הנה תקציר יום אתמול: הממשלה מאשרת תקנות, שיאפשרו להפגין עד מרחק של אלף מטר מהבית. ארגוני המחאה מודיעים על מיזם של הפגנות שכונתיות במאות אתרים, במרחק של אלף מטר מהבית. מיד לאחר מכן, בישיבה של קבינט הקורונה שנועדה לדון ב"אסטרטגיית יציאה", דורש ראש הממשלה להחריף את ההגבלות לעד 200 מטר מהבית בלבד.
הו, איזה צירוף מקרים מרהיב. הרי לכולם ברור שאין לדרישה המטורפת הזו שום קשר להפגנות. ראש הממשלה פשוט דואג לבריאות הציבור. אם "הדגלים השחורים" או ארגון אחר כלשהו יודיע הבוקר שמתארגן מיזם להפגנות 200 מטר מהבית, ימהר נתניהו לכנס את קבינט הטרלול ולדרוש שהאזרחים יצטרכו אישור מעבר מחדר השינה לשירותים. הוא לא ירפה מאיתנו, עד שנבין.
את כל זה עושה בנימין נתניהו כשבמקביל מנכ"ל משרד הבריאות נטול עמוד השדרה שוקל בקול רם לפתוח מחדש את הישיבות החרדיות במתכונת הקפסולה, אף ש"זה לא כל כך הצליח". 16 אלף אברכים המשיכו ללמוד מתחת לרדאר, תוך עקיפת מתווה הקפסולה. מתוכם 6,000 נדבקו ואלפים נוספים שוחררו הביתה ללא בדיקה, אבל פרופ' חזי לוי, שלא מתאים את עצמו למצב אלא לרוח המפקד, שוקל לעשות את כל זה מחדש. האברכים ימשיכו לרקוד זה על זה בחללים סגורים, האדמו"רים ימשיכו לנהל טישים עליזים, בעוד האזרחים הרגילים יוגבלו ל־200 מטר מהבית. מעל כל זה מפזר נתניהו אבקת הרגעה בדמות אמירה על סגר שיימשך בסביבות שנה. ישיבת קבינט הקורונה מאתמול לא דנה בסוף ב"אסטרטגיית יציאה מהסגר", אלא באסטרטגיית יציאתה של ישראל מדעתה. אנחנו כבר שם. כולנו מצטופפים בבלפור. לא בחוץ. בפנים. הבעיה ששירותיו של ד"ר ברקוביץ נשללים מאיתנו.
בנימין נתניהו טועה. זה לא מתאים לו. רוב הקריירה שלו הוא ידע את המינון המדויק של הפעלת לחץ על האזרח. הוא ידע להבחין בקווים אדומים ולזהות רמזורים אדומים. דומה שאיבד את זה לחלוטין. הוא מאמין שבמצב הדברים הנוכחי, כשהמשק מתפורר, הכלכלה גוועת, מספר המובטלים מתקרב שוב למיליון, מאות אלפים לא יודעים איך יגמרו את השבוע הבא, הדיכאון שולט והזעם מפעפע, הוא יצליח לתקן תקנות שימנעו מחאה.
כשיבין שטעה, זה יהיה מאוחר מדי. כמי שקרא להפסקה זמנית של ההפגנות בבלפור במהלך הסגר, אני חושש שסיר הלחץ הענק שהעמיד נתניהו על האש הגדולה הזו יתפוצץ לו בפרצוף במחזה שטרם נראה במקומותינו. אף אחד לא צריך לקוות שזה יקרה. הפיצוץ יכול לסיים את חייו הפוליטיים של נתניהו, אבל את עיקר הנזק נספוג אנחנו ומה שיישאר כאן אחריו.
למשפחה הזו לא צריך לדאוג. יימצא המיליארדר שידאג לזה. המדינה צריכה להיות עכשיו בראש דאגתנו, כי בניגוד למשפחות מלוכה שאפשר להחליף, אין לנו מדינה אחרת. הנס הזה לא יחזור על עצמו. אלה ימים קשים ומדאיגים יותר מתקופת ההמתנה לפני ששת הימים, ואפילו יותר מימי "חורבן הבית השלישי" של יום הכיפורים. אז יכולנו לסמוך על עצמנו, על צה"ל, על הלכידות הפנימית ועל זה שלא הייתה לנו ברירה. היום חלק מכל זה כבר כורסם במטחנת השנאה של בלפור. אין מערכת של איזונים ובלמים, שתרגיע את הזירה ותשכך את הזעזועים. נשאר להתפלל, או להפגין.