כשעוזי ברעם מדבר, העיצורים הלשוניים דוחפים את הלשון החוצה במעין תנועה נערית שמוסיפה לו חן וחיוניות. "פעם הלכתי לרופא ברמת אביב, שתפקידו היה לעקר לי את הפגם הזה", הוא מחייך היום. "הרופא שמע אותי מדבר וניסה עליי ניסיונות. הכניס לי עיפרון לתוך הפה, ציווה שאכופף את הלשון, ולא הצליח לשנות את הדיבור שלי. אחרי כמה רעיונות שלא צלחו הוא אמר לי, שמע, אומרים עליך שאתה רוצה להיות ראש ממשלה, ואם זה נכון, לדעתי התכונה הזאת של הדיבור רק תיטיב איתך".
גם לאריק שרון היה ה"פגם" הזה של עיצורים לשוניים שדוחפים את הלשון החוצה.
"נכון, וזה הוסיף לדיוקן הציבורי שלו, כי הוא נחשב לבן אדם מוצלח ופתאום ראו בו חולשה".
סמוטריץ' ספג מהלומה: המכה הבינלאומית שהנחיתה עליו נורבגיה
"אולי טעות חייו": ההימור של נתניהו עלול להתפוצץ לו בפרצוף | האזינו
מה הייתה החולשה שלך?
"שלכל אורך דרכי הפוליטית הסתדרתי טוב מאוד עם הציבור, אבל לא תמיד ידעתי להסתדר עם המנהיגים, לא עם גולדה מאיר, שהייתי מזכיר המשמרת הצעירה שלה, ולא עם יצחק רבין ושמעון פרס, בטח שלא עם אהוד ברק".
רצית להיות ראש ממשלה?
"התאווה לפוליטיקה אצלי הייתה בעירבון מאוד מוגבל. הסתכלתי על עצמי מהצד ושאלתי, האם הבן אדם הזה צריך להיות ראש הממשלה? מאוד פקפקתי בזה. זה עלה לדיון ב־97', כשברק היה מועמד לראשות העבודה ולראשות הממשלה, ויוסי ביילין שהתמודד מולו פנה אליי וביקש שאגיש את מועמדותי לתפקיד. אז סירבתי, גם כי הבנתי שלברק יש יותר סיכוי ממני מול נתניהו בגלל ההילה הביטחונית שלו, וגם כי לא הרגשתי איזו תאווה אדירה לשליחות עם אחריות כזו".
וזו חולשה פוליטית?
"כן, כי בפוליטיקה יש תחרות ושאיפה תמידית להגיע לראש. בדרך כלל אנשים פוליטיים לא קובעים לעצמם אמות מידה לראשות ממשלה. אפשר לראות היום את כל שדרת הליכוד, מישראל כ"ץ ועד ניר ברקת, יולי אדלשטיין ומירי רגב, כולם מדברים על ראשות הממשלה כשאיפה ריאלית. זה כמו בספורט, תחום שאני מבין בו לא פחות מפוליטיקה. השאיפה להישגיות לא אמורה להיות מותנית. אתה לא יכול להגיד שרצית מדליית זהב רק בגלל המדליה או הזהב. אתה רוצה מדליה כדי להגיע למקום הראשון".
ברעם לא כתב ספר על ספורט אף שהוא שוחה בחומר, אבל האוטוביוגרפיה הפוליטית שלו, "כי ארצי שינתה את פניה" (בהוצאת כנרת זמורה), רואה אור ממש בימים אלו. זהו ספר מרתק, מפוכח ונוסטלגי. ברעם מביט על מסלול חייו במפלגה שהייתה פעם המדינה, אחזה בהגה השלטון והפיחה בישראל תקווה לשלום שנכזבה בשבר שמעולם לא התאחה.
ברעם, שהיה מזכ"ל המפלגה והעביר לראשונה דמוקרטיזציה בבחירת הרשימה שלה לכנסת, ושליווה את יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק בצמתים מכריעים כחבר כנסת וכשר בממשלה, היה פוליטיקאי מהזן שחותר לגישור ולפשרה, אבל גם הביע את דעתו ללא כחל וסרק. ספרו החדש הוא קינה על תקופה שאבדה וגם "כרטיס אדום" כדבריו לממשלה הנוכחית.
למה אוטוביוגרפיה דווקא עכשיו?
"התחלתי לכתוב אותה לפני שנתיים כי נפרדתי מכמה עיסוקים מרכזיים והתפנה לי זמן. עד לפני כמה שנים הייתי יו"ר ההנהלה של בית לסין, ניהלתי את חברת 50 פלוס והייתי בכל מיני מועצות מנהלים, אבל לאט־לאט סיימתי תפקידים ואז הגיע הזמן גם לכתיבה.
יש הרבה פוליטיקאים שכתבו אוטוביוגרפיות מקיפות על המשפחה שלהם ועל הטיולים שלהם בחו"ל וגם על הפוליטיקה, אני ראיתי בסגנון הזה משהו בידורי ולא רציתי שזה יהיה חלק מהאוטוביוגרפיה, לכן התמקדתי בפוליטיקה ובסיפור ההיסטורי של מפלגת העבודה. אני מסתכל על העניינים הפוליטיים דרך המערכות שעברתי, שחלקן היו מוצלחות וחלקן מוצלחות פחות".
כנציג מפלגת העבודה דווקא בימי גדולתה, מי לדעתך אשם במצבה העגום כיום?
"אני לא קונה את התזה שאומרת שמפלגת העבודה נפלה כי לא הייתה לה הנהגה טובה. היה פה תהליך של בריחת קולות אחרי שברק חזר מקמפ דיוויד ואמר שאין פרטנר. אנשים אמרו, אם אין פרטנר אז כל התזות שהצעתם לציבור לא היו נכונות. אני חושב שהמפלגה דעכה כי פתאום לא היה לה מוצר למכירה. אפילו הוויכוח בין סוציאליזם לקפיטליזם, שהיה בשיאו בשנות ה־70, הלך והתעמעם".
יש האומרים שמרב מיכאלי הנחיתה את המכה הסופית.
"כשהייתי מזכ"ל המפלגה וקיבלנו 39 מנדטים מול 40 מנדטים לליכוד, כמעט תלו אותי על הכישלון הזה. מיכאלי עשתה שגיאה נוראה שלא התאחדה עם מרצ והלכה לבחירות ופספסה את הפוטנציאל של השמאל הציוני. אין ספק שהתקופה שלה במפלגת העבודה היא אחת הקשות שידעה המפלגה מעודה".
ויאיר גולן?
"גולן מחזיר את הרלוונטיות פחות למפלגת העבודה ויותר לשמאל הציוני. לא יודע עד כמה הוא יצליח בזה, אבל הוא לפחות מנסה. הוא מיזוג מעניין, ביטחוניסט נץ במלוא מובן המילה ויחד עם זה ער לפתרונות מדיניים מתקבלים על הדעת. השילוב הזה הוא לא רע, אבל עדיין חסר לו ניסיון פוליטי. אני מנסה לעזור לו".
מה עומד מאחורי שם הספר?
"השם 'כי ארצי שינתה את פניה' הוא אנדרסטייטמנט שחוטא לגודל ועומק הטלטלה. ארצי מופקרת מדי יום, מפקירים אותה האנשים שנבחרו להנהיג אותה אבל נכשלו בכישלון המנהיגותי הגדול ביותר שהיה פה מעולם. במקום לפנות את כיסאותיהם, הם מתבצרים בשלטון וגוררים את כולנו לתהומות שספק אם ניחלץ מהן.
מאז עזבתי את הכנסת ראיתי נשיא וראש ממשלה שהלכו לכלא ויצאו בתחושת קורבן, כאילו נעשה להם עוול, אבל אפילו זה כאין וכאפס לעומת המצב היום, כשממשלה שלמה מכפיפה את שיקוליה כדי למנוע את משפט נתניהו, ולשם כך פועלת לרסק את מערכת המשפט ולסכן את הדמוקרטיה שמחזיקה את כולנו כאן יחד".
גם קצב ואולמרט יצאו במהלך משפטם נגד הפרקליטות.
"אבל הם לא נקטו את האמצעים שנוקט נתניהו, ולמען האמת גם לא היה להם כוח לנקוט אמצעים כאלה. אני יכול להצביע על הנקודה שמבחינתי סימנה את תחילת השבר הגדול. זה היה כשפתחתי את הטלוויזיה וראיתי את ההופעה של נתניהו מול בית המשפט כשהוא מוקף בעדת שרים עם מסיכות נגד הקורונה שעזרו להם להחביא את הבושה.
נתניהו נשא נאום משתלח נגד רשויות המשפט, ואני ראיתי את שר המשפטים ואת שר המשטרה עומדים לצדו ומהנהנים, ולא האמנתי שזו המציאות בארץ ישראל. ואז באה המחאה נגד המהפכה המשפטית, שכבר הייתה עוברת שנה קודם לכן לולא טיפשותו של יריב לוין, שהכריז מלחמת עולם על כל רשויות המשפט והחוק בבת אחת והביא לזרם התנגדות חסר תקדים שהכריח את נתניהו לא לפטר את גלנט ולעצור את התיקון לצמצום עילת הסבירות.
המחאה החזקה שברה את ביבי. ואז באה המלחמה והוכיחה שביבי הוציא מההנהגה והעם את היצרים הכי חייתיים שהיו פה אי־פעם. איפה ראינו הצטברות כזאת של שדה תימן, הפרעות לבית המשפט העליון, הניסיון לשרוף משפחה מרהט על ידי קבוצת מתנחלים והפגיעה הקולקטיבית של מתפרעים בשדות ובבתים של ערבים? והכי נורא שלכל הדברים האלה יש היום הגנה ומגן".
נתניהו אשם בכל?
"החטא הגדול של נתניהו הוא שהעניק לגיטימציה ציבורית לאיתמר בן גביר והפך אותו לאחד המאורות של המדינה. הוא לא מסוגל להתמודד איתו מחשש לאבד קולות מתוך הבייס.
החטא השני שלו שהוא אפשר לליכוד להפוך למפלגה ימנית דתית שמעט מאוד חוצץ בינה לבין בן גביר, מאי גולן, ניסים ואטורי, שלמה קרעי ואחרים שמייצגים את האמונה הגאולית. סמוטריץ' ובן גביר לא רוצים בהחזרת החטופים ולא בשביתת נשק, כי הם מאמינים שיש תהליך גאולה בישראל שצריך להימשך. מבחינתם, צריך לקחת את עזה ואת הגדה ולהגיע לבית המקדש. אני רק מקווה שבזמני לא אראה את הקרבת הקורבנות".
אז "ארצי שינתה את פניה" מתייחס למנהיגים?
"לא רק למנהיגים עצמם, אלא גם לתהליכים שהם עוברים. במהלך המלחמה חשבתי שנגיע למצב של חשבון נפש, אפילו אטי או מאוחר. אבל ברגע שנתניהו סירב לעשות חשבון נפש והניח לאחרים לעשות את זה במקומו, כל נושא פינוי הכיסאות התרחק, והאיש ש־7 באוקטובר התחולל במשמרת שלו - עדיין מתבצר בשלטונו.
אני מסתכל עליו ונזכר בבן־גוריון, שעל אף כל חסרונותיו נותר סמל הממלכתיות הישראלית. בן־גוריון אכף את הממלכתיות גם על התנועה, והדבר הראשון שעשה כשהקים את המדינה היה לפרק את הפלמ"ח. שנאו אותו על זה, אבל הוא דבק בעמדה הממלכתית. נתניהו מעולם לא ניסה להטיף לנורמות מוסריות".
וגולדה ורבין?
"גולדה נהגה לעטוף את הנִציות שלה בהרבה סימפתיה לערבים בסגנון של 'אתם הבאתם אותנו למצב הזה שאנחנו נאלצים להרוג את הילדים שלכם'. גם רבין אמר בנאומו הידוע בהר הצופים שצה"ל מוכרח לדגול בנורמות מוסריות, אבל נתניהו מעולם לא דיבר על ערכים מוסריים. הוא אף פעם לא אמר, אולי תסתפקו במועט, אולי תהיו זהירים יותר. אולי תהיו ערים גם לבעיות של הערבים במדינה הזאת.
להפך, הוא אמר דברים קשים נגד ערבים ואחר כך חזר בו. בן־גוריון עשה מה שהוא רצה, אבל תמיד טען שישראל לא תתקיים אם לא תהיה אור לגויים. הוא תמיד אמר שכוחה של ישראל נסמך על כוחו של צה"ל ועל מעמדה הבינלאומי של ישראל. הוא ראה את שני הדברים כצדדים שווי ערך במשוואה של קיום ישראל חזקה. נתניהו, לעומת זאת, ערער את מעמדה של ישראל בעולם, הוא מביא את ישראל כפסע מסנקציות לא רק נגדו אלא גם נגד מתנחלים ואנשים פרטיים, והתפיסות שלו מחלחלות גם לציבור.
"יש לי נכדה שלומדת באוניברסיטה בניו יורק. היא די הושפעה מהלכי הרוח שנושבים שם במהלך המלחמה, ויום אחד היא שאלה את אבא שלה איך יכול להיות שישראל מתנהגת בצורה כל כך אכזרית כלפי האזרחים בעזה. הבן שלי שאל על מה היא מתבססת, והיא השיבה שהיא פשוט פותחת טלוויזיה. זה ההבדל בין העולם לבין ישראל, שאצלנו לא מראים שום דבר ממה שקורה בעזה.
יכולנו להראות את המראות הקשים ולהסביר שמגיע להם אחרי מה שהם עשו ועדיין עושים, אבל הנורמות הנהוגות היום הן של הסתרה. עד כדי כך זה חלחל שאף אחד לא מבקש לדעת מה קורה בעזה ואף אחד לא רוצה לשמוע על אפליה של ערבים. כשאנשים מסתכלים היום על שדה תימן, הדבר היחיד שמכעיס אותם זה שתפסו את הפורעים, לא עצם המעשה".
לא תמיד הייתה לעוזי ברעם בטן מלאה על נתניהו. בעבר ניהל עם ראש הממשלה מערכת יחסים טובה, אפילו חברית. "בתקופה הבתולית של נתניהו, כשהוא התמודד עם פרשת הרהיטים של עמדי, עוד לא ידעתי מיהו ומהו, אבל יצאתי להגנתו בכל אמצעי התקשורת", מספר ברעם.
"למחרת נתניהו טלפן אליי ושאל, מאיפה יש לך אומץ להגן עליי? אמרתי לו, אתה לא ראש הממשלה היחיד שראיתי על הקירות שלו תמונות ששייכות למדינה".
למה תמונות ששייכות למדינה אמורות להפוך לרכושו הפרטי של מנהיג?
"הן לא צריכות להיות ברשותו, אבל ההתאנות רק לנתניהו נראתה לי מאוד חד־צדדית. במקרה אחר, בעלה הקודם של שרה נתניהו רצה לכתוב עליה ספר. שרה לא הייתה באותה תקופה פרסונה נון גרטה כמו שהיא היום. אז כשהתארחתי בתוכנית 'ערב חדש' בערוץ הראשון, דן מרגלית שאל אותי מה דעתי על התוכניות לכתוב ספר על שרה נתניהו. עניתי לו שאשמח אם מישהו יכתוב ספר על נתניהו, לא על אשתו.
באותה תקופה ממש לא הייתי נגד נתניהו. להפך. הוא בא אליי לשבעה על אמי עם איל ארד ושאל אותי מה הסיכויים שלו לנצח בבחירות. זה היה חודש אחרי רצח רבין. לקחתי נייר וסימנתי עליו עיגול גדול. אמרתי לו, אפס אחוזי סיכוי.
אמר לי, אתה צודק אם הבחירות יהיו מחר בבוקר, אבל איך אתה יודע מה יקרה בחודשים הבאים עד הבחירות? והוא צדק, כי האירועים והאינתיפאדה והאוטובוסים המתפוצצים שינו את הסנטימנט הציבורי. אנשים אמרו, דמם של ההרוגים בפיגועים לא סמוק פחות מדמו של רבין".
גם רבין אמר בשעתו, בלי בג"ץ ובלי בצלם.
"אבל הנורמות היו אחרות. ורבין קיבל את פסיקות בג"ץ גם אם היו לצנינים בעיניו, למשל בעניין דרעי, כי הוא רצה את דרעי בממשלה. הוא לא ערער על הפסיקה ולא יצא נגד מערכת המשפט".
לזכותו של נתניהו ייאמר שגם הוא קיבל את פסיקת בג"ץ בעניין דרעי.
"נכון, אבל כאשר רבין נקלע לפרשת הדולרים של אשתו, הוא התפטר בהכנעה. ונתניהו הפך את הבעיה המשפטית האישית שלו לבעיה המשפטית הגדולה של מדינת ישראל. אם אדם יכול לעשות את חשבון עולמו ולשאול במה הצלחת, נתניהו יכול לעשות את החשבון ולומר, הצלחתי להרוס את המערכת המשפטית ולפגוע במעמדה בציבור.
וכל זה לצד הגדרת כל מי שנחשב מתנגד שלו לאיש שמאל. עד שנוצר מצב שקמה ממשלת בנט ובתוכה ישבו גם ליברמן וכהנא, וגם אותם הוא כינה ממשלת שמאל והאשים אותם במה שהוא כינה 'אסון אוסלו'".
גם אתה סבור שאוסלו היה אסון?
"לא, אני לגמרי לא סותם את הגולל על אוסלו. אוסלו נכשל כי הוא התבסס על תהליך דורש אמון גם מצד העם הישראלי וגם מצד העם הפלסטיני. רבין הצליח לקדם את האמון ואת השאיפה לשלום בקרב חלק מהעם, אבל אחרי מותו, כשפרס קיבל את ראשות הממשלה והחלו הפיגועים הנוראיים של ארגוני הטרור, עקומת השרידות של הסכם אוסלו הלכה וירדה, ונתניהו ניצל אותה כשניצח בבחירות עם הססמה של אסון אוסלו.
היום, אחרי מעשי הזוועות של 7 באוקטובר, נדמה בציבור שהפלסטינים רק רוצים לטבוח בנו ואין להם שום עניין בהסדר. אבל עדיין יש בארץ 2.5 מיליון פלסטינים שאי אפשר לחסל בשיטות של בן גביר וסמוטריץ', ובאיזשהו שלב נצטרך לנהל משא ומתן עם ישות פלסטינית שלא תהיה חמאס ולא תהיה שייכת לאסלאמים אלא לפלסטינים הלאומיים. איך שלא בוחנים את זה, לישראל אין דרך אמיתית לצאת מהמצב הזה אלא בהסדר".
אבל גם חלק מהפלסטינים הלאומיים תומכים בחמאס.
"לציבור שתמך באש"ף אין היום במי לבחור. ברור שיש שבר בדעת הקהל הפלסטינית וגם בדעת הקהל הישראלית. אבל אם מרחיקים ראות, הפתרון הוא רק בהסדר בין ישראל וחלק מהפלסטינים".
הרבה לפני שהפך חבר כנסת ושר התיירות והפנים בממשלות רבין ופרס, נשא ברעם עיניו אל בית הנבחרים. כילד נהג לעמוד ליד בית פרומין הישן כדי להשיג חתימות מחברי כנסת. כשגדל, היה מגיע לבקר את אביו שאף הוא כיהן כחבר כנסת, ולעתים אכל ארוחת צהריים עם שר האוצר דאז פנחס ספיר.
אלו היו ימיה הטובים של המפלגה וראשיה. "גולדה הייתה אישיות מעניינת", מאפיין ברעם, "פתחתי המון דלתות אצל ראשי ממשלה לשעבר, ואף פעם לא נתקלתי בכזה חשמל כריזמטי כמו שהיה בה. אבל היא לא אהבה את השאיפה שלנו לעצמאות ולביטוי עצמי. פעם כתבתי מאמר שלא נראה לה והיא השתוללה מזעם. קיימה ישיבות שלמות על זה. העולם שלה היה שחור ולבן, בלי שום כתמי אפור או קרם, אבל לשבחה ייאמר שהיא ידעה לעמוד על דעתה ולנווט את הספינה".
24 שנים היה ברעם חבר כנסת, וגם לאחר שפרש הגיע לכנסת מתוקף היותו חבר ועדות ציבוריות וכדי להשתתף באזכרות השנתיות ליצחק רבין. לפני שנתיים שינה אורחותיו. בכנסת נערכה מסיבת פרידה ממזכירת הכנסת המיתולוגית ירדנה מלר. "הייתי מיודד איתה מאוד, עוד כשכיהנה כמזכירת סיעת הליכוד", מספר ברעם, "ולמרות זאת לא באתי לחגוג את יום הפרידה ממנה.
כתבתי לה שלא אגיע כי החלטתי שרגלי לא תדרוך בכנסת שעה שאיתמר בן גביר נמנה עם חבריה. לכל אורך השנים השתתפתי בוויכוחים קשים עם חברי כנסת מהימין כמו לימור לבנת, מיקי איתן או רוני מילוא, אבל המחלוקות לא פגמו בהערכה ההדדית בינינו. בחירת בן גביר הייתה בעיניי חציית כל האיסורים, סוג של הכשרת השרץ וביזוי לכל מה שחשבתי וחוויתי על הפרלמנטריזם הישראלי".
מה לדעתך רבין ופרס היו אומרים היום?
"רבין היה ספקן באופיו, אבל בשום תנאי המדינה לא הייתה מגיעה אצלו למצב הנוכחי. הוא היה כל כך אחראי ויסודי, רואה את השגיאות ולומד מהן. גם רבין וגם פרס היו יוצאים מעורם, אם היו מתעוררים היום ורואים את מדינת ישראל כפי שהיא מתנהלת כרגע. הם לא תמיד עבדו בשיתוף פעולה והיה ביניהם קונפליקט. רבין תיעב את פרס הרבה יותר מאשר פרס תיעב את רבין, אבל הקונפליקט ביניהם לא היה בין הנכלולי והחתרן לאיש האמין והישר, אלא בין שני אנשים שלא רחשו הערכה יתרה אחד לשני, וכל אחד מהם הקים מחנה בתוך המפלגה".
איך הקונפליקט הזה השפיע על מפלגת העבודה?
"שנים אמרו שהוא היה ההרסני ביותר למפלגה, אבל זה לא היה נכון. מפלגת העבודה היום צריכה להתפלל לקונפליקט בין שני ענקים כאלה כדי לגייס את הקהל העצום שהיה לכל אחד מהם. בין פרס לרבין הייתה מידה רבה של אי־אמון, אבל באוקטובר 95', כשרבין חתם על הסכם אוסלו ב', פגשתי אותו בניו יורק והוא אמר, 'אתה יודע, אתמול בערב פרס ואני התראיינו יחד לטלוויזיה הישראלית וקיבלתי הדים חיוביים מאוד לראיון הזה'. כלומר הם עבדו יחד, התראיינו יחד, התווכחו יחד, ולמרות הסכסוך הפנימי הגיעו להישגים משותפים.
"לא אשכח את פגישתי הראשונה עם פרס אחרי רצח רבין. האיש היה שבור. הרוס. נראה מקומט, אפור וחיוור, העול שנפל עליו להפוך למועמד לראשות ממשלה אחרי רצח כזה היה הדבר האחרון שפילל לו. הוא כמובן רצה להיות ראש ממשלה, אבל לא בנסיבות כאלה. ולכן גם אחרי הרצח ניסה לשפר את יחסיו עם משפחתו של רבין ובמיוחד עם לאה אלמנתו".
ברעם היה שר ושותף בממשלת רבין עד יום מותו. "סמוך לליל הרצח עוד דנו בשאלה אם הוא יכול להמשיך במשא ומתן עם הסורים והפלסטינים בעת ובעונה אחת. הוא לא קיבל תשובה חד־משמעית מהסורים ועדיין רצה לעצור את אוסלו ב' לתקופת מה ולהגיע איתם להסכם. אם היה חי, היה ממשיך את התהליך גם עם הפלסטינים".
רצח ראש ממשלה יכול לדעתך לחזור על עצמו גם היום?
"אני שומע שרים וחברי כנסת מהימין מתריעים על סכנה לחייו של ראש הממשלה בשל האיומים שהוא מקבל, אבל השמאל והמרכז נוטים יותר למחאה קולנית. מרצחים כמו יונה אברושמי, עמי פופר ויגאל עמיר לא יצאו משורותיו. אני מאוד מקווה שרצח פוליטי נוסף לא יקרה במדינת ישראל, אבל אני לא בטוח בזה. האש בעיניים של המפגינים בשדה תימן ובבית ליד עלולה להביא לרגע ששוב נבכה פגיעה במנהיג ישראלי".
ברעם המשיך ללוות את המפלגה גם לצד פרס, שירש את כיסאו של רבין והתמודד בבחירות מול נתניהו. הוא היה איתו בשעות הקשות לפני ואחרי האופוריה והאכזבה שבאה בעקבותיה. "הכישלון מול נתניהו היה אסטרטגי ואישי", הוא כותב בספרו.
"אסטרטגי, כיוון שנתניהו קיבל בניצחונו הרשאה לשנות את המסלול המדיני שבו ישראל צעדה והביא לרצח רבין, ואישי, כיוון שאלו היו הבחירות הישירות הראשונות לראשות ממשלה ובהן פרס כשל מול מועמד צעיר ותועמלן מוכשר, שלא כיהן מעולם בשום תפקיד משמעותי, אפילו לא כשר בממשלה. זה היה הפסד ממצב של יתרון מובהק. אבל פרס לא התפטר מראשות מפלגת העבודה.
הוא מיהר הרבה יותר מהמוני תומכיו שבורי הלב להפנים את המצב החדש ובחן את האפשרויות העומדות לרשותו. העיקרית שבהן הייתה הצטרפות 'מכובדת' לממשלת נתניהו. גם אלו שהכירו את פרס ואת אופיו הגמיש עדיין התקשו להאמין שהוא מעוניין לכהן כשר בממשלה תחת נתניהו. למזלם, הדבר לא הסתייע בעיקר בגלל התנגדות נתניהו".
ברעם היה עם פרס כשהפסיד בבחירות הראשונות לנשיאות למשה קצב. "זה היה הכי לא צפוי", הוא מספר. "כולנו היינו בטוחים בניצחונו של פרס, ופרס עצמו חי בתחושת אופוריה שהתפקיד בכיסו. פניו הביעו הכל, כשהוא היה מבסוט, הם היו חלקים, הוא ממש זרח, וכשהתברר שהוא הפסיד בבחירות, הם האפירו. וכך נראה כשהפסיד לקצב. זה היה יוצא דופן ממש, כי פרס היה אישיות בינלאומית מול דמותו ושיעור קומתו של משה קצב. הייתי בכנסת ביום הזה. לא היה לי אוטו, אז פרס לקח אותי טרמפ לגבעתיים. הוא היה נראה כמו איש שחרב עליו עולמו".
גם עם אהוד ברק קיים ברעם בתחילה קשר קרוב, שהסתיים בקרע קשה. כשברעם החליט שלא להתמודד מול ברק בבחירות לפריימריז בעבודה, השניים סיכמו שכאשר ברק ייבחר ויקים ממשלה, ברעם יכהן בה כמספר שתיים. אבל כשהגיע רגע מינוי השרים, הוזמן ברעם לפגישה עם ברק ושמע ממנו שלא נותר תפקיד עבורו.
"אני מאוד מצטער, לא קיבלנו מספיק מנדטים בכנסת, ומכאן שלא כולם יוכלו להיכלל בממשלה שהקמתי", אמר לו ברק בפגישה ההיא. ברעם מתאר בספרו את תחושת ההשפלה. "אמרתי לברק, 'אתה לא מתבייש? אני אשאר בכנסת ואמתין לך בפינה וכשיגיע הרגע המתאים אדע לבוא איתך חשבון'".
שנים לאחר מכן היחסים בין השניים השתפרו, כשברק הגיע אל ברעם וביקש את תמיכתו מול עמי אילון. "ואני תמכתי בו, כי חשבתי שהוא מועמד יותר מתאים מאילון לראשות המפלגה", הוא מחייך, "וגם בגלל שאפילו מתנגדי ברק יודעים שכל שיחה איתו היא חוויה ושהאיש הזה יודע הרבה יותר מאחרים לנתח מציאות וחזון".
אירועי 7 באוקטובר תפסו את ברעם בביתו בהפתעה גמורה. "התקשרתי לחברים, אנשי מודיעין לשעבר, ואף אחד לא יכול היה להסביר את המתרחש בדרום", הוא משחזר. "ציפינו לעשרות הרוגים, לא ידענו על מסיבת ה'נובה'. זה היה יום טראומטי לכל ישראלי, מהימין ומהשמאל כאחד".
איך אתה מסביר את המחדל?
"המחדל הוא קודם כל מדיני. גם נתניהו וגם סמוטריץ' אמרו שאם רוצים לדאוג שלא תהיה מדינה פלסטינית, צריך לקיים את חמאס. כשיצאו למבצעים, פגעו בג'יהאד האסלאמי ולא בחמאס, ונתנו לקהל הישראלי להבין שחמאס הוא אויב בתוך מקרר. בלי פוטנציאל פגיעה, בטח לא במיידי".
והדרג הצבאי?
"בדיוק כמו במלחמת יום כיפור, היו סימנים ברורים למודיעין ולמרות זאת, הקונספציה הייתה שלא יתקפו. אין ספק שהדרג הצבאי ראה בחמאס כוח צבאי לא מאיים. גם במנהרות הם לא ראו איום, אף אחד לא שיער שעשרה חודשים בעזה לא יספיקו להשמיד את רובן. אבל החטא הגדול מכולם הוא חטא אי־השבת החטופים. בישראל שאני מכיר, שחרור חטופים היה תמיד ערך עליון.
הקמפיין לשחרורו של גלעד שליט היה גדול יותר מהמחאה של שקמה ברסלר. הקימו ערי אוהלים שבוע אחרי שבוע, חודש בחודשו, ובסופו של דבר שחררו אלפי מחבלים תמורת אדם אחד. היום קבוצה גדולה של חטופים נשארים בשבי, כי לנתניהו אין אלטרנטיבה לקואליציה של בן גביר וסמוטריץ', שמתנגדים לשחרור החטופים.
אני מאמין שבסופו של דבר הזעקה תגיע לשמיים וישחררו את החטופים, השאלה היא אם יישאר את מי לשחרר. החום בעזה לא פחות קשה מבישראל, ובמנהרות חמאס יושבים נשים וילדים, חיילים ומבוגרים בתנאים הקשים ביותר. וזה נורא, כי הניצחון האמיתי של ישראל במלחמה על עזה הוא רק בהשבת החטופים".
בכל מחיר?
"בכל מחיר".
מה דעתך על ההתנהלות המדינית והצבאית בצפון?
"אני חושב שגלנט והצבא צדקו כשביקשו לתקוף בלבנון ולא רק בעזה. הם צפו פני עתיד. אבל בפועל הם הוציאו את תושבי הצפון ממקומותיהם ופינו אותם לחודשים ארוכים. אני מסתכל בערגה על קיבוצים שאהבתי כמו כפר גלעדי, שנהרסו כליל ולממשלה אין שום תוכנית אמיתית לשקם אותם ולהחזיר את התושבים לבתיהם. אני חושב שהעדיפות לעזה הייתה משגה גדול".
וחוק הגיוס בעיצומה של מלחמה?
"סוגיית הגיוס והוויכוח על חוק טל התחילו עוד בימים שבהם הייתי חבר כנסת. היום אי־הצדק העמוק פועם יותר מאשר בעבר, וכל התירוצים של החרדים לאורח חיים ולימוד תורה כבר לא מתקבלים בסלחנות כפי שהיה בעבר. היום אנחנו בנקודה אחרת, וגם בית המשפט והיועץ המשפטי סבורים שאורח החיים החרדי לא יכול לשמש תירוץ להשתמטות. אני לא מאמין שיהיה גיוס המוני של חרדים בקרוב, אבל חייבים לקבע נורמה שחרדים חייבים גיוס. זה מהלך הכרחי במיוחד בימי מלחמה".
בספר שלך אתה מתאר מדינה שנקלעה למדרון חלקלק שסופו לא נראה. אתה מאמין שהתיקון אפשרי?
"יכול להיות תיקון דרך ממשלה אחרת. אני חושב שיש סיכוי לממשלה אחרת, בתנאי שהיא לא תהיה הומוגנית אלא ברית בין ימין שיש לו יסודות ליברליים לבין מרכז חזק ומאוחד ושמאל ציוני. אם תקום ממשלה כזאת, המעשה הראשון שהיא תעשה הוא להפסיק את תהליך הרפורמה שמאיים גם עכשיו על אופייה של המדינה, כי לאחרונה לוין הכריז שהוא ימשיך את הרפורמה המשפטית.
בכלל, בכל פעם שאני רואה את לוין ורוטמן על המסכים, אני מבין שהמצב מתקדר. התיקון אפשרי, הוא רק לא יהיה פשוט, כי יש רבים שתומכים בססמאות שבן גביר וחבריו מפריחים לאוויר. מצד שני, אם לא נתנגד להם ואם הם ימשיכו להוביל, תתחיל הספירה לאחור של מדינת ישראל".