בהלווייתו של החטוף אברהם מונדר, שתיערך היום (רביעי), לאחר שגופתו הוחזרה ארצה השבוע במבצע של צה''ל והשב"כ, משפחתו התירה רק את השתתפותו של שר הפנים, משה ארבל, בהלוויה, ולא איפשרה השתתפות של שרים נוספים.

"הגיע לך יותר, אני אוהבת אותך": יגב בוכשטב ז"ל הובא למנוחות
בקצרין לא מעכלים את מתקפת הענק: "יום קשה, לא היה כזה דבר"

רותי, אישתו של אברהם ספדה לו: "מונדר אהובי, חיינו חיים מלאים בהרמוניה על אף השוני בנינו עשינו הכל יחד. גידלנו ילדים ונסענו לטייל בארץ ובעולם. מונדר היית אדם מסור ואהבת במיוחד את נכדנו אוהד. אהבת לשיר. היית קורא בטקסים. אהבת שירים של נט קינג קול ואריק איינשטיין. היו שירים שכל כך ריגשו אותך עד דמעות. אתה היית איש משפחה לכל משפחתנו המורכבת. גרמת לי להרגיש אהובה ומיוחדת. אתה חסר לי ולנו".

רועי זכרי, אח של אוהד מונדר זכרי, הנכד של אברהם אמר לפני תחילת ההלוויה: "זו שותפות גורל מצמררת. יש פה חיבור של אבא ובן שנרצחו בהפרש של כמה חודשים. רועי היה קבור במצר והביאו אותו לפה כדי להיקבר במקום שנולד בו. כאדם שלא גדל פה אני רואה את הכל כבזבוז של חיי אדם. מצד אחד אני חושב איך בכלל גרתם פה? זה סיכון מיותר. אבל זו הדרך הקיבוצית. ציונית. זה סיכון שאתה צריך לקחת. טיילתי פה בגדר עם הבנות שלי. כשראינו אותה נפרצת נפלה ההבנה שזה היה תרמית". 

שושי בן עזרא, אחותו של אברהם: "פרידה מאחי. מה אומרים בסיטואציה לא פשוטה כזו. האם זה נראה למישהו הגיוני שאני מספידה את אחי שנרצח בשבי? לדעתי זה לא נורמלי. תמיד היה נדיר בעיני שאף פעם לא רבתי עם אברהם. בזכות טוב הלב והמזג הנוח".

"מי האמין שיותר לא אשמע את קולו. מאז החיים התהפכו. מצאתי עצמי יחד עם המשפחה מגויסים למאבק. לאחר חזרתם של רוצי קרן ואוהב התמקדנו במאמצים להחזיר את אברהם. הדפסנו חולצות ושרנו בכיכרות אבל לסוף הזה לא ייחלנו. והסוף הזה לא מפסיק לנקר בראש, איך אחי שאהבת הקיבוץ והמדינה בדם, מעביר את החודשים האחרונים בחייו בתוך מנהרה בתנאים מזעזעים בתחושת הפקרה ובגידה שאני בטוחה שחווה. היה שלום אח יקר. אני מצטערת שהמדינה שאהבת הגיעה אליך באיחור של 10 חודשים. ממש לא הגיע לך".

קרן מונדר, ביתו של אברהם ספדה לו: "לא כך רציתי להיפרד מאבא כמוך. ניתן למצוא נחמה שאתה מגיע למנוחה אחרונה. תודה לחיילי צה"ל. היו רגעים שחששתי שנאבד אותך במנהרות לתמיד".

"כאשר הסתתרנו בממ"ד החשוך בדממה מוחלטת ובחוץ ניתן לשמוע את המחבלים צועקים בערבית, יורים, ובתוך הבית משחיתים כל דבר והאימה והקולות מתקרבים אלינו, והאימה שהם כבר יורים בנו משתלטת".

"התנכסת בדממה בכורסת הטלוויזיה והחזקת את ידי. האבא המסור שלי שנעזר במקל, נעמד להחזיק את ידית הממד במטרה להגן עלינו. המחבלים נכנסו בסערה חלקם חמושים ומפילים אותך על הברכיים".

"נשענת על הכיסא והמשכת בשתיקתך. ברגע המבעית הזה אני אומרת אוהד איתי. היה ברור לי שכל כולי מגויסת לשמור על חיי בני יחידי. זו הפעם הראשונה שהשארתי אותך מאחור בידיעה שהגרוע מכל יכול לקרות לך".

"להשאיר כך את האדם שהכי דאג לי בילדותי, אבי הקשיש שזקוק לעזרתי. כל השהות בשבי הייתה דאגה לשלומך. האם היכו אותך. האם בכלל חסו עליך. כל ערב התפללתי שאתה רק פצוע. חשבתי שאולי אתה ממתין לנו בביה"ח לבד לא אוכל ולא ישן. כמה גדולה הייתה הפתעתנו לגלות בשחרורנו שגם אתה נחטפת. שמחתי אבל דאגנו שאתה נמצא שם בתת תנאים מהם חזרנו. הרגשנו עטופים. חשבנו עוד פעימה שתיים שלוש שש. וגם אתה תחזור. כמה היינו תמימים שיש מי שדואג ומגן עלינו ומחויב לביטחוננו. בדיוק כמו האשליה שהתנפצה לנו בפנים באותה שבת בעוטף".

"אותך אבי ניתן היה להחזיר חי ולגאול מייסורי הנפש אם רק רה"מ ושריו היו נוהגים בחמלה מדינית ולא מקריבים אתכם. אלמלא היו מחפשים תמונה ניצחון של מראית עין".