|| שכונת הפחים ||
“היום היא נחשבת לשכונה יוקרתית יחסית בירושלים, אבל בתקופת ילדותי התגוררו בה אנשים קשי יום. היה לנו חדר אחד בו ישנו חמישה אחים עם ההורים, מטבח מחוץ לבית, שירותים ומקלחת משותפים לכל באי החצר. המשפחה שלנו התקלחה ביום חמישי, כך שהיה לנו מזל והיינו נקיים לקראת השבת. באותה התקופה החלו לבנות את יסודות הכנסת על הגבעה. כילד בן 13 מאוד סקרן אותי לראות מה קורה שם, מעבר לגדרות של אתר הבנייה. יום אחד טיפסתי על הגדר ואחד מכלבי השמירה נשך אותי וקרע את מכנסי השבת שלי. כששבתי הביתה חטפתי סטירה על שהרסתי את המכנסיים שהוריי עמלו קשה כדי לקנות".
|| משפחת לוי ||
“אמי עבדה בבתים של אחרים ואבי ישב תקופה בבית הסוהר בלטרון. כחבר אצ"ל, לא היה ברשות אבי פנקס אדום והוא לא זכה לעבודה מסודרת, עד שמצא את מקומו כמחסנאי בבית הספר אורט בירושלים. להוריי היה חשוב שנתחנך היטב, הם רשמו אותנו לבית הספר כצנלסון שנחשב בזמנו ליוקרתי. השכונה הזו נתנה לי את היכולת להכיר בטוב. החינוך בדרך הישר שנתנו לי הוריי הוא אבן דרך משמעותית בחיי. הייתה לי בסופו של דבר ילדות מאושרת ומשפחה מחבקת. ערכי משפחה הם משהו שאני עד עצם היום הזה מוקיר ומעריך".
|| האישה שאיתי ||
“אני ונורית חברים מגיל 16. נישאנו בשנת 1975 ונולדו לנו ארבעה ילדים ושמונה נכדים. נורית היא דמות מאוד משמעותית בחיי, היא התומכת והדוחפת. כשהייתי עסוק כל החיים בענייני ביטחון ונעדרתי מהבית, רעייתי נשאה בעול. חינוך הילדים היה על כתפיה".
|| הטרגדיה המשולשת ||
“היינו חמישה אחים. אני הבכור, אחרי פיני, ורדה, רונן ויפעת. בשנת 1990, בהפרש של חמישה חודשים, נהרגו שני אחיי - רונן בתאונת דרכים ופיני בחדירה של מחבל בודד למוצב צה"ל בבקעת הירדן. בגיל 66, כשנתיים אחרי הטרגדיה הזו, נשבר לבו של אבי והוא נפטר מדום לב. לפתע אני מוצא את עצמי גורר אחרי כמה וכמה משפחות: הוריי, האחיות שלי, הבית של אחי פיני. משבר זה משפחתי רציני שקשה להתמודד איתו".
|| מלחמת יום הכיפורים ||
“שירתי בגדוד 50 והשתחררתי כמה ימים לפני שפרצה המלחמה. את הג’יפ שנותר ברשותי לחופשת השחרור לקחתי צפונה בבוקר שבו פרצה המלחמה. מצאתי את שרידי הגדוד שלי שירד מרמת הגולן אחרי התקיפה הסורית. המג"ד יאיא (יורם יאיר) ואני הצלחנו לחלץ את מי שנותר בחיים. בגדוד המקביל שלי, 202, שירת אחי. לא היו טלפונים. הייתי מדבר עם ההורים מפעם לפעם ומרגיע אותם שראיתי את פיני והכל בסדר. לימים, הוא נהרג בשירות מילואים".
|| מפקד מחוז ירושלים ||
“עברתי דרך ארוכה במשטרת ישראל. שימשתי שש שנים כסגן מפקד מחוז, הייתי שנה במחוז יהודה ושומרון והוזעקתי בשנת 2000 למחוז ירושלים כשהתחילה האינתיפאדה השנייה. אלה היו ארבע שנים אינטנסיביות: 52 מחבלים מתאבדים, 12 נתפסו, 40 התפוצצו. היו יותר מ־250 הרוגים, 1,500 פצועים, עשר מכוניות תופת, חמש נוטרלו וחמש התפוצצו. היה ירי בלתי פוסק במשך שנה וחצי על גילה. בכל פעם שהייתה נפתחת אש, פיזרו רמקולים ברחבי השכונה והייתי עולה ומדבר עם התושבים. הייתי אחראי לביטחונם והפסקתי את התחבורה הציבורית. זה היה תפקיד מאוד משמעותי בחיי. מצאתי את עצמי ישן במשרד, ישן בג’יפ, מהפחד שלא אגיע מהר לאירועים. ב־99% מהמקרים, הייתי הראשון בשטח ולקחתי את הפיקוד".
|| ההחלטה הדרמטית ||
“ביום שישי אחד לפנות בוקר, קיבלתי התרעה על מחבל מתאבד שנמצא בדרך מרמאללה לירושלים. היו לי שם ותמונה. נתתי הוראה להקפיץ את כל לוחמי משמר הגבול וארגנתי מחסומים. פרסתי את החפ"ק בצפון ירושלים והתקשורת כמובן ישבה על רשת הקשר. בשלוש בבוקר מודיעים לי שתפסו את המחבל. אני לוקח את האוטו ונוסע כמו מטורף. קצין האג"ם מעדכן שיש עליו חגורת נפץ, שקיימת סכנה לשוטרים. עניתי שהוא רשאי לירות. מישהו צעק: ‘המפקד, תתרחק! אנחנו הולכים למות!'. צעקתי בחזרה: ‘שקט! אם נמות, נמות כולנו יחד’. המחבל היה אזוק והלוחם הניח רגל על ראשו. המפסק היה על בטנו. כל מה שהוא רצה זה לזרוק את עצמו על הקרקע כדי להפעיל את חגורת הנפץ. בשבריר שנייה נתתי הוראה לירות שלושה כדורים בראשו. ללוחם שתפס אותו אמרתי לקחת את הגופה לאחור - וכך לא הופעל המטען. כמובן שמח"ש התערבו. באתי הביתה וסיפרתי לאשתי ולילדים. אמרתי שאולי יקראו לעברם קריאות נאצה בבית הספר. עורך הדין של משפחת המחבל לקח את הסיפור לבית המשפט העליון כדי להאשים אותי ברצח. בית המשפט סגר את הסיפור בארבעה ימים. זה אירוע שנלמד היום בהרבה מאוד מסגרות: איך לקבל החלטות תחת לחץ".
|| התקף הלב ||
“עברתי כל כך הרבה אירועים בארבע השנים בירושלים עד שהגוף שלי קרס. לא סבלתי מבעיות לב ולא היה לי כולסטרול גבוה. אני יושב במשרד בעשר בבוקר, עובר על הדואר. יומיים לפני היה פיגוע. אני אומר לשמיים: ‘אלוהים, תעשה טובה, אין לי יותר כוח’. עשר דקות אחרי זה כל המשרד מזדעזע והחלונות נשברים. היה פיגוע מאוד קרוב. אני רץ לרחוב יפו ורואה שהכל הרוס. כאילו מישהו זרק פצצת אטום. חשבתי שיהיו 100 פצועים. אחר כך התברר שזו פעם ראשונה שהגיעה מחבלת מתאבדת. היא פחדה להיכנס לבית הקפה ופוצצה עצמה באמצע מעבר חציה. אני רץ ומרגיש חבטה בצד שמאל שלי, מסתכל ולא רואה אף אחד, לא מבין מה קורה. נשימתי קשה עלי, ואחרי עשרה צעדים, בדרך למקום הפיגוע, אני פתאום מבין שזה התקף לב. והנה שוב אני מתחיל לדבר עם אלוהים: ‘תעשה טובה, תן חצי שעה לסיים את העבודה ולפנות את האנשים שנפצעו’. אפילו התראיינתי, חיוור כסיד, ורק אחר כך פיניתי את עצמי לבית החולים. ואני כמעט חצי שעה בהתקף לב. ביקשתי לא להוציא אותי באלונקה. לא רציתי שיגידו ששברו אותנו. הלכתי כמו אידיוט ברגל לחדר המיון ונשכבתי על המיטה. כמובן שאחרי שלושה ימים חזרתי למשרד ולרחובות העיר".
|| הפרישה מהמשטרה ||
“יום אחד אמרתי שדי, תרמתי מספיק, עשיתי מספיק. הייתי צריך לנקות את הראש מהתקופה האינטנסיבית בירושלים, אז הלכתי להיות מנכ"ל של חברה. ישבתי שנתיים עם מיילים. ניהלתי חברה כלכלית במשך שמונה שנים ואני לא מתבייש לומר שהשכר היה מאוד נאה. מה שאני מרוויח בארבע שנים בכנסת הרווחתי שם בכמה חודשים".
|| הכניסה לפוליטיקה ||
“אחרי חיים מאוד נוחים ורגועים במגזר הפרטי, יום אחד אמרתי שאני רוצה לחזור לחיים הציבוריים. יש לי עוד מה לתת לחברה. בחרתי להצטרף לפוליטיקה ולתרום מהיכולות שלי לטובת מדינת ישראל. הצטרפתי ליש עתיד, היינו כמעט שנתיים בממשלה. הייתי סגן שר האוצר, ממונה על רשות המסים ורשות ההון. הכנסנו שינויים מהותיים, הבאתי עוד תקנים לרשות המסים. זו תחושה נפלאה לתת מעצמך, לדעת שאתה משפיע על חיי אנשים".