הרפורמה המשפטית חזרה לחיינו ברגע משונה. יריב לוין, שלעיתים נראה כמי שנשרט ולא החלים ממפלת הרפורמה של השנה שעברה, מצא רגע פנוי כדי להשחיל אותה מחדש לשיח הציבורי. חבריו השרים נענו, מי פחות ומי יותר. אולי גם לדעתם הגיע הזמן.
בדיוק עכשיו, כשהאיראנים מכוונים את הטילים, כשחיזבאללה מפליג באיומים, כשהאמריקאים מטריחים כוחות למזרח התיכון – זה הזמן לשלוף את השפן המקרטע של הרפורמה מהכובע.
לא עובר לה בעין: ח"כ טלי גוטליב תוקפת את ערוץ 14
יאיר נתניהו השווה את היועמ"שית למנהיג צפון קוריאה - הרשת סוערת
קשה להסביר את ההתפתחות הזאת בלי להידרדר להסברים פסיכולוגיים. הפסיכולוגיה של לוין, שחוללה את ההתפרצות. הפסיכולוגיה של שאר שרי הממשלה ושל תומכיה. אם מהרהרים בה לרגע אפשר למצוא הגיון בשיגעון. וכמובן – מדובר בשיגעון.
בלי קשר לשאלה אם טענות הקואליציה נגד היועצת ובית המשפט הן טענות צודקות (וחלקן צודקות), בלי קשר לשאלה אם צריך או לא צריך לערוך רפורמה (ויש דברים שצריך לערוך בהם רפורמה), ברור שמי שרוצה להנחית על החברה הישראלית את המשקולת הזאת בתקופה של מלחמה, של אובדן, של מתח וייאוש, הוא לא שמרן, הוא קרוב יותר למרקסיסט.
שמרנות פירושה זהירות, פירושה התקדמות בצעדים מדודים, כי מהפכה היא דבר מסוכן. השבת הרפורמה לחיינו היא המעשה הכי פחות זהיר שאפשר לחשוב עליו בנסיבות של ישראל כיום. היא ביטוי של חרון, של חוסר אונים, של מצוקה. היא ביטוי של אובדן עשתונות, שכאמור, מחייב הסבר, שלפחות חלקו פסיכולוגי. להסבר שני חלקים.
הסבר ראשון – מחנאי. רוצים להיזכר עד כמה הממשלה רחוקה מהגשמת מטרותיה? זה קל: חיזרו לנאומו של ראש הממשלה ביום הקמת הממשלה. מה מכל זה קרה אין צורך לפרט. ומכיוון שדבר לא קרה, מכיוון שלקואליציה אין הישגים, היא מוכרחה לאתר מכנה משותף אחר שאפשר להשתמש בו כדי להדק את הברגים הרופפים של המחנה.
מכנה משותף – או אויב משותף. ובמקרה הזה, שניים בחבילה אחת. האויב הוא בית המשפט, היועצת, הפרקליטות, הפרקליטה הצבאית הראשית. המכנה המשותף הוא השאיפה לשינוי עמוק ומהותי, חלקו מנומק וחלקו אמוציונלי, ביחסי השלטון ומערכת המשפט. ואם לדייק: בשינוי עמוק ביחסים בין הצמרת הפוליטית לבין הפקידות המדינתית על כלל מרכיביה, הקצינים, הכלכלנים, היועצים המשפטיים, הנציבים, וכל השאר.
ההסבר השני פסיכולוגי. זה הסבר שמתקשר לצורך האנושי למצוא הסברים חיצוניים למצוקות שקשה להתמודד איתן. למצוא להן תרופה. כאמור, לקואליציה אין הישגים. זו קואליציה שנאלצת לנהל את המדינה בתקופה מאתגרת. וקשה לה להתנהל ולנהל, קשה מאוד.
בנסיבות כאלה נתונות לה שתי אפשרויות, אחת קשה ואחת נוחה. אפשרות ראשונה היא להרגיש אחריות ואשמה ואז תעלה מאליה האפשרות לפנות את הדרך לאחרים. אפשרות שנייה היא להטיל את האחריות על אחרים, ולהמשיך במשימה בלי תחושת אשמה.
זה לא בהכרח מעשה של ציניקנים. זו לא בהכרח תחבולה פוליטית. יש כאן בוודאי גם מרכיב כזה, אבל אפשר להניח שמדובר גם בתהליך פסיכולוגי אמיתי, שקשה מאוד להימנע ממנו.
חזרו להיסטוריה של כל עם אחר, של כל מדינה אחרת, ותמצאו לא מעט אירועים שבהם השלטון או ההמון מצאו דרכים דומות להתמודדות עם מצוקות דומות. מי אשם במגפה? אולי מכשפות, אולי יהודים. מי אשם במלחמה? אולי גייס חמישי, אולי זעם האל. מי אשם בתבוסה? אולי כהנים, אולי פחדנים.
תפקידה של היועצת להיות המכשפה. תפקידה של מערכת המשפט להיות הגיס החמישי. תפקידה של הרפורמה להיות התרופה לנפש המסוכסכת של האוחזים בהגה השלטון. מנת הרפורמה היא מנה של ציפרלקס, שנועדה להרגיע את מי שבמשמרת שלהם – בלי קשר לוויכוח עד כמה באשמתם או לא באשמתם – קרתה לישראל קטסטרופה.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב