“אני התפכחתי, ואני ממליץ גם לכם”/ שאול מזרחי
בעל מועדון ה"בארבי" בתל אביב וממובילי מחאת ענף התרבות הכריז על שביתת רעב בסגר הראשון, במחאה על סגירת העסקים בשל הקורונה
"מספרים על יהודי דתי שהלך לרחוץ בנהר ולפתע החל טובע. פנה בקול תחינה לאלוהים שבשמיים בבקשת עזרה, והנה ראה גזם עץ משתלשל לו משפת הנהר, והוא לא נאחז בו. בהמשך הוא ראה בול עץ צף בנהר והוא לא עלה עליו, ובכל הזמן הזה התפלל לאלוהים להצלה. אחרי שטבע ועלה לשמיים בא היהודי לאלוהים בטענות, ואמר לו בקול סדוק: אני כל חיי מאמין בך ועובד אותך בנאמנות. פעם אחת הזדקקתי לך - ונטשת אותי. ענה לו אלוהים: שלחתי לך כל כך הרבה סימנים איך לצאת מהמצב, ואתה התעלמת.
"המדינה שלנו נמצאת כרגע במערכה הקשה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים. בדרך כלל במלחמה אנחנו רגילים לשמוע על ניצחונות הרואיים, פעולות גבורה, צל"שים והכי חשוב - מנהיגים שיודעים לנווט. רק אחרי שאבק המלחמה שוקע, אנחנו נחשפים למחדלים, ובעקבות זעקת השבר הציבורית ממנים ועדה לבדיקת מחדלי המלחמה, שחושפת את האמת המרה. המלחמה בקורונה היא מלחמה בשטח ציבורי, גלויה ושקופה. כל טעות הרת גורל. והנה, לנגד עינינו, ההחלטות מתקבלות ללא כל היגיון ושכל ישר, כל החלטה שונה מקודמתה, והכל משדר ניתוק גמור של מקבלי ההחלטות. נבחרי הציבור ידעו לפרוט על לבנו בהבטחות חסרות שחר כדי שנצא להצביע עבורם ועבורנו, כך חשבנו. ואז הגיעה הקורונה וחשפה שהמלך הוא עירום, ומקבלי ההחלטות הם כסילים שדואגים לכיסא שעליו הם יושבים, וכל מהותם היא לשלוט.
"לקורונה חוקים משלה: היא באה ללא הודעה מוקדמת וגילתה את האיוולת שהשתרשה פה במשך שנים. היא חשפה סקטור מדושן בעובדים עצלים ויהירים, עם משכורות מנופחות ומוסר עבודה ששואף לאפס. הפכנו למדינת עולם שלישי או רביעי - במקום להיאחז בגזם העץ ולהקשיב למחאות של כל מי שבבת אחת לקחו להם את עצמאותם, פרנסתם, שגרת יומם וכבודם. במקום לטפס על בול העץ בדמות טיפוח העסקים ששורדים זה שנים למרות רגולציה אכזרית. במקום להקשיב לרעש ההפגנות, נבחרי הציבור מתעלמים מהאסון שבפתח. פעם, בשדה הקרב, קידשו את המונח ההרואי 'אחריי'. היום, לצערי, המונח הכי נפוץ הוא 'אני'. הקורונה לא סתם הגיעה, היא באה לעשות סדר ולהראות לנו בעוצמה גדולה את המחדל שאנחנו כמדינה חיים בו. אני התפכחתי, וזה חשבון הנפש האישי שלי. לכם אני ממליץ להתפכח גם”.
"אני יודעת שאחדים מחבריי לליכוד רואים במהלכיי סוג של התרסה"/ ח"כ ד"ר יפעת שאשא־ביטון, חברת כנסת מטעם כולנו
יו"ר ועדת הקורונה שעוררה לא פעם לאורך המשבר סערה כשסירבה לאשר את החלטות הממשלה
"חשבון הנפש הוא המאזן הנפשי המאפשר לנו להתבונן פנימה, לבחון את עצמנו, ללמוד מהחוויות שלנו, לצמוח מהטעויות שלנו ובייחוד לנקות את הנפש לקראת הבאות. השנה שעברה הייתה אחת השנים המאתגרות והמשמעותיות בחיי. התחלתי אותה כשרת השיכון, ואני מסיימת אותה כיו"ר ועדת הקורונה בכנסת. בשני התפקידים הייתה לי מטרה אחת: לפעול למען עם ישראל.
"כיו"ר ועדת הקורונה, בתוך המשבר הרפואי הגדול שפקד אותנו והביא למשבר כלכלי וחברתי עצום, היה עליי לקבל החלטות קשות מאוד וכבדות משקל באחריות הטמונה בהן. לא היה לי פשוט באף אחת מההחלטות שקיבלתי.
"לנגד עיניי ראיתי את בריאותם הפיזית והנפשית של האזרחים, את אלו שקורסים כלכלית, את בעלי העסקים שרואים את מפעל חייהם חרב, את עיניהם הכבויות של הא.נשים שעתידם לוט בערפל. ראיתי את הצורך במאבק נחוש במניעת התפשטות נגיף הקורונה לצד הקטנת הפגיעה בחיים הכלכליים, החברתיים והנפשיים. אי אפשר להסתכל רק על צד אחד של המטבע. כחברת קואליציה הכי קל להתיישר עם 100% מהחלטות הממשלה ולציית, אך אז חשבון הנפש שלי היה מורכב וקשה הרבה יותר. אני יודעת שאחדים מחברי לרשימת הליכוד רואים במהלכיי סוג של התרסה. אלוהים עדי שכל מה שהדריך אותי, וידריך אותי בהמשך, הוא טובת המדינה ואזרחיה.
"בתוך העומס יש את הדבר היקר לי מכל: המשפחה שלי שנאלצה להתמודד עם אמא נוכחת־נפקדת בשל האינטנסיביות ותחושת המחויבות למשימה הלאומית. זאת הזדמנות לבקש מהם סליחה. אילן, בעלי היקר, ניתאי, רואי ושיר - הלוואי שהשנה אמצא את הדרך לאזן יותר בין הבית והמשפחה לבין העשייה הציבורית ואצליח במשימה. תמשיכו לשמש לי אי של שפיות, אושר ונחת בתוך המציאות המטורפת שבה אנחנו חיים. אתם הכוח שלי".
“הטעות הגדולה ביותר שלי הייתה שנתתי אמון"/ ח"כ יאיר לפיד, יו"ר מפלגת יש עתיד וראש האופוזיציה
במרץ 2020 פרשה מפלגתו מסיעת כחול לבן בשל החלטתו של יו"ר כחול לבן בני גנץ להקים עם הליכוד ממשלה בראשות נתניהו
"נתחיל בספוילר: עשיתי חשבון נפש, אני יודע במה טעיתי השנה, והייתי חוזר על הטעות. הטעות הגדולה ביותר שלי בשנה האחרונה היא שנתתי אמון. אני לא איש תמים. הפוליטיקה חרשה את גבי בצלקות עמוקות, ובכל זאת, השנה החלטתי להאמין. לקחתי את מפעל חיי הפוליטי ושיתפתי אותו עם אנשים אחרים.
"היו לא מעט סימני אזהרה שנגעו לשותפים החדשים שלי, אבל התעקשתי. הייתה לנו מטרה גדולה: להחליף את השלטון, להוציא את נתניהו מבלפור, לשנות את הרוח הרעה, להקים ממשלה של אנשים טובים שבאו לעבוד. ואף על פי כן, ולמרות הכל, אני מעדיף לתת אמון באנשים ולחטוף לפעמים מאשר לחיות חיים שלמים של חשדנות ופרנויה. אני רואה לא מעט אנשים בפוליטיקה שחושדים כל הזמן בכל אחד. יש להם חיים רעים, והם עושים פוליטיקה רעה.
"יש עתיד הוקמה כדי לשנות בדיוק את זה. הבעיה הכי גדולה של מדינת ישראל היא המערכת הפוליטית שלה. יש לנו מערכת פוליטית מושחתת, אלימה, שונאת. את זה נשבענו לשנות. אם זה היה קשה בסיבוב הקודם, נתאמץ עוד יותר בסיבוב הבא. בחיים האלה המאמץ הוא מה שמגדיר אותך. הנכונות לא לוותר. היכולת לנסות שוב.
"מה נעשה אחרת? התשובה היא שאנחנו לא נסכים שוב לעולם לתת את ההובלה לאנשים אחרים. את הלקח הזה למדנו. אנחנו סומכים רק על עצמנו שתהיה בנו הקשיחות הדרושה להיאבק, לנצח, ואז לתרגם את הניצחון בקלפי למהלך פוליטי שישנה את המדינה. מה זה אומר? זה אומר שבפעם הבאה נעשה את זה טוב יותר".
“אי–ההבנה של תהליכי התפשטות הנגיף עלולה להוביל אותנו לחורבן”/ פרופ’ יורם לס, לשעבר מנכ”ל משרד הבריאות
נחשב לאחד המתנגדים הבולטים לאופן המאבק במשבר הקורונה, ובכלל זה לצעדים החמורים שנקטה הממשלה כגון סגר
"בשנת 2020 אנו חווים את המגיפה הראשונה בהיסטוריה האנושית שמלווה בווירוס של הרשתות החברתיות ובתקשורת היסטרית ורעבה לרייטינג. התקשורת החדשה מעבירה במהירות האור תמונות זוועה נקודתיות, שהופכות נחלת הכל ושיחת היום. אלא שאף אחד לא שם לב לעובדה שבכל חודש מתים בסין קרוב למיליון סינים, ובמגיפה הנוראית מתו עד היום פחות מ־5,000 סינים. ואם לא מאמינים לסינים, אז ביפן, שבה חיים 120 מיליון יפנים זקנים, מתו במגיפה הנוראית כ־1,500 בני אדם.
"המגיפה התפשטה כידוע גם לאירופה ולארצות הברית, אך גם בהן מספר המתים נחשב זעיר ביחס לגודל האוכלוסייה. בשוודיה, ללא סגר וללא משבר כלכלי, חברתי ונפשי, היו כחצי ממספר המתים בבלגיה, שבה הוטל סגר הדוק וחמור.
"גם בישראל שידעה כבר סגר, וחודשים ללא סגר, התמותה הכללית (מכל הסיבות) נותרה יציבה לגמרי. לא הייתה מגיפת קורונה בסיבוב הראשון. הייתה מחלת קורונה, שפגעה במעט אנשים יחסית לגודל האוכלוסייה ויחסית לתחלואה בחורף ממוצע. אי־ההבנה של תהליכי התפשטות הנגיף, ואי־ההבנה של משמעות הנתונים ותהליכי ניהול סיכונים, עלולות להוביל אותנו לחורבן. זה חשבון נפש שאולי נעשה בעוד שנה".
"אני רוצה בחזרה את הארץ שלי - בריאה, דמוקרטית, שפויה ואוהבת יושביה"/ פרופ' גליה רהב
מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא תל השומר הקימה את מחלקת הקורונה במרכז הרפואי והשיאה משואה ביום העצמאות האחרון
“בתחילת המגיפה התרגשתי: מגיפה חדשה, נגיף חדש, דרכי אבחון חדשות, טיפול ניסיוני, התרגשות עם הרבה עשייה, קריאה ולמידה. ההתרגשות התחלפה בהמשך במבוכה: כמה אנחנו לא מכירים את המחלה הזאת. זה לא רק הנגיף שגורם למחלה, זאת פגיעה במערכת החיסון, במערכת הקרישה. אני מוצאת את עצמי מטפלת בחולים בניגוד לכל הכללים המקובלים שאני מלמדת יום ולילה סטודנטים ורופאים צעירים: טיפול מבוסס מידע. כאן הרופאים מטפלים בחולים בתרופות כי אחרים בסין או באיטליה נתנו, מטפלים על סמך עובדות שטרם עברו ביקורת. אבל איך אנחנו יכולים לא לעשות משהו כשחולים מתים לנגד עינינו?
"בהמשך הופיע סיפוק אדיר לאור העובדה שלמדנו מחלה חדשה, התארגנו בחדר מיון, במחלקות קורונה, כתבנו נהלים, התחלנו מחקרים. בחלקת בית החולים שלי אנחנו מוכנים לכל. אפילו זכיתי לפסגת הפסגות: להדליק משואה ביום העצמאות. התחושה העיקרית שאני זוכרת מטקס מרשים זה שלא הבנתי מה אני עושה שם ואיך אני לא בבית החולים. הרגשתי כאילו שמו אותי בכוכב אחר.
"התקופה הבאה הייתה תקופת האינפודמיה: הייתה התפרצות של אינפורמציה, אספתי אותה, ניסיתי קצת לסכם את הגל הראשון בבית החולים, ואז שוב התחלואה עלתה. איך לא דאגו לחקירות אפידמיולוגיות? איך אין מספיק בדיקות? איך אין ארגון? מי אשם? משרד הבריאות? משרד האוצר? אולי אני? הרגשתי אכזבה ותסכול לצד הצורך לטפל בחולים. כרגע קיבלתי הודעה ממשפחה של חולה: 'אני רוצה להודות לך מעומק הלב של על כל המאמץ. נתת לאבא הזדמנות להמשיך להילחם עד שלא היה יכול יותר. תודה על הכל'.
"אני שואלת: איפה ארץ ישראל שלי? הארץ שקלטה את ההורים שלי מהשואה? איפה הארץ היפה שלי שאני אוהבת כל פינה בה? איפה האנשים המקסימים שלעולם לא ייתנו למישהו ליפול ברחוב בלי לעזור לו? אני רוצה בחזרה את הארץ שלי - בריאה, דמוקרטית, שפויה ואוהבת יושביה".
"דווקא כשהכל נראה רע, צריך לחכות בסבלנות ולהסתכל עמוק יותר"/ ליאור כלפון, שחקן, במאי ואמן
חלה בקורונה ואושפז למשך כשבועיים בבית החולים הלל יפה בחדרה בעקבות סיבוך של הנגיף
“את השנה שחלפה לא אשכח בחיים. בתחילתה סגרתי לצערי את הסטודיו לאמנות שלי. שאלתי את עצמי: האם אני צריך להמשיך ליצור אמנות? על המשך השנה אני מניח שכבר שמעתם. חליתי בקורונה, אושפזתי במצב בינוני־קשה ושהיתי שישה שבועות ארוכים בבידוד מוחלט, שלוו בשתיקה של נזיר במנזר השתקנים. ברגעי שתיקה אפשר להגיע לעומקים ולתובנות מדהימות, ואפשר לומר בדיעבד שקיבלתי מתנה גדולה מהקורונה.
"הבנתי את הייעוד שלי בחיים: להפיץ שמחה וצבעוניות בעולם שהפך לאפור, כואב ודיכאוני. אל תדאגו, לא התפלפתי מהקורונה, אלא ממש להפך, הבנתי שאני בעצם עושה את זה דרך הקומדיה והאמנות שלי. הציורים הדיגיטליים הצבעוניים שציירתי באייפד במלון הקורונה באשקלון הצילו אותי מבחינה נפשית ואפשרו לי לחצות את ים הדיכאון הנורא ששקעתי בו. פתאום לא הייתי צריך סטודיו כדי ליצור, הראש שלי היה הסטודיו. קיבלתי אהבה עצומה מהחברים שלי, שנתנו לי כוח להמשיך וליצור מכיוון שגם הם ביקשו לקבל את האנרגיה הטובה שקיבלתי דרך הציורים.
"חשבון הנפש שלי על השנה החולפת הביא אותי לתובנה שעליה דיברתי במשך שנים בהרצאות שלי: לפעמים דווקא כשהכל נראה רע, אנחנו צריכים לחכות בסבלנות ולהסתכל עמוק יותר, מכיוון שהרבה פעמים תפקידו של כל הרע בחיינו הוא פשוט לסלול את הדרך למשהו טוב. הרבה יותר טוב".
"לא עשינו מספיק; לא הסברנו, לא זיהינו, לא צעקנו, לא מנענו"/ אורלי לוי־אבקסיס, השרה לחיזוק וקידום קהילתי
"השנה הזאת תיזכר כשנה שבה דמן של נשים הותר. 20 נשים נרצחו בשנת תש"ף. 20 נשים שכל אחת מהן היא עולם ומלואו, עם אהבות, חוויות ושגרת יום רצופה באלימות ובפחדים. 20 נשים שהותירו חור בלבבות האוהבים אותן. 20 נשים שלכתה של כל אחת מהן שינה את החיים למשפחתה, לילדיה ולחבריה.
"חשבון הנפש שלי ושלנו כחברה וכמדינה צריך להיעשות אל מול מיכל סלה, מריה טל, אסתי אהרונוביץ', שאדיה אבו סריחאן, ילנה יצחקבייב, נסרין עבד אל־חפיד ג'בארה, זמזם מחאמיד, נבין אלעמרני, א"ב, מרוות דסוקי, מאסטוול אלאזה, טטיאנה חייקין, מאיה ווישניאק, רואן אל־כתאני, ופאא ג'והר, אשתיאק כנאענה, נורה אלכעביה, חנין אלעביד ושתי פלוניות אלמוניות.
"לא עשינו מספיק. אף אחד מאיתנו, לא כחברה וכקהילה ולא כמדינה, על גופיה השונים. לא הסברנו מספיק, לא דיברנו, לא זיהינו מוקדם, לא צעקנו חזק מספיק, לא הקשבנו, לא עצרנו ולא מנענו, לא אכפנו ולא אסרנו מספיק. על כולנו, ובייחוד עלינו, הנהגת המדינה, להתנצל בפני המשפחות של אותן נשים, בפניהן ובפני הערכים שלנו שלא דבקנו בהם. לא עשינו מספיק.
"לזכרן, ומתוך כבוד אליהן, אנחנו מקדמים בשנה הקרובה את קמפיין 'נורות אדומות' במשרד לחיזוק וקידום קהילתי, שכל מטרתו היא להעלות את המודעות בציבור לסימנים מקדימים שעשויים להתריע על מצבי מצוקה ואלימות במשפחה, ומה יש לעשות כשמבחינים בהם. נוסף על כך ננסה לסייע לנשים לזהות קשר עם פוטנציאל אלים ולהימנע ממנו. כדי להציל את האישה הבאה".
"אני משתעממת מלהיות צודקת, אני רוצה לשנות את המציאות"/ ח”כ מרב מיכאלי, חברת כנסת מטעם העבודה
סירבה להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, בעוד חבריה למפלגת העבודה, היו"ר עמיר פרץ ואיציק שמולי, חברו לקואליציה
"איזה כיף זה לנצח. חלום. להיות ווינר לעומת לוזר. ברור שעדיף לנצח. אבל בחיים עצמם? אני מאמינה בשוויון. זה שנים ארוכות שאני פועלת למען שוויון וצדק. אחד התחומים שבהם נאבקתי על זכויות נשים הוא הגירושים. הרי יש אי־שוויון בין נשים וגברים, לכן גם הרבה פעמים בנישואים יש אי־שוויון, ובגירושים הוא מחמיר. שנים נאבקתי להעביר חוקים ותקנות שיגנו על זכויות של נשים וילדות וילדים בגירושים. כשחוק אחד לא הספיק, ניסינו עוד ועוד. עד שיום אחד הבנתי שיש תקרת בטון עבה מאוד ליכולת להשיג 'צדק' בסכסוך של יחסים. א.נשים שחיו יחד והייתה ביניהןם אהבה שהתחלפה בסכסוך - אין דרך לשפוט ביניהןם באופן שישיג צדק. הצורך של כל אחת ואחד מהם לנצח את הצד השני הופך להיות האסון של שניהם, ואסון עוד יותר גדול לילדות ולילדים שלהןם. 'פתאום הבנתי שככל שהלקוח.ה שלי מנצח.ת יותר, ככה הוא או היא מפסידים יותר', אמרה חברה עורכת דין לענייני משפחה.
"כשנבחרתי לראשונה לכנסת, כבר הגעתי עם התוכנית להעביר חוק שיתפוס את הצדדים לפני שהם מושקעים במלחמה על ניצחון וצדק ויביא אותם ליישוב הסכסוך בהסכמה. חוק שיזכיר להןם למה היו ביחד מלכתחילה, להבין שבזכות הילדות והילדים שלהןם, הןם תמיד יהיו בקשר, ושבמקום לבזבז את השנים והכסף שלהןם במאבק, הןם יכולות ויכולים להגיע להסכם ולהתפנות לבנות את המשך החיים שלהןם ושל המשפחה.
"וואו, כמה קשה היה להעביר את החוק הזה. איזה מלחמות עולם, כשכל אחד מהצדדים היה בטוח שהוא מוותר על עמדת היתרון שלה או שלו. כל צד היה בטוח שהוא או היא מוותרים על הזכויות שלהןם. ארבע שנים אחרי, 50% מהמתגרשים לא הולכים לריב בבית המשפט או בבית הדין, אלא נפרדות ונפרדים בהסכמה. הסכמה שהיא לטובת כולןם. הסכמה מעצימה, מחזקת, אף על פי שממשיכות את החיים בנפרד.
"אנחנו חיות וחיים בתרבות של סכסוך. זה 53 שנה הדבר שהכי מגדיר את מדינת ישראל הוא הסכסוך הגדול שלנו עם שכנותינו ושכנינו הפלסטינים. אנחנו מכורות ומכורים לסכסוך. כל דבר קטן הופך אצלנו לסכסוך - אפילו מקום חניה. הסכסוך מכלה אותנו. הוא הופך להיות הדבר עצמו ומאיין את הדבר שבשבילו הוא התחיל. זה ממש לא חייב להיות ככה.
"אני נאבקת למען שוויון וצדק. אבל אני משתעממת מלהיות צודקת. אני רוצה לשנות את המציאות ככה שהיא תהיה יותר טובה לכולן ולכולם - לנשים, לגברים, ליהודיות, לערבים, למזרחים, לאשכנזיות, לפריפריה, למרכז, לפלסטינים, לישראל. כשאנחנו מוכנות ומוכנים לנטוש את הסכסוך לטובת יישוב הסכסוך, מצפים לנו בצד השני חיים טובים וחזקים בהרבה. זה חלק מהשליחות שלי, והלוואי שהשנה נעשה עוד צעד בדרך לשם".
