אגדת שרון: בכירי פורום החווה מעלים זיכרונות מהמנהיג הלא שגרתי

ביום שישי הבא יעצרו לרגע כמה אנשים, ויתייחדו עם זכרו של אריאל שרון, ראש הממשלה ה־11 של מדינת ישראל, שהלך לפני חמש שנים לעולמו. ניחוש? הם לא יהיו רבים, כי כמו שאמר אחד ממכריו, “צריך לדעת גם איך למות".

אותה תרדמת, שהותירה את שרון בין חיים ומוות במשך שמונה שנים, מינואר 2006 ועד ינואר 2014, הצליחה לטשטש במעט את חייו הדרמטיים של הגנרל שניצח על חציית התעלה במלחמת יום כיפור, שר הביטחון שבזבז חלק גדול מהאשראי במלחמת לבנון הראשונה, המנהיג שקרע את הליכוד והקים את מפלגת קדימה, וראש הממשלה שאת ההתנתקות שביצע עד היום מרגישים ומלטפים את צלקותיה.

“זיכרון?", צחק בציניות עו"ד יורם ראב"ד, מהאנשים הקרובים לשרון בשנותיו האחרונות, “בקושי זוכרים מי היה בן־גוריון, שלא לדבר על לוי אשכול. שואל אותי? מנהיג היא מילה קצת שחוקה. ההגדרה הנכונה לגביו היא 'מנהיג משנה מציאות'. היו לאריק יכולות שיש למעטים באסטרטגיה הצבאית ובפוליטיקה".

מוקף באנשים נאמנים

שרון לא הספיק לשמש כראש ממשלה יותר מדי זמן. סך הכל כמעט חמש שנים. הוא הגיע לעמדה הבכירה במרץ 2001 בפעם הראשונה והיחידה שבה נערכו אך ורק בחירות ישירות לתפקיד, ראש בראש, הוא נגד ראש הממשלה היוצא, אהוד ברק.

“כשהתחלנו, אריק היה חד־ספרתי בסקרים", נזכר ליאור חורב שהצטרף כיועץ צעיר לצוות האסטרטגי. “היום ההסבר שלי לניצחונו לא בטוח שיתקבל על חברי. ראשית, נהוג, ובצדק, לטעון שהטוען לכתר לא מנצח, אלא המחזיק בכתר מפסיד. ברק הגיע לבחירות גם כתוצאה מהידרדרות המצב הביטחוני, חלש ומוחלש וזה היה תנאי הכרחי לניצחון. שנית, דווקא בגלל המצב הביטחוני, זה היה קרב בין הרמטכ"ל המעוטר בתולדות צה"ל לשרון, מר ביטחון, ובמובן הזה ברק הגיע כשידו על התחתונה. שלישית, הבחירות הישירות עבדו לטובתנו. שרון נהנה לא רק מתמיכת בוחריו, אלא גם מהתמיכה של כל הסביבה הלוויינית - מרכז, ימינה וחרדים. רביעית, נוהל קמפיין מוצלח שטיפל בנקודות החולשה של שרון באופן אינטנסיבי והבליט את יתרונו בביטחון, אבל גם את האחריות הלאומית, שיקול הדעת, העובדה שאחרי הדור של נתניהו וברק חוזר דור המייסדים, לוחמי תש"ח".

סביב שרון גובש צוות שיותר מאוחר ייקרא "פורום החווה", בגלל הפגישות הקבועות בחוות השקמים, ביתו של ראש הממשלה, לא רחוק משדרות. היו שם בין היתר חורב ושותפו לייעוץ, אייל ארד, עו"ד ראב"ד, בניו של ראש הממשלה, עמרי וגלעד, ומעל הכל ניצחה דמותו של הפרסומאי והיועץ הבכיר, ראובן אדלר.

“הגרעין הקשה היה בטוח שאריק ייקח את הבחירות", מספר אדלר. “ידענו שהוא איש חזק ועם ישראל מחפש כל הזמן מנהיגים שיכולים להוביל, לעמוד איתן ולא ביבי, ולא שמיבי. ביבי זה לא מנהיג. ביבי הוא הודיני. כשהוא נכנס לחדר מישהו קם? לי אריק שרון חסר מהרגע שהוא הלך, כי מאז אין לנו אנשים בסדר הגודל הזה".

שרון אולי נתפס קצת אולד סקול בחבורה שכללה צעירים אמביציוזיים, אבל הם מספרים שידע לשחרר את החבל, ועם זאת החליט לבד. “תמיד קבע את המילה האחרונה וגם הבהיר שהאחריות היא שלו", מספר חורב. “לפעמים בדיונים לא היה מדבר, אלא רושם דברים שנראו חשובים או שחייבו הבהרה. לא הגביל בזמן. אם היה נושא שהתלבטנו והרגיש שלא מוצה, יכולנו לחזור ולדון בו גם בפגישה הבאה. לא חש צורך לקבל החלטות מלחץ ונתן משקל גדול לפלורליזם של דעות. ידע לזהות את אלה שמחזיקים אחריו כמעט באופן אוטומטי לעתים מחנפנות או חוסר יצירתיות וידע לתת מקום לאנשים שדעתם הייתה במיעוט. למרות שהפורום הכיל את האגו־מניאקים הגדולים בציבוריות הישראלית הוא הצליח לנצח על המקהלה בצורה מדהימה. לא בהכרח אהבנו אחד את השני, אבל אהבנו ומאוד הערכנו אותו".

היית אז ילד
“הוא לא נתן לצעירים תחושה שדעתם פחות חשובה, ואם היו מנסים להסותם, הגיב בחומרה. זה גם היה פורום שאפשר היה לבקר בו אחד את השני מבלי שזה ישמש נגדך, והוא קבע קווים אדומים ברורים לקמפיין. למשל כשמפלגת העבודה הורידה כפפות והכתה מתחת לחגורה, הוא דרש, כולל איום בפיטורים, לא לרדת לרמה שלהם ולא להשתמש במידע שאגרנו על אהוד ברק. איך אמר? 'בסוף הוא היה הרמטכ"ל שלנו'. הקווים האדומים היו ברורים. בשנים האחרונות אין מחסום ומוכנים לעשות הכל".

פורום החווה היה לפני הבחירות, אחריהן, בזמן שגרה, בשעת חירום. דנו שם על פוליטיקה ותקשורת, וכששרון קיבל שיחה דחופה בקו האדום, הוא היה פורש לחדר צדדי ומנהל משם את ענייניו. לא פעם הודיעו על סיכול ממוקד, והוא היה חוזר לשולחן עם פני פוקר, ורק כעבור כמה שעות היה פונה לאחד מיועציו: “הערבס כבר הודיעו שחסר להם אחד?".

בעוד אצל בנימין נתניהו יש לא מעט שינויים בכוורת, אצל שרון הייתה כמעט נאמנות צבאית. “טסתי איתו לביקור הראשון ברוסיה, לפגישה עם פוטין", מספר דני גילרמן, שהיה בזמנו יו"ר איגוד לשכות המסחר. “עמדתי בראש המשלחת הכלכלית וזוכר שבלובי המלון אורי שני, רל"ש ראש הממשלה, שאל איך התרשמתי. הסתכלתי מסביב ואמרתי 'מהשקט'. בלשכות האחרות היו מתח וריצות ואמוק, ובלשכה של אריק היה מין שקט. אריק היה מוקף באנשים נאמנים שראו את תפקידם בלתת לו את הזמן ואת היכולת לחשוב ולעבוד".

תודעה היסטורית מפותחת

חלק גדול מאנשי שרון בכלל לא הגיע מהמחנה הפוליטי שלו, רחוק מזה. “הוא מבחינתי נחשב לסדין אדום", ראב"ד מודה. “ההתנהלות הימנית, ההתנחלותית, וגם בקטע הביטחוני. זה בדיוק היה ההבדל בין הבולדוזר שאתה רואה בטלוויזיה לבין הישיבה מולו ראש בראש. לאריק הייתה אינטליגנציה רגשית ברמות שלא נתקלתי בהן. הפגישה הראשונה בינינו הייתה מתוכננת לרבע שעה. טכנית, ייעוץ שלי כעו"ד, והיא לקחה שלוש וחצי שעות. נכנסתי לאוטו, צלצלתי לאשתי ואמרתי 'תירגעי, אני לא מצביע ליכוד, אבל נפלתי'".

אלא שלא כולם קונים את החביבות ששרון הפגין בשנותיו האחרונות, יש כאלה שחושבים שזו אסטרטגיה של פוליטיקאי ממולח, שהצליח להתברג לצמרת גם בעזרת הפוליטיקה הישנה.

עו"ד מוטי ברקוביץ', חבר מרכז הליכוד, היה מחסידי שרון עוד מתקופת הצבא והמשיך לדחוף אותו גם בפוליטיקה. “הייתי מהפייבוריטים עד שנבחר לראשות הממשלה, אז הוא די בעדינות אמר 'אדון ברקוביץ', אל תבלבל את המוח, יש לי דברים גדולים לעשות'", הוא נזכר. “אתה רואה את הגנרלים שנכנסים לפוליטיקה ואיך הם נופלים אחד אחרי השני - שאול מופז, איציק מרדכי, ואני גם מעריך שגנץ יצטרך לעבור את אותו תהליך. אתה יכול להיות גנרל נהדר ופוליטיקאי חרא, וההפך. אריק הצליח בשני המקומות, כי הוא ידע לשחות. אינטליגנטי, בעל איכויות ויכולות אישיות, אבל דווקא לא הייתי מגדיר את הנאמנות כצד החזק. פוליטיקאי כנראה צריך להיות קצת קרוק ונבזה, ואת זה היה לו".

מי שלא מסכים עם ברקוביץ' הוא אל"ם במיל' שמעון כהנר (קצ'ה), איש יחידת ה־101, שנשאר חבר של שרון עד היום האחרון: “הוא היה ראש ממשלה ואני אזרח, ולא היה מצב שאומר 'אריק, אני רוצה לבוא' והוא יגיד 'אני עסוק'. הוא יכול היה להגיד 'לא עכשיו, תבוא בעוד שעה'. הקשר בינינו היה אמיץ. הוא היה כמו שרציתי, אהבתי וקיוויתי. לא היו בינינו ויכוחים, היו דיונים. בגדול, קיבלתי את כל מה שעשה ואולי הייתי עושה את זה קצת אחרת. חשבתי שההתיישבות צריכה להיות בגושים, כשאחד נוגע בשני ולא בתפזורת ובאחד הימים אמר לי 'יכול להיות שצדקת'".

כמו שהזמן מטשטש את פועלו הרב של שרון, כך הוא גם משכיח שמעל משרד ראש הממשלה התנוססה במשך תקופה ארוכה עננה שחורה של חשדות: פרשת סיריל קרן ופרשת האי היווני, ולא מעט חצים כוונו ישירות אליו.

ב־2002 עלה החשד שאיש העסקים הדרום אפריקאי, סיריל קרן, הלווה לשרון 1.5 מיליון דולר, בתיווכו של גלעד, בנו. הלוואה שמטרתה הייתה לכסות את ההוצאות שנוצרו מתרומות בלתי חוקיות בפריימריז של הליכוד ב־1999. לפי החשד, קרן היה למעשה איש קש של הטייקון האוסטרי, מרטין שלאף.

לא מעט קשיים התעוררו במהלך החקירה, שחלקה הגדול התקיים בחו"ל. שרון נפל לתרדמת, המשטרה המליצה להגיש כתב אישום נגד שני בניו, אבל ב־2010 התיק נסגר מחוסר ראיות. אם שואלים את נצ"מ בדימוס נחום לוי, בעבר סגן ראש היחידה לחקירות הונאה שחקר את פרשת קרן, אין לו כמעט ספק שראש הממשלה יצא בנס.

“הוא לא היה שונה מחשודי צווארון לבן שנותנים תשובות שאינן חד־משמעיות", טוען לוי. “'לא יודע, לא זוכר, לא ראיתי'. מה ששיחק לטובתו הוא שרוב הפעולות, או הכספים, הגיעו מחו"ל וזה שונה מתיקי נתניהו, שרוב העדים והחומרים נמצאים בארץ. טסנו לאוסטריה לחיקור דין של מרטין שלאף, והחצוף פשוט לא הגיע. עוד תקלה הייתה בפרקליטים, שהתחלפו כמו גרביים. אם מישהו היה לוקח את התיק ברצינות, היה מוגש כתב אישום".

לזכות שרון ייאמר שהוא לא נלחם במשטרה ובפרקליטות. גם בפגישה עם חוקריו הוא הציע להם בורקס לפני שהתחילו לשאול. “אריק היה בטוח ולא חשש", מספר עו"ד ראב"ד, שסייע לשרון בצד האזרחי של פרשת קרן ולא בצד הפלילי. “זו הייתה טרדה, אי אפשר לומר שהוא התעלם, אבל זה לא היה משהו שנכח בחדר. חוש ההומור נשאר גם באותם רגעים".

חורב מוסיף: “זה בעיקר היה קשה לנו, האנשים שעובדים בעולמות הצרים של תקשורת ותדמית. הכותרות בעיתונים, לפעמים יום אחרי יום, אתה לא יודע איזה עיתון תקבל ליד הדלת בחמש וחצי בבוקר. לאריק בעיקר הפריעה השחיטה התקשורתית־ציבורית שנעשתה לילדיו. הוא? אתה מדבר על אדם שכמעט גסס בהיותו מ"מ צעיר ב־48', אחד שבתור נער יצא לעבד את השדות ולהילחם בערבים, שחווה טראומה של ועדת חקירה ממלכתית, שאיבד את בנו, בכורו, בגיל צעיר וקבר את רעייתו אחרי מחלה קשה, אז לפחד?".

עד היום יש כאלה שמשוכנעים שההתנתקות, בקיץ 2005, הייתה צעד דרמטי שנועד לנקותו ולהשכיח את החשדות. היה זה סגן שרת החינוך באותם ימים, צבי הנדל, שאמר בפברואר 2004 “עומק העקירה כעומק החקירה".

“חרטא, לא היה ולא נברא", מתעצבן גם היום עו"ד ראב"ד. “מי שנמצא כעת בהנהגת הימין הצביע נגד ההתנתקות? אבל למה לקלקל מסיבות. הפוליטיקה היא אומנות הבלוף, ואפשר לומר מה שרוצים, כי אף אחד לא זוכר".

חורב משוכנע שעד היום מתעלמים מהמציאות שהייתה באותה תקופה, זו שגרמה לשרון לבצע את הצעד הקורע. “ההתנתקות הוצגה לציבור לראשונה בדצמבר 2003, בכנס הרצליה, בנאום ראש הממשלה, אבל העבודה החלה חודשים ארוכים לפני כן, מאחר שעל השולחן הונחה מפת הדרכים של הנשיא בוש. אריק חשש ממנה, כי אחד המאפיינים הבולטים היה השלביות והוא לא האמין שהפלסטינים יעמדו בחלקם והוא גם הבין שאי אפשר לצאת נגד תוכנית של נשיא ידידותי לישראל. במקום להתנגד עבד על תוכנית שייתרה מצורך את מפת הדרכים. היה לו דטרמיניזם פוליטי להעבירה ולא פחות חשוב לממשה".

שרון, אבי ההתנחלויות
“הייתה לו תודעה היסטורית מפותחת. הוא לא ראה בשלטונו את חזות הכל. מבחינתו זה היה עוד שלב בשרשרת דורית שנמשכת שלושת אלפים שנה ושמוחזקת בפיקדון על ידי אנשים מתחלפים שכל אחד צריך לעשות את חלקו הקטן בהיסטוריה. הוא האמין שחלקו המהותי יהיה לסיים את תפקידו כשגבולות המדינה ברורים - חלק מזה כתפיסה אסטרטגית וחלק כי לא האמין שליורשיו יהיו הידע, היכולת והאשראי הפוליטי לעשות זאת".

לא נלחץ מכלום

שרון המריא בסקרים. כבר בבחירות לכנסת ה־16, ינואר 2003, הוא סחף את הליכוד עם 38 מנדטים כשמפלגת העבודה ועמרם מצנע בראשה משתרכת מאחור עם 19 מנדטים.

“הוא לא נלחץ מכלום", נזכר חורב. “בעיצומה של מערכת הבחירות היה סקר בעיתון 'הארץ' שהראה שהפער בין הליכוד למפלגת העבודה הצטמצם. נפלה עלינו אווירת נכאים. בסביבות עשר בבוקר קיבלנו טלפון משרון. 'אפשר להזמינך לצהריים?'. הגענו לקריה לארוחה שכללה פלאפל, פלפלים חריפים ולוף מטוגן. ניסינו לדבר על הסקר, ואילו הוא סיפר בדיחות ורכילות ובסוף אמר, 'אני סומך על כל אחד מכם, חזרו לעבודה'. מטרת הפגישה הייתה להרים את המורל, או כמו שהוא קרא לזה, 'להחזיר רוח וגייסות שנשברו'".

שרון אולי זכה באהדת העם, אבל בביתו הפוליטי ספג אש במיוחד אחרי משאל מתפקדי הליכוד בנוגע לתוכנית ההתנתקות. המשאל התקיים ב־2 במאי 2004, והתוכנית נדחתה ברוב של 59.5% שהצביעו נגד מול %39.7 שהיו בעד ראש הממשלה.

“ראינו את התוצאות במשרדו בקריה, והתקשורת חיכתה בחוץ", מספר חורב. “שאלתי מה להגיד, והוא אמר 'מה אתה חושב?'. התלבטנו בין נוסח שאנחנו מקבלים את תוצאות המשאל, לבין מכבדים אותן ובסוף ראש הממשלה קבע 'מכבדים'. היה ברור שעם כל הכבוד למשאל, אחריותו חוצה את גבולות המפלגה".

דניאלה וייס, שהייתה מראשי תנועת גוש אמונים, לא סולחת למי שהיה בעבר שותפה לדרך. “כל הצרות הביטחוניות שיש כעת הן פועל יוצא של הגירוש, נזק ברמה של אלף שנות היסטוריה. שרון רמס את משאל מתפקדי הליכוד, רמס את הדמוקרטיה, את ארץ ישראל והעלה את חמאס. מי נתן לו רשות למסור חלקים מארץ ישראל? לדעתי, האמביציה האישית שלו גברה על החשיבה האידיאולוגית. גירוש יהודים על ידי מנהיג יהודי זה דבר שלא ייסלח. בן אדם שהציל לא אומר שהוא יכול להרוס".

שרון נעזר במפלגות השמאל כדי להעביר בכנסת את תוכנית ההתנתקות באוקטובר 2004. 67 הצביעו בעד, 45 נגד, 7 נמנעים.

“אם לא היה נופל לתרדמת, הוא היה משיג סביב ה־50 מנדטים", משוכנע שר הפנים לשעבר, אברהם פורז, שהצביע עם האופוזיציה בעד ההתנתקות. “אלה היו הסקרים באותם ימים. אנשים האמינו שההתנתקות תעבוד, לא חשבו שיהיו עפיפוני תבערה או טילים. תמכנו בו מהאופוזיציה כי זה נראה לנו חשוב".

מתן וילנאי, שהיה שר מטעם מפלגת העבודה בממשלת שרון, סיפר ששקל להצביע נגד, אבל בסוף הלך עם התוכנית. “חשבתי שזה לא נכון לסגת ולזרוק את המפתחות באוויר", אומר וילנאי. “לאט־לאט הבנתי שעצם הולכת ההתנתקות על ידי שרון אבי ההתנחלויות, יש לה ערך בפני עצמו. הוא הגיע למסקנה שצריך לעשות הפוך ממה שעשו וזו מנהיגות שהוא שילם עליה מחיר יקר. רבים יגידו שעשה זאת בגלל הסקרים, אני לא מאמין. הוא פשוט הגיע להבנה שאין דרך אחרת".

ההתנתקות יצאה לדרך באמצע אוגוסט 2005 ופינוי התושבים ארך שמונה ימים. “אריק עשה זאת בלי פגיעות בנפש, ואני מאוד פחדתי", ראב"ד מודה. “הייתי אצלו בבית בבלפור כשכפר דרום פונה. ראינו ביחד טלוויזיה ורעדתי. הייתי בטוח שזה ייגמר בהרוגים. הוא אמר 'החלטנו, מבצעים', ולמרות זאת הייתי משוכנע שתכף ילך לטלפון ויעצור הכל. אריק ביצע וכאב לו יותר ממני. ראית שזה בנפשו, כי האנשים האלה הם בשר מבשרו. לא זוכרים, אבל מי שפינה את הבדואים מפתחת רפיח, אחרי 67', היה שרון. העלה אותם על משאיות וזרק במדבר. פינה בדואים ועכשיו מפנה משם יהודים, אבל הוא האמין שזה מה שנכון לעם ישראל, הבין שהאזור אוכל את יושביו. כמות ההרוגים הייתה בלתי נסבלת".

אחרי ההתנתקות, בחודש ספטמבר, שרון יצא כמנצח לניו יורק כדי לנאום בפני 177 ראשי מדינות שהגיעו לחגיגות ה־60 של האו"ם. “זו הייתה העצרת הכללית הגדולה אי־פעם", נזכר דני גילרמן, שהיה אז שגריר ישראל באו"ם. “היה מדהים לראות איך בין מנהיגי העולם הדמות הכי פופולרית הייתה שרון. אדם שהיה מוקצה, התקבל בכבוד מלכים. ראיתי את שיראק שם רגל לברלוסקוני, שהרביץ מרפק לטוני בלייר כדי ללחוץ לו יד".

גילרמן מספר שבניו של שרון הודו מאוחר יותר שזה היה אחד השבועות היפים בחיי אביהם. עשרות פגישות עם מנהיגים, ביניהם עם ידידו הרוסי ולדימיר פוטין בקומה ה־18 של מלון "וולדורף אסטוריה".

“הייתי גם בפגישה ביניהם בקרמלין, ופוטין אמר שם לשרון: 'אני רואה אותך בטלוויזיה, את ההליכה, האיכר גנרל הזה, ואומר לעצמי שאני אוהב את האיש'. המתורגמנית נשתלה במקום, אבל אריק הבין רוסית וענה, 'גם אני אוהב אותך'. פגישות בילטראליות נמשכות 30 דקות. מסיימים ומיד נכנסת משלחת אחרת. פוטין אמר לאריק: 'נהניתי מהביקור שלך במוסקבה, מזמין אותך פעם נוספת'. אריק ענה: 'אשמח להגיע לכפר, הגעתי לשלב בחיים שבו אני מעדיף פרות על אנשים'. התחילו לדבר, עובר הזמן, וסרגיי לברוב, שר חוץ, יוצא, חוזר, מעביר פתק לפוטין. פוטין מנפנף אותו. כעבור 50 דקות שוב יוצא, שוב חוזר מזיע. שעה ורבע הם ישבו במקום 30 דקות. בסוף פוטין אמר לאריק, יהודי וסיני נוסעים ברכבת. היהודי שואל: 'כמה אתם?', הסיני עונה: 'מיליארד וחצי'. הסיני פונה ליהודי: 'ואתם?'. היהודי עונה: '12 מיליון'. פתאום היהודי פונה לסיני: 'אם אתם מיליארד וחצי, איך אף אחד לא שומע עליכם?'. אריק צחקק ואז בא משפט המחץ של פוטין: 'בזמן שאני יושב עם מנהיג של 12 מיליון, נשיא וראש ממשלה של מיליארד וחצי מחכים בחוץ כבר שלושת רבעי שעה'".

שיא הביקור בניו יורק היה נאומו של שרון בפני עצרת האו"ם. “הייתי בחדר כשהוא התכונן", מספר גילרמן. “ראיתי שהוא מכין נאום בעברית ואמרתי 'אתה מדבר לכל העולם, למה שלא תנסה באנגלית?', הוא אמר 'אני גאה בשפה שלי, והאנגלית שלי אולי לא מספיק טובה'. ניסיתי לשכנעו, אבל ראיתי שזה לא ילך. אמרתי 'לפחות תגיד, מר נשיא', תן כבוד לקופי אנאן, נשיא העצרת. הוא אמר 'דני, אף מילה'. עלה על הבמה, וכל הפרשנים בארץ אמרו שידבר לחברי מרכז הליכוד, כי שלושה ימים אחרי שחזר היה כינוס של המרכז. אריק דיבר 40 אלף רגל מעל, נאום שגרם לי ולאחרים להיות גאים".

שרון אמר שם מעל הבמה: “אני, שנתיב חיי הובילני להיות לוחם, מפקד ומצביא בכל המלחמות, מושיט את ידי אל שכנינו הפלסטינים בקריאה לפיוס ופשרה, לשים קץ לסכסוך הדמים ולעלות יחדיו על מסלול המוביל לשלום והבנה בין שני עמינו. אני רואה בכך את שליחותי ואת משימתי העיקרית בשנים הקרובות".

ד"ר רענן גיסין, שהיה האחראי על התקשורת הזרה במשרד ראש הממשלה, חושב שזה היה רגע מכונן. “הוא העמיד את ישראל על המפה. זה היה מהפך בתפיסת התקשורת הזרה, כי מסתבר שכשאתה מדבר מהלב, אנשים עוקבים. זו הייתה התכונה שלו, עובדה שאנשים האמינו והלכו אחריו. אורי דן, שהיה חברו הקרוב, סיפר פעם שהם היו בפשיטה בשנות ה־50 וצריך היה להסתער על היעד. אורי שאל, מה מניע אותך בעוד שתי דקות לקפוץ ראשון כשכולם רצים אחריך? אריק ענה 'מצפים ממני'".

כולם היו פסימיים

זה כבר לא היה שרון של סברה ושתילה ומלחמת לבנון, הבולדוזר הדורסני. “ליוויתי אותו לשדה בסיום הביקור", גילרמן נזכר. “במהלך הנסיעה שאלתי 'מתרגש?'. הוא אמר 'ממה?'. אמרתי 'אתה חוזר עכשיו למרכז הליכוד'. הסתכל עלי וצחק, 'לפני חציית התעלה התרגשתי יותר'. היה לי ברור מה הוא הולך לעשות שם".

אותה ישיבת מרכז פוצצה לפני ששרון בכלל נאם, פצעי ההתנתקות עוד היו טריים. האיש שפעם היה מלך ספג בוז ונאצות, וכבר שם, בגני התערוכה, הוא ידע שהליכוד זה כבר לא ביתו.

“אחרי ההתנתקות היה ברור שצריך להיפרד", חורב מספר. “היו כאלה שחשבו שהוא ישתלט על הליכוד ויפריש חלק מהליכודניקים, אבל מה שהם לא הבינו הוא שמבחינתו זה היה כמו מישהו שנלחם להישאר בבית שנמצא תחת צו הריסה. הבנו שצריכים להתנתק מהמותג, מהחוקה, מהחובות וממרכז הליכוד".

את ההחלטה הרשמית על הקמת מפלגת קדימה קיבלו בליל 19 בנובמבר 2005 בביתו של אריק שרון בחוות השקמים. היה שם פורום חווה מורחב, שכלל בין היתר את ציפי לבני, אז עוד הייתה בליכוד.

“קם בן אדם שיש לו 40 מנדטים, יכול להישאר ראש ממשלה בערך לנֶצח והולך למהלך שכל מי שמסביבו, חוץ משניים־שלושה, היו גם נגד וגם פסימיים", מספר ראב"ד. “אני מהמעטים שהיו בעד ואופטימיים. חשבתי שאריק צריך להטביע חותם פוליטי. נענו במסלול שלא הביא לשום מקום והיה סיכוי של אחד בדור. ישב אדם עם כוח, יכולות והבנת הנקרא, ואין ספק שהציבור אהב אותו. אם לא? הולכים הביתה. אריק לא נולד להיות ראש ממשלה, אבל לפחות שיעשה את מה שהוא חושב שצריך".

הייתה ישיבה סוערת?
“לא, כי הרעיון לא נולד שם. האירוע נולד בשיחות של ארבע או שש עיניים. כשהגענו לאותו דיון תקנון המפלגה כבר היה כתוב ומונח אצלי במגירה. אריק וילדיו לא הביעו דעה אלא רק הקשיבו. היותר אמוציונליים היו הליכודניקים, אייל ארד כזה. היה ברור להם שהם הולכים איתו ופירוש הדבר לעזוב את הבית".

ראב"ד הפך לאיש סודו של ראש הממשלה, שגם מינה אותו בין היתר להיות אחראי על המו"מ הקואליציוני ואפילו ביקש ממנו להיות ראש לשכתו.

“אספר לך סיפור", ראב"ד ביקש. “אריק רצה שאהיה ראש לשכה, ולי זה לא התאים, בגלל המשרד שלי וגם מבחינת מבנה הבית. לעבוד עם אריק זה לצלול ללשכה 24 שעות ביממה. חששתי שהוא יראה בסירוב פגיעה בנאמנות, אז ביקשתי ממזכירתו לקבוע פגישה פורמלית. יום לפני כן התקשר גלעד ואמר: 'הפגישה בוטלה'. בגלל הנושא הרגיש עניתי: 'זה ביני לבין אריק'. הוא אמר 'בוא ניפגש ביום שישי בחווה', אמרתי שזה לא מתאים, כי יהיו עוד אנשים. סירבתי. חלף יום ופגשתי את אריק בקריה. היינו בישיבה ובסופה ביקש שאכנס אליו. דמיין את הסצינה, אריק יושב בכיסאו מאחורי השולחן ואני עומד. הוא כתב לי מכתב והקריא בקול 'יורם ידידי. אתה', הדגיש בקו, 'ומשפחתך', הדגיש בקו, 'מוזמנים ביום ו' הקרוב לצהריים בחווה. הבנתי מגלעד שהיה קושי בתיאום, אני מקווה שתיענה לבקשתי, בידידות רבה, אריק'. סיים, קיפל ונתן לי ביד. הוא לא גאון? אתה בטח מבין שהתייצבתי עם משפחתי ביום שישי. השיחה בינינו התנהלה, והוא קיבל את הסירוב בהבנה. תמצא לי עוד ראש ממשלה כזה. זה היה בסגנון 'על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי'".

לגעת בדור המייסדים

ב־4 בינואר 2006 ראב"ד התקשר לשרון לבשר שמפלגת קדימה נרשמה אצל רשם המפלגות, אפשר להרים כוסית לחיים. “שלחתי את ההודעה אחרי הצהריים וצלצלתי בערב כדי לוודא שקיבל. המרכזנית אמרה לי 'הוא נשמע עייף בטלפון'. אמרתי לה 'תעזבי אותו'. זו לא הייתה עייפות".

אריאל שרון כבר לא התאושש מהשבץ המוחי השני שקיבל, הוא שקע בתרדמת ונפטר ב־11 בינואר 2014.

אז איך יזכרו את ראש הממשלה המנוח?
מתן וילנאי: “קודם כאיש צבא. הוא פיקד בששת ימים וביום כיפור, דבר די חסר תקדים בהיסטוריה, על שני מבצעים מאוד מורכבים. אום כתף ב־67' וצליחת התעלה ב־73', כשבשני המקומות דמותו הייתה הקובעת. מניח שבעיקר כיבדתי אותו בגלל עברו הצבאי. לא הייתה בינינו חברות, אבל היו יחסים שהם מעבר לצדי המפה הפוליטית. הבנה ששנינו צנחנים וקורצנו מאותו חומר".

ליאור חורב: “באתי מסביבה מאוד עוינת כלפיו, אבל עברתי מטמורפוזה. חוויה מעצבת, לא עוד לקוח. זה לגעת בדור המייסדים, אנשים שכל מעשיהם קשורים להקמת המדינה ולהתיישבות. סגנון הניהול, רמת הידע, הירידה לפרטים. הוא הוכיח בארבע וחצי השנים שלו כראש ממשלה שהוא לא פחות מדינאי מאשר מצביא. איש שמחובר לאדמה. כשפואד היה שר ביטחון, הוא בא לאסוף את אריק עם המסוק והם עלו לתרגיל בצפון. פואד רצה להרשים ואמר: 'תראה, הכל מלא בסיגליות'. אריק נחר בבוז: 'כלניות, פואד, כלניות'".

דני גילרמן: “טענו שראובן אדלר המציא את אריק החדש, הסבא של המדינה. כמי שהכירו הרבה שנים, זה היה אריק. איש תרבות, איש ספר. ג'נטלמן ברמות. הוא ניגן על כינור, ידע אופרות שלמות בעל פה ופעם אמרתי: 'למה שהציבור לא יכיר את אריק האמיתי?'. הוא ענה: 'יודע מי מצביע עבורי? אם ישמעו שאני נגן כינור, הלך עלי'".