"רצה לשנות את ההיסטוריה": מאחורי הקלעים של ביקור סאדאת

בישראל קלטו את הסימנים והחליטו ללכת על זה. אלא שזה לא קרה ביום אחד. קודם לנאום ההוא, שסלל גם את הדרך להסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים – הסכם שמחזיק עד היום – באו חודשים של הכנות מאחורי הקלעים. אלה לא הגיעו לאוזני התקשורת והציבור, גם מפני שבנושא רגיש כל כך לא היה מקום לטעויות. כל הדלפה עלולה לפוצץ את התהליך. ובגין, עם כל התדמית הקשוחה שלו, רצה מאוד שזה יצליח.

"בגין פעל הרבה מאוד, במשך כמה חודשים, כדי לאפשר מפגש כזה", ממשיך נאור, כיום ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה. "הוא הפעיל את כל קשריו בארצות הברית ומקומות נוספים כמו רומניה, איראן ומרוקו כדי לנסות לשכנע את סאדאת שיש על מה לדבר, שאנחנו רציניים ורוצים באמת לעשות שלום. זה לא שפתאום, כמו שאומרים באנגלית, מתוך התכלת מופיע נשיא מצרים. עבדו על זה חודשים, ראש הממשלה בעצמו עבד על זה,
גם שר החוץ משה דיין, וזה נשא פרי. הוא שוכנע שישראל מתכוונת לעשות שלום ופה הוא זרק את ההפתעה הטקטית שלו".

כן, גם לסאדאת היו כמה הפתעות בשרוול. בין היתר כי במגרש שלו המצב היה רגיש אפילו יותר. כנשיא מצרים, מעבר לכוחות במערכת הבינלאומית שהופעלו עליו מחוץ, היה עליו להתמודד עם כוחות לא פחות חזקים מבית. האחים המוסלמים, למשל. מבחינתו על הכל היה להיעשות בחשאיות, כדי לא לאבד את אפקט ההפתעה.

"הוא היה אמן ההפתעות", נאור אומר. "כמה ימים לפני שהכריז על זה הוא התבודד בכפר שלו במצרים, לא דיבר עם אף אחד כמה ימים וחזר עם ההודעה שהוא מוכן ללכת לישראל כדי להציל את חייו של אחד מחייליו. גם במצרים איש לא ידע שהוא עומד לעשות דבר כזה. שר החוץ שלו התפטר מיד לאות מחאה, ופה הייתה הודעה של בגין ברגע שנודע לו שסאדאת רוצה לבוא לירושלים. הוא אמר: 'אם הוא רוצה לבוא, אנחנו נקבל אותו'. אחר כך, בעקבות רמז של סאדאת בראיון עם השדרן האגדי וולטר קרונקייט, נשלחה אליו הזמנה פורמלית שהוא מוזמן רשמית לבוא לבקר בירושלים עם ראש הממשלה ועם נציגים של סיעות הכנסת".

הדיל והתרגיל

גם מי ששימש כשליש הישראלי לביקור אז, פרופ' מנחם מילסון, זוכר חשש בצד הישראלי שאולי מדובר בתרגיל. "יש דברים שהתפרסמו בעיתונות", הוא אומר. "היו אנשים לא רבים, אבל היו כאלה שחששו שזה מעשה הונאה. אבל אני חושב שזו הייתה תחושה של מיעוט, לא של הרוב. לי אישית לא היה ספק ברגע שקראתי את הידיעה בעיתון, ב־9 בנובמבר, לפני הביקור, שסאדאת הודיע בפרלמנט המצרי לעמו: 'אני מוכן ללכת לארצם של הישראלים כדי לדבר עמם שלום', שמדובר במשהו רציני. האיש מדבר אל עמו, היה ברור לי לפחות שזה לא איזה תרגיל שהוא עושה".

אדיקותו הדתית של סאדאת לא תרמה להפגת החששות ההם. "יש בערבית פתגם שאומר 'מי שלימד אותך אות אחת, תהיה עבדו כל חייך'", אמר בראיון ל"מעריב" מחודש אפריל האחרון ההיסטוריון שמעון מנדס, אלוף משנה לשעבר שחיבר את הספר "הג'יהאד של סאדאת". "בכל פעם שהוא חזר לכפרו לנוח, הוא היה הולך למורה שלימד אותו קוראן ושוהה במחיצתו. לפני החלטות קשות שקיבל כנשיא, נהג להתבודד במסגד".

מבחינה פוליטית, אומר אריה נאור, החששות ההם התעוררו בעיקר באופוזיציה לממשלת בגין. "אף אחד לא ניסה להתנגד לזה בדרג הממשלה", הוא אומר. "בכנסת בוודאי היו כמה כאלה. עובדה שזמן לא רב אחרי הנאום, כשבגין יצא עם תוכנית שלום מפורטת שכללה ויתור על סיני ואוטונומיה לפלסטינים בעזה, נוצר פילוג בסיעת הליכוד. יכול להיות שלאלה שהיו באגף שהקים אחר כך את תנועת התחיה היו ספקות, אבל אלה שולי־השוליים".

ובכל זאת, אומרים נאור ומילסון, האווירה הכללית בקרב הציבור בישראל של פוסט המהפך של בגין הייתה של אחדות ואופוריה. זה לא עניין מובן מאליו זמן קצר כל כך אחרי העשורים המעטים והמדממים מיום שנוסדה.

"זה היה דבר מאוד מרגש, והיה ברור לי שמדובר באירוע היסטורי", אומר מילסון. "לא רק לי. אני חושב שזו הייתה תחושה כללית, הרגשת שזה לא אירוע שמשתתפים בו חברי הכנסת ופוליטיקאים וראשי צבא בכירים, זה כל העם".

בשיירה של סאדאת הוא הוצב ברכב אחר, סמוך אליו מאוד. "אני זוכר את שיירת המכוניות שבה בגין בא, נוסעים מנתב"ג לירושלים ולמחרת היום שהשיירה נוסעת לכנסת", הוא משחזר. "אני כמלווה ישבתי לא במכונית שלו אלא בזו של השליש המצרי והישראלי, כלומר אני. אתה רואה את ההמונים מריעים ברחובות, הייתה תחושה של איזו קולקטיביות של כל הציבור יחד. ידעת שאלה ימים היסטוריים. הייתה הרגשה מאוד חזקה של סולידריות".

"בגין נתן הנחיה ברורה לעשות את הכל כדי שזה יהיה ביקור כמו לכל ראש מדינה ידידותית לישראל", אומר מזכיר הממשלה דאז נאור. "שיהיה ביקור ממלכתי לכל פרטיו. ובאמת תזמורת צה"ל הייתה צריכה ללמוד את ההמנון המצרי, ויצרני הדגלים עבדו שעות נוספות כדי שיהיו דגלים מצריים לאורך המסלול. הוא התקבל בחום רב גם על ידי העם וגם על ידי ההנהגה".

איך סאדאת האיש נראה בעיניך?
"לא ביליתי איתו עשרות שעות פנים אל פנים כדי להגיד בדיוק, אבל הוא נראה אדם אמיץ מאוד, נחוש, וראיתי את רצונו לשנות את ההיסטוריה. ומולו עמד בגין שגם הוא היה אדם נחוש מאוד ורציני מאוד, ולכן המהלך הצליח, כי היו פה שני אנשים נחושים, רציניים ומאמינים".

יריית הסיום

הסכם השלום נחתם על מדשאות הבית הלבן במרץ 79', פחות משנה וחצי לאחר יריית הפתיחה להתחממות היחסים בין המדינות, עם הנאום ההוא של סאדאת על בימת הכנסת. שנתיים אחר כך תבוא יריית הסיום. ב־6 באוקטובר 1981, בזמן מסדר צבאי רשמי, נרצח סאדאת על ידי הקבוצה הקיצונית, האחים המוסלמים. הסכם השלום עם ישראל אומנם לא היה העילה הרשמית לרצח הזה, שטלטל עמוקות את מדינות ערב, אבל נאור מאשר היום כי הוא היה עניין נלווה. "השלום היה אחד הפקטורים", הוא אומר. "אבל זה לא העיקר. זה בעיקר היה בגלל כל מיני חוקים שקשורים להשלטת חוקי האסלאם במצרים. לא רק סאדאת נרצח; גם המלך עבדאללה הראשון, כאשר רצה לעשות שלום עם ישראל, נרצח, וגם בשיר ג'ומאייל".

היה חשש בישראל שבעקבות הרצח יבוטל הסכם השלום?
"רצח סאדאת בעצם היה המבחן הראשון הרציני של השלום. בגין נסע ללוויה, נפגש שם פנים אל פנים עם מובראק לשיחה בארבע עיניים, ולשמחתנו יצא משם מעודד. הוא יכול היה לדווח לממשלה שהשלום יישמר גם אחרי הרצח הזה, כי השלום הוא בין המדינות, זה לא בין שני אנשים בלבד. שני אנשים הוליכו מהלך היסטורי, כי למדינות יש אינטרס לקיים את השלום. לצערי, בין העמים עדיין אין שלום. אני מקווה שעוד יהיה".