מזרח תיכון חדש, זה מה שראינו היום (שלישי) בהסכם הנורמליזציה ההיסטורי שנחתם בין ישראל, איחוד האמירויות ובחרין בבית הלבן בוושינגטון. זהו מזרח תיכון חדש בשל מה שעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו עם שרי החוץ של איחוד האמירויות ובחרין. הם לא רק יצרו מציאות חדשה, שתביא יציבות לאזור נגד האיום האיראני, אלא גם הציגו לעולם חזון חדש של מה אפשרי והגיוני.
זה מראה מה מדינות, אשר במשך 70 שנה נכשלות להשיג מכנה משותף , יכולות להשיג כאשר הן מצליחות לשתף פעולה ומציגות שלום, נורמליזציה וסולידריות. מה שבחרין ואיחוד האמירויות עשו בפועל, זו דחיה מוחלטת של העבר, שהכשיר את הסירוב הכלל מדינתי נגד מדינת ישראל, נגד הנורמליזציה עם המדינה היהודית וכן דחיית השלום. מה שהן עוד עשו הוא לסייע להגשים את החלום והשאיפות שהישראלים מייחלים להם שנים רבות: להיות מדינה מקובלת ולגיטימית באזור.
זה בעצם מה שרצתה ישראל כל הזמן. היא מעולם לא חיפשה מלחמה, עימות או סכסוך. כאשר דוד בן-גוריון קיבל את תכנית החלוקה, הוא ידע שמדינות האו"ם רואות את מדינת ישראל הצעירה כמדינה קטנה שיהיה קשה מאוד להגן עליה. אבל, אם יסכימו הערבים לקבל את התכנית כמות שהיא, חשב, זה יוכל לייצר מציאות חדשה. הם כמובן לא קיבלו את התכנית, ובמקום זאת בחרו בדרך המלחמה וניסו להשמיד את המדינה היהודית ההולכת ומתהווה.
אולם ישראל מעולם לא רצתה מלחמה. ישראל ניסתה לאורך כל השנים להגיע להסכמים עם שכנותיה, אפילו כאשר זה לקח זמן ועלה בדם רב. ירדן (לאחר שלוש מלחמות) ומצרים (לאחר ארבע מלחמות) הסכימו לבסוף. הן גם הכירו בדבריו המפורסמים של רה"מ לשעבר, מנחם בגין, משנת 1977: לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים".
היעדר שפיכות הדמים והמלחמה בין ישראל, איחוד האמירויות ובחרין הוא בדיוק מה שהופך את ההסכם הזה לכה היסטורי ויוצא דופן. ההסכם לא נועד לסיים את העוינות בין העמים, מאחר ומעולם לא הייתה כזאת. הוא גם לא נועד על מנת לסיים את המלחמה בין העמים מכיוון שגם כזאת לא הייתה מעולם. לעומת זאת, הסכם השלום הזה הוא בעל פוטנציאל להביא לרמה חדשה של יחסים בין ישראל והערבים, כפי שלא נראו מעולם לפני כן באזור.
כולנו יכולים לראות את החמימות הרבה שבה התקבל הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות. האמירותים מדברים בהתלהבות על התועלת הרבה שצפויה לצמוח מהשלום, מנסיעה לישראל ומאירוח המוני ישראלים בדובאי, אבו-דאבי ובכלל. הקהילה היהודית בנסיכות יצאה מבין הצללים ומלונות החלו לוודא שיש ברשותם די מזון כשר.
נקודה חשובה נוספת בסיפור הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחרין היא השפעתה על הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. הסיפור הזה מלמד אותנו שכל התפיסות הישנות לגבי עמדתן של מדינות ערב לסכסוך אינן בהכרח נכונות. למשל, הרעיון שמדינות ערב בכלל ומדינות המפרץ בפרט לא יסכימו לקיים נורמליזציה עם ישראל, כל עוד אינה נסוגה משטחי יהודה ושומרון ומגיעה לפתרון הסוגיה הפלסטינית, התברר כמוטעה. גישה זאת של מזרח תיכון חדש, אינה מתיישבת עם המנהיגות הבלתי שקופה של הרשות הפלסטינית. הרשות מתנגדת באופן מגמתי לזוז ולו במעט לכיוון של פתרון הסכסוך, במחיר וויתור על הסכם אוסלו שנחתם בבית הלבן לפני 27 שנה.
האם זה אומר שישראל צריכה לזנוח ולהתעלם מהפלסטינים ולהמשיך לחפש מדינות ערביות שיסכימו לקיים עמן הסכמי נורמליזציה דומים? האם ישראל צריכה להמשיך לנסות להקים שגרירויות במדינות המפרץ מבלי לנסות להקים אחת ברמאללה? התשובה היא לא.
כעת, מעמדת חוזק, על ישראל לנצל את המומנטום לאחר חתימת ההסכמים היום ולנסות למשוך את הפלסטינים לשולחן המשא ומתן. לא מדובר רק במה שנכון כעת לאזור, אלא גם מדובר במה שנחוץ למדינת ישראל. האם הפלסטינים יבינו זאת? עדיין מוקדם למדי לקבוע. הם עדיין מוסיפים לקרוא למדינות האזור שלא להכיר במדינת ישראל ושומרים על אותו קו נוקשה שאפיין אותם לאורך שנים רבות, ואין זה מפתיע. יש לזכור שרק החודש ציינו את יום השנה העשרים לפרוץ ארועי האינתיפאדה השנייה.
בינתיים, זוהי הזדמנות לחגוג. אנו יכולים לחגוג את ההיסטוריה שנעשתה היום, כמו גם את המזרח התיכון החדש המתהווה לנגד עינינו. זוהי גם הזדמנות להכיר בהישגו של בנימין נתניהו. ההסכמים לא מסמלים רק שחר של יום חדש עבור מדינת ישראל, אלא גם מהווים אבן דרך חשובה עבור ראש הממשלה. כנגד כל הסיכויים, הוא הצליח לשנות את ההנחה הרווחת של הדרך המקובלת להשגת שלום. הוא עשה זאת - והישראלים חבים לו תודה גדולה.
אנו חבים לו תודה, אפילו כאשר הוא מוסיף להיכשל בניהול משבר הקורונה - ואפילו כאשר הוא מוסיף לבחור בפוליטיקה קטנה על פני העם ופופוליזם לפני המגפה. האם הוא עדיין מואשם בקבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים? בהחלט. אבל היום, ישראל יכולה לחגוג ולדמיין מה יכול לקרות כאשר ההכרה גוברת על הדחייה ומה יכול לקרות כאשר השלום גובר על העוינות. זהו המזרח התיכון החדש.