מהטרוריסטים ובאה איתם חשבון".
אתה צופה בתחרויות האולימפיות?
"לצערי אני לא מספיק, אבל כשאני מגיע בערב הביתה, אני שומע את הרעשים מהחדרים של הילדים. בזמן אמת אני מקבל את ההיילייט. את התרגיל של ארטיום דולגופיאט, למשל, ראיתי תוך כדי תנועה".
כשהתותחים רועמים, האולימפיאדה נדחקת, והלו"ז, שגם בימי שלום עמוס להתפקע, מסמיך והולך. רק בשבוע שעבר השלים קיש מסע ניחומים כואב בין משפחתו האבלה של הילד נאזם פאח'ר סעב בן ה־15, מהכפר עין קיניה הסמוך למג'דל שמס, שנרצח בטבח הילדים, לבין משפחתו של סמ"ר נועם דואק מקריית מוצקין, שנפל בעזה. "נאזם הוא הילד הקטן למשפחה שהבכור בה הוא ילד עם צרכים מיוחדים, אז הקטנים יותר טיפלו בו ועזרו עד שאחד מהם נהרג. ונועם נפצע במלחמה, חזר להילחם ונהרג. ולמרות הכאב והאובדן העצום לא ראיתי כעס וגם לא האשמה פנימית, לא בקריית מוצקין ולא במג'דל שמס. המשותף לשתי המשפחות היה אמירה מאוד ברורה שאנחנו חזקים, שאסור לוותר ושצריך להמשיך עד הניצחון. אולי זה גם קשור לאמונה, כי שתי המשפחות דתיות. אני מרגיש שליחות גדולה כשאני מפעיל את כל המערכת האדירה של משרד החינוך לטובת המשפחות הללו, במיוחד במשפחה שיש לה ילד עם צרכים מיוחדים".
חיסול פואד שוכר הוא תגובה לטבח במג'דל שמס?
"כן, אני חושב שהתגובה היא בגלל האסון. אני רואה בדרוזים אחים בדם, אין בינינו שום פער או הפרדה. אסונם לא נתפס. כשהגעתי אל הכפר לניחום אבלים, ערכתי מפגש עם כל מנהלי בתי הספר והמפקחים האזוריים. כשנכנסתי אל האולם של בית הספר המרכזי, שם התכנסנו, היו שם חמישה כיסאות עם תמונות הילדים שנרצחו בירי המתועב. אז עוד לא ידעו על גורל הילד השישי, שנעדר. זה החזיר אותי ל־7 באוקטובר, כי בשני המקרים מדובר בקהילות מצומצמות שפוגשות את הרוע ומתמודדת עם טבח נוראי במספרים לא נתפסים. גם ב־7 באוקטובר נרצחו רבים מהקיבוצים והיישובים, הכורת הִכה בקהילות ספציפיות. בקיבוץ בארי, למשל, נרצחו, נחטפו ועונו כל כך הרבה חברים ביחס לגודל הקהילה. וגם במג'דל שמס הקטנה נרצחו ילדים במספר חסר פרופורציה לגודל המשפחות ולכמות הילדים. זה מצמית את הלב. אחת המנהלות סיפרה לי שהיא מתגוררת סמוך למגרש המשחקים, וביום הטבח יצאה לשם ואספה את חלקי הגופות. ישבנו ובכינו יחד".
שר החינוך אינו חלק מהקבינט הביטחוני, חרף עובדת היותו טייס קרב בשירותו הצבאי. "כרגע זה לא על הפרק", הוא משיב לשאלה מדוע אינו שם, "כחבר הממשלה אני שותף לקביעת מדיניות, אבל האירוע מתקיים בציר המבצעי, וראש הממשלה ושר הביטחון מנהלים אותו. שר חינוך זה כמו שתי משרות מלאות. אי אפשר לעשות גם וגם".
בזמן מלחמה, בין משבר ילדי המפונים למצוקת סטודנטים מילואימניקים, נאלץ שר החינוך לנהל מערכה מקבילה, ממושכת ומורטת עצבים עם ארגון המורים. בלשכה נפרסו מגשי פירות וכריכים שהוסיפו ממד חגיגי למשימה האטרקטיבית: המשך המשא ומתן עם היו"ר רן ארז לפתרון המשבר שלכל אורך השנה האחרונה פגע בתלמידי ישראל תחת השם המכובס "עיצומים".
אתה משחד את ארז בסנדוויצ'ים?
"אני לא בונה על זה", עונה קיש בעוגמה. "אנחנו כבר שבועיים בעיצומו של מרתון להגיע לפשרה. בכל בוקר בטוחים שנשב עד שייצא עשן לבן, ובערב מסיימים בפחי נפש. אני חושב שלהכריז על סכסוך עבודה באמצע מלחמה באמצעות ארגון שפוגע במורים ובתלמידים - זו בושה וחרפה. זה כל כך לא מקובל, שיותר ממחצית המורים פרסמו את ציוני הבגרות למרות ועל אף ההוראה של רן ארז. צריך להבין שאני לא יכול להוציא תעודות בגרות בלי הציונים הפנימיים, אז בגלל שארז לא מוכן לשחרר אותם ומחזיק את התלמידים במקום רגיש, אני עושה את כל המאמצים להגיע איתו להסכם".
על מה נסבה המחלוקת ביניכם?
"הוויכוח הוצג כאילו סביב סוגיית החוזים האישיים של המורים, אבל המצב בפועל הרבה יותר מורכב, כי כמעט על כל סעיף בהסכם יש מחלוקת. זה אירוע קשה שאני משקיע מאמצים אדירים לטפל בו. אחרי שבועיים אינטנסיביים של משא ומתן, כשהבנתי את הרגישויות והצרכים של כל צד, החלטתי להניח על השולחן מתווה פשרה שייתן מענה לצרכים של המורים ובמקביל יעמוד גם במגבלות הפיסקליות של משרד האוצר. ככה שני הצדדים יצטרכו להתפשר. אף צד לא יקבל את מה שהוא רצה אבל יוכל לחיות עם מה שהוא יקבל. זה יחכה להם לחתימה. מעבר לזה אין לי מה לעשות".
לא מוזר להפנות את הקשב לרן ארז כשיש תלמידים מפונים, ילדים של חיילים וסטודנטים שיוצאים למילואים?
"בתחילת האירוע היו משפחות של תלמידים שאיבדו הורים, משפחות חטופים וילדים חטופים. עבדנו סביב השעון לקבל את השבים חזרה, לדאוג למסגרות למפונים, לתת מענה למשפחות החיילים ואנשי המילואים. אחר כך הגיעו התלמידים המפונים מהצפון וגם להם היה צריך לארגן מסגרות מתאימות. למדתי ששני דברים נותנים את הכוח להתמודד, האחד הוא היכולת להיות כמה משפחות ביחד ולקבל את התמיכה כקהילה, זה היה שינוי דרמטי לעומת מקומות שבהם טיפלנו במפונים באופן ספורדי. השני, שהמסגרת החינוכית, ולא משנה אם מדובר בגן או בתיכון, מעניקה חוסן ומחזקת את הקהילה. זה היה אתגר מטורף. הקמנו עשרות בתי ספר בדרום ומספר דומה למפוני הצפון.
"בית הספר הראשון שהשתתפתי בפתיחתו היה נופי הבשור, התיכון של אשכול שממנו נחטפו ילדים ונרצחו מורים והייתה בו גם מורה חטופה שחזרה מהשבי. הקהילה הייתה מפורקת והמסגרת החינוכית הצליחה לחבר את השברים. כך גם קהילת בארי שהתכנסה במלון 'דיוויד' בים המלח והשתתפה במסגרות החינוכיות כקבוצה מלוכדת. כשאנשי בארי התפזרו, התלמידים התקשרו אליי וביקשו לעבור לפנימייה כדי להמשיך להיות ביחד. הם אמרו לי, 'שרדנו את הטבח, תן לנו אפשרות לעשות את שנת הבגרות האחרונה שלנו ביחד'. זה היה בנובמבר, ובדצמבר כבר פתחנו להם פנימייה בעין גדי. באו אליה 120 תלמידים מכל הדרום, שחזרו בסופי שבוע למקומות הפינוי".
איך אפשר לדבר על חינוך, כשמלחמה כל כך קשה ומורכבת מתחוללת בחוץ?
"כמו כל המערכות, גם במערכת החינוך השנה היה קשה להזיז דברים, ובכל זאת הצלחנו לקדם כמה מהלכים. חיברנו את הסמסטר הראשון באקדמיה לתיכון, וכבר בשנה הבאה עשרות אלפי תלמידים יתחילו את הלימודים האקדמיים בכיתות הלימוד הרגילות ויקבלו נקודות זכות שייחשבו לחלק מהתואר. היום כבר פועלת כיתה במצפה רמון שעושה קורס דיגיטלי באוניברסיטת ת"א על וירוסים בביולוגיה. החזון הסופי הוא שבמקום להוציא תעודת בגרות, תלמידי ישראל יוציאו תואר אקדמי ראשון, אפילו בלי פסיכומטרי. זה לא רק קירוב ההשכלה הגבוהה למערכת הלימודים התיכונית והשבחתה, זה בעיקר ניפוץ תקרות הזכוכית של הילדים בפריפריה".
רק לפני שבועיים הודעת ששנת הלימודים הבאה לא תיפתח בצפון.
"היא תיפתח במתווה עורפי, אלא אם תהיה מלחמה עם לבנון, שאז כבר מדובר באירוע ארצי. שנת הלימודים הבאה תיפתח במלואה, וכל ילד, בין שהוא מפונה או מקו העימות, יוכל ללכת לגן ולבית ספר. כבר השנה, למרות המלחמה, מצאנו פתרונות לכולם. תיכון דנציגר למשל, שהגיע מקריית שמונה, למד בסינמה סיטי כי לא היה לנו מקום אחר עבורו. שכרנו את המשרדים, שדרגנו לכיתות, אבל התנאים לא היו מיטביים, לא הייתה פעילות חוץ, לא היה נוח ומסביב רעש וזכוכיות. אבל אז התפנה בית ספר שלם של ילדי מהגרי עבודה בדרום ת"א שברגע שהתנאים הפכו לפחות אטרקטיביים עבורם, פשוט עזבו את הארץ. כנראה שמבחינתם המלחמה הייתה אירוע כלכלי. אז העברנו לשם את התלמידים, ובשנה הקרובה הם יתחילו ללמוד בת"א".
שבת 7 באוקטובר תפסה את שר החינוך בביתו. "היו אזעקות, נכנסנו לממ"ד, אף אחד לא הבין בתחילה את גודל השעה. רק כעבור זמן התברר שבדרום מתחולל משהו שאף אחד לא מצליח לדמיין. בצהריים כבר קבעתי הערכת מצב במשרד החינוך. היו לנו 51 תלמידים שנרצחו, 35 תלמידים שנחטפו, שניים עדיין בשבי, 24 ילדים יתומים משני הוריהם, שלושה עובדי הוראה שחזרו מהשבי, ומאוחר יותר 16 אלף תלמידים שפונו מהצפון ותלמידים מהדרום במספרים נמוכים יותר, כי רובם כבר חזרו לביתם. באותם ימים אמרו על המערכת שהיא שבלונית, שהיא זזה לאט, אבל אני אמרתי, 'לא מעניין אותי בירוקרטיה, תשנו סטטוס ותחשבו רק איך עוזרים ומצילים ומוצאים פתרונות תוך כדי תנועה'".
כחבר בממשלה שהאירוע התרחש במשמרת שלה, איך אתה יכול להסביר את המחדל?
"אני מחלק את 7 באוקטובר לשלושה מחדלים: הראשון היה הקונספציה, המחשבה שאפשר להשאיר אויב רצחני מאחורי גדרות קו הגבול. אנשים עצמו עיניים, אין הסבר אחר, כי כל המידע היה שם ואיש לא שאל ולא פקפק. היום כבר ברור לכולם שלמצב כזה יש השלכות הרות גורל. האירוע הזה ייחקר בצורה מלאה, וכל האחראים עליו ייתנו את הדין. המחדל השני הוא צבאי ומודיעיני. היערכות מבצעית צריכה לתרגל מצב שבו לא יהיה לך מודיעין, וראינו שזה לא עמד במבחן, כי ברגע שנוצר מצב ש־3,000 מחבלי נוח'בה נתעבים שלטו בקיבוצים ובכבישים, לא היו מספיק כוחות לעמוד מולם ונלכדנו בנקודה שאי אפשר לצאת ממנה, זה כשל מהותי שאסור היה להגיע אליו מלכתחילה. גם אותו נהיה חייבים לחקור, וגם בתחומו יוסקו מסקנות, והאחראים יישאו באחריות. השלישי הוא ההגנה ב־7 באוקטובר והמלחמה לאחר מכן. ניתוח קבלת ההחלטות, מהירות התגובה. ועדיין, אסור לשכוח שהתחלנו מנקודת שפל קשה של הפתעה. כשאלפי מחבלים שוטפים את הגבולות וחודרים לתוך ישראל, זו מכת פתיחה נוראית שמאוד קשה להתמודד איתה ולא תמיד אפשר לשפוט את מי שניסה להגיע לעזור ולהציל בסיטואציה כזאת".
מה לגבי האחריות המדינית של הממשלה שאתה חלק ממנה?
"אמרתי מהיום הראשון שאנחנו כממשלה אחראים, וגם אנחנו נישפט על מה שעשינו או לא עשינו, ועל מה שידענו או לא ידענו. יש לנו אחריות כממשלה על מה שקרה, כי זה קרה במשמרת שלנו".
והאחריות לטיפוח הקונספציה של כסף יקנה שקט?
"הקונספציה של הגדר שחשבו שהיא תמנע מתקפה קרסה, אבל אף אחד לא נתן כסף לחמאס תמורת שקט. נתנו כסף לעזה כדי למנוע משבר הומניטרי לאזרחים, וברור שחמאס שם את ידיו על חלק מהכסף למטרותיו. אבל אי אפשר להתעלם מהנושא ההומניטרי. הוא מלווה אותנו גם עכשיו, בעיצומה של המלחמה בחמאס. אפילו היום אי אפשר לייצר משבר הומניטרי. ארה"ב והעולם לא היו נותנים לנו להפסיק את הסיוע".
והאחריות לגישה המדינית־צבאית שישראל יצרה בשנים האחרונות?
"לא הייתי בקבינט ולא נחשפתי למידע ברמה הביטחונית הגבוהה, אבל אני חושב שמדינת ישראל יצרה מציאות של חיים מסבב לסבב והפכה אותה ללגיטימית. כל ראשי הממשלה, הרמטכ"לים ושרי הביטחון קידמו את המדיניות הזאת לאורך שנים ארוכות".
הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ושר הביטחון לקחו אחריות, חוץ מראש הממשלה נתניהו, יו"ר הסיעה שלך שלא לקח אחריות על האירוע והשלכותיו.
"אני חושב שנתניהו לקח אחריות, אולי לא ביום הראשון, אבל אני חושב שהוא אמר את זה לתקשורת הזרה".
למה לתקשורת הזרה ולא לאזרחי המדינה שהוא מופקד עליה?
"הוא אמר גם לתושבי ישראל, אנחנו אחראים, אנחנו נבדוק. הוא פשוט לא רץ ואמר את זה על ההתחלה".
למה הוא, שצריך לשמש דוגמה אישית ללקיחת אחריות, לא לקח אחריות כבר בהתחלה?
"אולי כי הוא חשש שישתמשו בזה פוליטית. אבל זה פחות מעניין. מה שמעניין הוא שזה קרה במשמרת שלנו והאחריות היא שלנו, נקודה. האחריות שלנו היא גם לנצח במלחמה הזאת, וכל מי שקורא לבחירות עכשיו עושה את זה מהסתכלות פוליטית צרה שתוביל לכישלון. בעיניי זו הזיה שאנשים חושבים שבמצב הנוכחי אפשר בכלל ללכת לבחירות. אני חושב שגנץ ואיזנקוט עשו טעות קשה כשעזבו את הממשלה. הם היו צריכים להישאר עד סוף המלחמה ועד החזרת החטופים והגעה למצב של שקט ארוך טווח. אני קורא לכל הגורמים, כולל גנץ ואיזנקוט, לשוב ולהיכנס לממשלה, לחזק אותה, להמשיך את הדרך בצפון ובעזה, ואחרי כן שיתעסקו בבחירות".
יש האומרים, שהדרך לניצחון בצפון ובעזה תארך שנים, עיכוב הבחירות עד אז ישרת רק את מי שעדיין בשלטון.
"יש התקדמות משמעותית בדרך לניצחון. הנה חיסלנו את מוחמד דף והנה גם הנייה כבר לא איתנו. ארגון הטרור הוכנע ברמה הטקטית והמבצעית. עדיין יש הרבה מה לעשות, אבל מי היה מאמין שאחרי חיסול דף בקושי רקטה אחת תישלח אלינו בתגובה. היכולת של חמאס להגיב שונה בתכלית לעומת מה שהייתה בתחילת המלחמה. הצבא מנהל מערכה קשה מול מנהרות תת־קרקעיות ומחבלים וחטופים שמשמשים מגינים אנושיים ומצליח להביא הישגים מצוינים. אז כן, עוד לא סיימנו, וחייבים קודם כל להחזיר את החטופים, אבל בוודאי שאסור לזלזל במה שכבר הושג".
חלק ממשפחות החטופים מדברות על נתק והתעלמות מצד הממשלה.
"אחד הדברים שהכי זעזעו אותי כשהייתי באולפן החדשות, אירע כשאחת הפרשניות הבכירות ישבה מולי ואמרה שלממשלה לא אכפת מהחטופים. אמרתי לה בשידור חי, 'איך את מעיזה לומר שלממשלה לא אכפת מהחטופים, זה הרי שקר מוחלט, אנחנו עושים הכל ומחויבים להחזיר אותם, ולטעון דבר כזה הוא הסתה ברורה נגד הממשלה וניתוק מרושע מהמציאות'".
יש משפחות שנפגעו בהפגנות על ידי שוטרים שקיבלו הנחיות כיצד לנהוג משר בממשלה, שקיבלו כתף קרה כשפנו לראש הממשלה ולשר הביטחון.
"אני לא יודע על גלנט ועל ראש הממשלה, אבל כל משפחת חטופים שביקשה אי־פעם להיפגש איתי, קיבלה מיד מועד ומקום לפגישה. בכל השיחות שלי עם משפחות החטופים אני אומר שדלתי פתוחה ושחשוב לי לשמוע את כולם. אני חושב שככה נוהגים מרבית שרי הממשלה. הבעיה היא שעל המקום הזה התלבשו גורמים פוליטיים שפועלים בצורה לא הוגנת כדי להפיל את הממשלה".
סמוטריץ', בן גביר וסטרוק מרבים להתבטא נגד עסקאות החטופים הנרקמות, מאיימים להתנגד ולפרוש. גם הם פועלים כדי להפיל את הממשלה?
"אם סמוטריץ' ובן גביר יחליטו לפרוש בנקודת הזמן הזאת, שיתכבדו ויפרשו. זה לא מעניין כשעוסקים בהצלת חיי אדם ומוכנים לשלם תמורתם מחירים כואבים. אני בכלל חושב שכל שיטת האיומים של בן גביר וסטרוק מגוחכת, אבל אני לא מתייחס לדבריהם. את העמדות שלהם הם היו צריכים לפרסם במקומות הרלוונטיים ולא להתבטא כאחרון הטוקבקיסטים. בסופו של דבר לא מעניין מה סמוטריץ' ובן גביר אומרים. מה שחשוב זה מה שקורה בממשלה. הממשלה, וגם אני בתוכה, תצביע על כל מתווה שיביא את החטופים, כולל תמורת מחירים כבדים ותוך כדי שמירה על הקווים האדומים".
גם אתה שותף לביקורת בתוך הליכוד על שר הביטחון גלנט ולרעיון להחליף אותו בגדעון סער?
"אני חושב שללא קשר לאירוע גלנט, החלפת שר ביטחון באמצע מלחמה היא טעות, ואם ממש אין ברירה, היא חייבת להיעשות רק מול מישהו שיכול להיכנס לתפקיד מיידית, כלומר מישהו שכבר היה בתפקיד שר ביטחון בעבר או לחלופין שנשא בתפקיד צבאי בכיר, כמו הרמטכ"ל או אחד מאלופי צה"ל, כי בזמן מלחמה אין עקומת למידה".
ואם תהיה רגיעה?
"אז האירוע לגיטימי".
מה דעתך על התנהלות המלחמה עד כה?
"במלחמה נעשות טעויות, וגם בחרבות ברזל היו כאלה. למשל, כשלא נכנסנו לרפיח בתחילת המלחמה כמהלך מקביל שהיה מקצר את האירוע. גם העובדה שלצבא לקח כמה ימים להתעשת ולהבין את גודל השעה עד שהוא פעל בצורה משמעותית עם תקיפות חיל האוויר הייתה טעות. לא הייתה הבנה שאנחנו באירוע מסוג אחר. נעשו טעויות ונעשו גם דברים נכונים, ובסופו של דבר יש לנו חיילים אמיצים ודור מדהים שזלזלו בו, כינו אותו 'דור הטיקטוק', והוא הוכיח שהוא מחובר לזהות שלו ולצדקת הדרך ויודע להילחם".
גם ההחלטה להמתין עם החזית הצפונית הייתה טעות?
"בתחילת המלחמה האסטרטגיה שנקבעה הייתה שלא הולכים לשתי חזיתות במקביל. קודם כל מממשים את הניצחון בעזה ורק אחר כך מטפלים בחיזבאללה. התקיים על זה דיון, וזו ההחלטה שהתקבלה. פורסם אז שבתקופה שבה גנץ ואיזנקוט נכנסו לקבינט המצומצם עמדה על הפרק תקיפת מנע בלבנון וההחלטה הייתה שלא לתקוף שם. ומה קרה מאז? הנחישות של הממשלה ונתניהו הוכיחה שעמדנו במשימה של השמדת חמאס ושלטונו בעזה. נכנסנו קרקעית לשיפא, לח'אן יונס ולרפיח ונמשיך להילחם עד שנשמיד את כל מה שנשאר מהיכולות השלטוניות של ארגון הטרור".
ומה יהיה עם הצפון?
"מלחמה נגד חיזבאללה ולבנון היא הכרחית, חלק מהצורך הקיומי של ישראל להחזיר את הביטחון. השאלה הגדולה היא לא אם תהיה מלחמה, אלא מתי ואיך. יש מעטפת שלמה של שיקולים שאני לא חשוף אליה, והיא מנוהלת על ידי הקבינט וראשי הצבא, אני רק יכול להגיד שלא נכון לנו להיגרר עכשיו למערכה הזאת כשאנחנו פחות מוכנים, אבל זה יקרה כשנהיה מוכנים מבחינה מדינית ומבחינת החימושים והיכולות הצבאיות".
מבחינה מדינית, כוונתך לאמריקאים?
"ארה"ב היא הידידה הטובה ביותר של מדינת ישראל שנתנה לנו גיבוי בשעתנו הקשה. למרות זאת יש לפעמים חילוקי דעות גם מולה, וכשמגיעה שעת מבחן, מנהיגות נבחנת בזה שצריך לעשות את מה שטוב למדינת ישראל ולא לאמריקאים. כשרצינו להיכנס לבית החולים שיפא ולרפיח, האמריקאים לא אהבו את זה, ועדיין נכנסנו לשם כי זה היה לטובת הביטחון של מדינת ישראל. לכן טוב שנתניהו הגיע לקונגרס והסביר לעולם המערבי את המדיניות של ישראל ואת האתגרים שניצבים בפנינו, וחשוב שהמסר עבר".
מה טיב מערכת היחסים שלך עם נתניהו?
"אני במערכת יחסים מצוינת עם ראש הממשלה. אנחנו עובדים בשוטף, ואני משתדל שלא להטריד אותו בבעיות שקשורות למערכת החינוך כשהוא עסוק במלחמה. אבל כשיש בעיות משמעותיות שמצריכות התערבות, אני פונה אליו גם בתקופה הנוכחית".
איזה דבר מעניין הוא אמר לך לאחרונה?
"יצא לי לשוחח עם ראש הממשלה אחרי התקיפה בחודיידה הרחוקה. נתניהו שאל אותי איך אפשר לבצע טיסה כל כך ארוכה ומורכבת של 1,800 קילומטר ומה המשמעויות של טיסה כזו בקוקפיט. דיברנו על אתגרים מבצעיים בטיסה כזו, ואז עלתה גם השאלה מה עושים כשצריך להתפנות. אמרתי לראש הממשלה, יש שקיות השתנה בקוקפיט, אבל לצערי הן באות רק בגודל אחד. ושנינו צחקנו".
הדרך של קיש לבית הנבחרים עברה דרך הקוקפיט. בצבא שירת כטייס מטוסי קרב והשתחרר בדרגת רב־סרן. תחילה עבד בסקטור הפרטי בתחום האינטרנט והסלולר, ואחרי כעשר שנים עבר לאל־על והחל לעבוד בחברת התעופה הישראלית כטייס. מאוחר יותר החליף את המשרה הנוחה בעשייה פרלמנטרית. בדיוק התחיל המאבק לשוויון בנטל, וקיש לקח בו חלק וגם במאבק המילואימניקים לגיוס שווה. הוא היה חבר בתנועת "המחנה המשותף" שקמה מתוך המחאה החברתית של 2011, וארגן בין השאר את "עצרת הפראיירים" למען שוויון בנטל הגיוס. את צעדיו הראשונים בכנסת עשה בתור נציג הציבור בוועדת פלסנר לקידום השוויון בנטל.
עד כדי כך היה מחויב לנושא הנפיץ הזה, שהתנגד לביטול התיקון לחוק הגיוס שהליכוד קידמה והעבירה, ולא תמך בו בהצבעה בקואליציה. "אני חושב שהגישה של הליכוד היא לא לכפות על החרדים להתגייס אלא להביא אותם לשם בהסכמה, אבל אני אמרתי שהגיוס חייב להיות אחיד לכולם", אמר לי בעבר. "לכן לא תמכתי בתיקון לחוק. זה מאוד הדאיג את צחי הנגבי, והוא העניש אותי בהשעיה מכל פעילות בוועדות הכנסת. אבל הרגשתי שאני לא יכול להצביע בניגוד למצפוני".
היום הוא חושב ומתנהל אחרת לגמרי. "אי אפשר לעשות זבנג וגמרנו", הוא מסביר את המהפך בעמדותיו. "אם אני מוציא המונים לשירות, החרדים יתקפדו ואף אחד לא יגיע. אני לא רוצה להיות צודק, אני רוצה להיות חכם. חשבתי להיות צודק לפני עשר שנים וראיתי שלא זזנו סנטימטר. היום אני רואה שהחברה החרדית מתחילה להפנים את הצורך בשותפות. זה קורה, אז למה לא לחבק את התזוזה, למה לשרוף את הזדמנות?".
כי כרגע מדובר בחלק קטן בלבד מהציבור החרדי, רק 3,000 צווים מתוך עשרות אלפי בחורי ישיבות.
"היום יש נכונות בחברה החרדית, לעומת הסרבנות התקיפה של פעם, לגייס 3,000 חרדים ברצון ולא בכפייה. 3,000 חרדים על מדים שמסתובבים בבני ברק, בירושלים ובביתר עילית זו דרמה. אני מאמין שאנחנו מול הזדמנות מאוד גדולה. בכל התקופה שעסקתי בנושא הזה לא ראיתי תנאים טובים יותר להגשמתה. אסור לפספס את ההזדמנות הזאת, כי בזכותה בעוד שנה יהיו כבר 4,000 חרדים מגויסים, ובתהליך נכון בעוד חמש שנים 50% ממחזור הבוגרים החרדים יתגייס ויהיה חלק מעם ישראל, כי ברגע שזה גדל, זה מעצים את עצמו. אסור לשכוח שהצבא גם לא מסוגל לקלוט היום יותר מ־3,000 חרדים, ולכן אלו שמתנגדים לחוק הגיוס לא רוצים להצליח בגיוס חרדים אלא להפיל את הממשלה".
ואם הצבא היה אומר, אני צריך ויכול לקלוט 15 אלף חרדים?
"הייתי הולך איתו, חד־משמעית, גם במחיר של עימות".
זה לא הדבר היחיד שהשתנה אצל קיש. גם הרפורמה המשפטית הוציאה ממנו משהו שונה בתכלית מזה שציפו חבריו הטייסים, שחלקם חתמו על מכתב הסירוב להמשיך להתנדב לנוכח מה שראו כסכנה קיומית לדמוקרטיה. "אני חושב שיש ליקויים עצומים בפרקליטות, בייעוץ המשפטי לממשלה ובמערכת המשפט", אומר קיש. "נהיה חייבים לתקן אותה, אבל הדרך שבה זה נעשה לא הייתה נכונה. היינו צריכים לפעול אחרת, לנהל את הרפורמה עם קצת יותר קשב. זה מהצד שלי. אבל גם אלו שטענו שהרפורמה מובילה אותנו לאבדון הטעו ושיקרו מתוך כוונה להפיל את הממשלה".
חבריך הטייסים חתמו על מכתב לא כדי להפיל את הממשלה אלא כדי להפציר בה לשקול את חוקי הרפורמה מחדש.
"בעיניי הדבר הכי גרוע היה הסרבנות, או בשמה המכובס 'הפסקת ההתנדבות'. יצאתי נגדה בכל הכוח, כי גם אם היו שם אנשים עם כוונות טובות, הם גרמו לנזק עצום לביטחון מדינת ישראל. היה צריך להשאיר את הצבא מחוץ למחלוקת. אנחנו חיים בדמוקרטיה, בסוף מגיעים לקלפי ומצביעים. יש חשיבות גדולה לצאת ולהפגין ולהביע דעה, אבל להכניס את הצבא לוויכוח הפוליטי זו טעות וזה אסון שאולי רמז לשונאי ישראל שזוהי שעת הכושר שלהם".
במהלך השנה האחרונה חטף קיש ביקורת נוקבת גם בנושאי חינוך לאחר שאיל וולדמן, יזם ואיש עסקים שהיה שותף להובלה ולמימון המחאה נגד הרפורמה, נבחר לקבל את פרס ישראל בקטגוריית יזמות. קיש, שמשרדו אחראי על הטקס, הודיע שבשנה זו יוענק פרס ישראל בקטגוריה אחת בלבד: "תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית". לאחר שהוגשה עתירה בבג"ץ נגד ההחלטה, בטענה שקיש פעל משיקולים זרים, עתירה שהצטרפו אליה באופן חסר תקדים שתי ועדות פרס, ולאחר שהייעוץ המשפטי סירב להגן על עמדתו - חזר בו קיש מההחלטה.
"לא חזרתי בי, רק החלטתי שאני לא הולך לבג"ץ כשהייעוץ המשפטי לא תומך בי", הוא אומר היום. "לא היה לי שום דבר נגד וולדמן, רק רציתי לעשות טקס שונה בשדרות לאור הטבח והמלחמה והצלחתי בזה".
קיש נאלץ לחזור בו גם בפרשת המינוי למנכ"לית המועצה להשכלה גבוהה. תחילה בחר בדניאלה חיון יחזקאלי, שהייתה האישה היחידה מבין המועמדים הסופיים, אולם בחירה זו נפסלה על ידי רשות החברות, וקיש נדרש לוותר על הבחירה. זאת לאחר שהעלה את חמתם של ראשי האוניברסיטאות כשהעביר החלטה במועצה להשכלה גבוהה הקובעת כי על האוניברסיטאות לנקוט צעדים לגבי סטודנטים המשמיעים קריאות תמיכה בחמאס, צעד שנתפס בעיני האקדמיה כפגיעה בעצמאותה.
ולמרות הכל, קיש מרוצה בתפקידו. "כל פוליטיקאי רוצה להגיע הכי רחוק שהוא יכול, למקום שבו הוא משפיע הכי הרבה", הוא אומר בכנות. "אבל אני נמצא היום במקום מדהים שמגשים את שליחותי".
ובכל זאת, למה אתה שואף?
"לנהל בית ספר".