אירועי עידית סילמן שהתרגשו עלינו השבוע, סידרו לנו הזדמנות טובה לצפות שוב בהצגת תכלית של אחת הטכניקות התקשורתיות הישנות, המשומשות והרדודות. הנה כל התורה על רגל אחת: יש איש ציבור הקרוב ללבך, שמוטחת בו ביקורת עניינית ויש לך רצון לסייע לו לחמוק ממנה?
מצא במעמקי הרשת החברתית או ברחבי השיח הפוליטי, המלוכלך ממילא, מילה אחת לא יפה שנאמרה נגדו. נפח אותה במהדורות החדשות כמה שרק אפשר, עד שיהיה ברור לכולם שאיש הציבור שאתה חפץ ביקרו הוא קורבן, ויריביו הפוליטיים הם תוקפנים, אלימים, ברבריים, או מיזוגיניים.
הדגש שוב ושוב כמה קווים אדומים נחצו כאן, כמה השיח שלנו מידרדר, וכמה אנחנו בעיצומו של אירוע שטרם היה כמוהו. עכשיו אתה יכול להרשות לעצמך להתרווח בכיסא, ולסמן "וי". עוד קמפיין תעמולה פשוט וקל להפעלה הסתיים בהצלחה.
ראיתם השבוע את שלל הדיווחים על אודות ההתקפה משולחת הרסן של חברי האופוזיציה נגד ח"כ סילמן מסיעת ימינה? קראתם על האיומים שהיא מקבלת, ועל הימים הקשים שעוברים עליה בשבתה כיו"ר הוועדה המסדרת בכנסת? שמעתם פעם אחר פעם כמה נוראות היו ההתבטאויות כלפיה?
כמה חסרי תקדים היו מופעי המיזוגיניה והשוביניזם שהביאו את מי שהביאו לקרוא לעברה - סליחה מראש על הביטוי הקשה - "ילדה קטנה"? נפעמתם מהחיבוק שקיבלה מכל האגף השמאלי של הכנסת ושל התקשורת – מתמר זנדברג ועד זהבה גלאון, ומיאיר לפיד ועד שלי יחימוביץ? התרגשתם מהכתבות המחבקות והמלטפות שהיא זכתה להן בכל שלוש מהדורות החדשות, אגב ביקורת קשה על כל מי שפתח נגדה את הפה? ובכן, הייתם קורבן לתרגיל ביחסי ציבור, תרגיל שלא יכול להצליח אף פעם בלי שיתוף פעולה סימביוטי בין פוליטיקאים לכלי התקשורת, שמתמסרים להם באופן מביך.
כאמור, זו לא הפעם הראשונה שאתם, כצרכני תקשורת, נופלים קורבן לתרגיל התעמולתי הזה. הייתם קורבן לתעמולה כזו, כשרגע אחרי שנמתחה ביקורת עניינית על הנשיא ריבלין, נשלפה משום מקום תמונה שלו עם כאפיה. הייתם קורבן לתעמולה כזו, כשרגע אחרי שנשמעה ביקורת נגד שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון, נשלף משום מקום מכתב איום שנשלח אליה. הייתם קורבן לתעמולה כזו, כשכל ביקורת על הפרקליטות בעניין תיקי נתניהו, הביאה איתה דיווח במהדורת החדשות על הכוונה לתגבר את האבטחה סביב פרקליטים כאלה או אחרים מחשש לחייהם.
כל מי ששותפים למשחק הזה, מפוליטיקאים ועד עורכי חדשות, יודעים היטב שהם חלק מקמפיין שאין לו כלום עם האמת. הם יודעים היטב שבמדמנת הלשון של הכנסת נשמעו כבר דברים הרבה יותר חמורים מאלה שנשמעו כלפי סילמן. הם יודעים היטב שאיחולי המוות והקללות שהיא הציגה בטלפון שלה הם משהו שחברי כנסת מקבלים על בסיס שוטף.
הם יודעים שבאלף מקרים אחרים - בוטים לא פחות, קשים לא פחות, מאיימים לא פחות - הם בחרו לשתוק, כי כך התאים להם פוליטית. הם יודעים שלכל מה שהם עשו השבוע הייתה מטרה אחת פשוטה: להציג את עידית סילמן – יושבת ראש הקואליציה, שהתקשורת מחבקת - כקורבן, את המבקרים שלה, אנשי הליכוד והמפלגות החרדיות, כאלימים וכחסרי תרבות, ואת הביקורת עליה - כלא לגיטימית.
אמת מידה אחידה
השבוע, נוכח הסערה, החלטתי להקדיש כמה שעות לצפייה בדיוני הוועדה המסדרת. די היה בכמה דקות ראשונות, כדי להבין כמה ההתגייסות התקשורתית לטובת הקואליציה החדשה, מסרסת את יכולתם של עיתונאים למלא את תפקידם. כי לא יכול להיות שעיתונאים הגונים צפו בדיוני הוועדה, תחת שרביטה של ח"כ סילמן, ולא הבינו מיד שמדובר ביושבת ראש בעייתית מאוד, וככזו שראויה לכל ביקורת.
סילמן ניהלה את הישיבות ביהירות גדולה, העירה לחברי הכנסת הערות מתנשאות וקטעה את דבריהם בגסות. היא לא אפשרה להם לסיים את דבריהם, ובין לבין שיחקה ללא הרף במכשיר הטלפון שלה, עד כדי כך שדוברים רבים נאלצו לבקש ממנה לכבד את הדיון, להניח את המכשיר, ולהקשיב להם.
אם מישהו חושב – כמו שהדגישו פוליטיקאים ועיתונאים - שסילמן הותקפה רק משום שהיא אישה, שיסביר מדוע לא זכתה ליחס דומה ח"כ מירב בן ארי, גם היא אישה, שהחליפה אותה וניהלה את הדיון בכבוד ובנחת רוח. אם מישהו חושב שסילמן הותקפה רק משום שהאופוזיציה החליטה לסמן את חברי סיעת ימינה, שיסביר למה לא זכה ליחס הזה ח"כ ניר אורבך, חברה לסיעה, שהחליף אותה גם הוא, וניהל את הישיבה כשהוא מכבד את החברים והם מכבדים אותו.
אם מישהו חושב שההתקפה נגד סילמן תוכננה מראש על ידי חברי בלוק נתניהו, שיסביר למה הטיחו בה ביקורת קשה גם חברי הכנסת אוסמה סעדי ואחמד טיבי, מהרשימה המשותפת, כשהאחרון קורא לעברה בכעס: "בסגנון הזה את לא יכולה לנהל חברי כנסת יותר ותיקים ממך ויותר מנוסים ממך". במילים אחרות, לפעמים, אם כולם תוקפים אותך, זה לא מעיד על כך שאתה קורבן, אלא על כך שמשהו לא בסדר אצלך.
בסדר, תגידו, אבל זה עדיין לא מעניק לחברי כנסת את הזכות לקרוא לסילמן "ילדה קטנה", וזה לא מעניק לגיטימציה לאזרחים עם פה מלוכלך לאחל לה בטלפון "שימות לך אחד הילדים בפיגוע". צודקים. חד־משמעית. תמיד עדיף לדבר בנימוס, ולא לעשות רעש בין שתיים לארבע, ולאכול בסכין ובמזלג.
אלא מה? העולם, למרבה הצער, מתנהל מעט אחרת, ואנחנו, בתקשורת, חייבים לשמור בעניין הזה על אמת מידה אחידה. לא יכול להיות שכאשר זה מתאים לנו פוליטית, מסרון מכוער מוצג כהסתה וזוכה לסיקור תקשורתי רחב, וכאשר זה לא מתאים לנו פוליטית, מסרון כזה אפילו לא מובא לידיעת הציבור.
קללות נוראיות
כשראיתי את רשימת הקללות וניבולי הפה שנשלחו לטלפון הסלולרי של סילמן, טלפנתי לח"כ גלית דיסטל אטבריאן מהליכוד, כדי לשאול מה היא חושבת על זה. דקות ספורות אחר כך היא שלחה לי כמה דוגמאות למה שהיא עצמה קיבלה בימים האחרונים. אני לא אוהב להעלות על הכתב ביטויים מהסוג הזה, אבל נדמה לי שהפעם, כדי להבין את עוצמת הצביעות, אין לי ברירה, ואני מבקש מראש את סליחתכם.
"יבת זונה", נכתב לחברת הכנסת מהליכוד, "אני בדרך לבוא לתת לך בתחת ישרמוטה לשים לך דקירה"; "שמעי טוב יזונה אני יודע איפה את גרה ואני בדרך אלייך יזונה"; "תת זן של מוטציה לגנום אנושי פגום שהגיח לעולם בשל טעות סטטיסטית"; "שפחה חרופה של גדול חלאות האדם"; "שיהיה לך שחור כל החיים"; "שקרנית מתועבת, 80 שנה קודם ואת טינופת גבלסאית"; "באיזה פח אשפה מצא אותך המופרע מבלפור?"; "שפחת המתועב והנקלה שאוטוטו יארוז את המטורפת וייעלמו לתהומות הנשייה עם הילד ז', תת האדם שהם גידלו יחד"; "חתיכת בהמה"; "צואה"; "את כנראה מאחורי ביבי עם הלשון בחוץ".
צריך להודות שליד הטקסטים האלה, מה שנשלח לסילמן נראה כמו חומר לגיטימי לשעת מחנך בבית ספר עממי. אבל את סילמן הפכה התקשורת, בשירות הפוליטיקאים מהקואליציה, לקורבן, ואני מוכן להעריך שלגלית דיסטל אטבריאן זה לא יקרה בחיים. טלפנתי גם לח"כ קטי שטרית. שאלתי אותה אם גם לה יצא לקבל פה ושם הודעות כמו אלו שנשלחו לסילמן. שטרית צחקה. זמן קצר אחר כך שיגרה לי כמה דוגמאות. שוב אבקש את סליחתכם, אבל כדי להבהיר כמה הכל פה צבוע ומוטה, אין לי ברירה.
הנה, בבקשה, כמה מההודעות: "מי את קטי שטרית ומה עשית בחיים שלך... את יכולה רק לתאר לעצמך שאת הלילות הקרובים את לא תעבירי בשינה. סמרטוט ריצפה שכמותך"; "פילה שמנה מזוהמת... שרמוטת רחוב... תת רמה מרוקאית מסריחה"; "נבלה סרוחה"; "שקרנית פח זבל אישה אשפה נוכלת טיפשה חולת נפש, חרטטנית בת אלף, כלב מי הביא אותך לעולם יא גוש חרא מהלך, ביביסטית זבלה את המיץ של הזבל בת עוולה חלאת אדם"; "תגידי את זונה?"; "בושה להיות מזרחי שרואה נשים כמוך מלקקות את דרכן למעלה... לכי לעזאזל את והמשפחה שלך. זבל עופות"; "לכי תזדייני יא חתיכת אפסה... ממליץ לך להירגע ומהר, ולהחליף תסרוקת, את נראית בת 100".
ובכן, מישהו יכול להסביר לי למה סילמן וכמה מילים לא יפות שנשלחו אליה, זכו לדקות יקרות בכל המהדורות, והטקסטים שנשלחו לחברות הכנסת דיסטל אטבריאן ושטרית לא יקבלו לעולם יחס כזה? האם לא ברור שכלי התקשורת משתפים פה פעולה, בידיעה, עם תעמולה פוליטית רק משום שהם מבקשים לחזק את הממשלה החדשה?
לפני שנה, כשכלי התקשורת ניפחו מכתב אחד שקיבלה שופטת בבית המשפט העליון, ופצחו סביבו במסע הפחדות שהזהיר מפני האלימות המילולית של מבקרי בג"ץ, הצגתי כאן כמה דוגמאות, קשות בהרבה ואלימות בהרבה, שקיבלו פוליטיקאים, כאלה שמעולם לא זכו להגיע למהדורות החדשות.
"תגיד לאשתך לקנות שמלה שחורה בשביל הלוויה. אנחנו שמונה גברים, מגיעים ארצה מארה"ב להוריד אותך מהאדמה... מות תמות, מי יגיד קדיש?", נכתב לח"כ בצלאל סמוטריץ'. "אם תמשיך בניסיונות לפגוע בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובחופש הדעה והביקורת, כתוצאה מפעילותך הבריונית והדיקטטורית, אנחנו נרצח אותך", נכתב לו במכתב אחר.
והנה המכתב השלישי: "כלב עם כיפה... יום אחד יהרגו אותך, ישרפו אותך ואת משפחתך... אנחנו יודעים איפה אתה גר... אתה כמו נסראללה, צריך למות". ואחד נוסף: "אני מוכן להיות התליין שלך, ולתלות ולשרוף אותך... שמור על הפה המסריח שלך לפני שתומת... יא הומופוב וגם שונא פלסטינים".
מישהו מבין למה עידית סילמן זכתה לכותרות בעיתונים בעקבות כמה ניבולי פה קלילים, וסמוטריץ' לא הצליח להגיע עם האיומים האלה לשער של שום עיתון? ומה עם המכתבים שנשלחו לח"כ דודי אמסלם, ביניהם "נחתוך לך את הלשון" ו"נרצח אותך", והאיומים נגדו ברשתות בנוסח "אני בעד לשרוף ת'בית של הבן זונה הזה", ו"פשוט תדאגו לנטרל אותו, בדיוק כמו מחבל", ו"אמסלם כדור בראש?".
פוליטיקאים מימין ומשמאל מקבלים איומים כאלה על בסיס שוטף - אחמד טיבי זכה בעבר לשורה ארוכה של כאלה – אבל התקשורת מחליטה בכל פעם מחדש, לפי שיקול דעתה הפוליטי, מתי בא לה לעשות מזה חגיגה ומתי לא.
צביעות פוליטית ותקשורתית
ולא, אל תתחילו לחפש הצדקות ולהסביר שזה לא אותו דבר, ויש מקרים שזה לגיטימי, וההוא שדיברו אליו לא יפה, זה בכלל מגיע לו כי גם הוא בעצמו לא שומר על הפה שלו. כי כשמתחילים עם הצדקות, לכל אחד יש כאלה. או שמותר לדבר לא יפה, או שאסור. ואם אסור, אסור לכולם.
אם שפה לא יפה היא עניין שראוי לו לפתוח מהדורות, ואם מיזוגיניה היא עניין שעורכי מהדורת החדשות חושבים שצריך להקדיש לה זמן, ואם איומים הם משהו שחשוב לדבר עליו, אז אנא פַנו במהדורת החדשות הקרובה עשר דקות לח"כ קטי שטרית, לח"כ גלית דיסטל אטבריאן, לח"כ דודי אמסלם ולח"כ בצלאל סמוטריץ'.
לוו אותם הביתה, כתבו על מה שעובר על הילדים שלהם. גלו כלפיהם את אותה אמפטיה שגיליתם השבוע כלפי עידית סילמן. הציגו את הצד שמולם כאלים וברוטאלי ומטונף בלשונו, ממש כמו שעשיתם למי שהיו השבוע מול חברת הכנסת מימינה. אי אפשר לשחק את המשחק הזה בצד אחד של המגרש, רק משום שלמישהו זה נוח פוליטית.
ושיהיה ברור. אין כאן טענה שהשמאל מנבל את פיו יותר מהימין. ממש לא. מסתובבים בינינו די אנשים, מכל הצדדים, שמטנפים ברשת, ושולחים מכתבים, ומשגרים הודעות מלוכלכות, ומאיימים. העניין הוא שאי אפשר להמשיך עם הבחירה הסלקטיבית הזו, של מתי בא לנו לנפח איום כזה, ומתי נוח לנו להשתיק אותו.
המערכת הפוליטית שלנו היא הדבר הכי רחוק משיעור נימוסים ע"ש חנה בבלי. לא יכול להיות שהמדינה רועשת כאשר מתגלה ברשת החברתית תמונה של רובי ריבלין במדי אס־אס, וכשבעיתון "הארץ" משווים את בנימין נתניהו לאדולף היטלר, איש לא חושב שזה נושא שצריך לדבר עליו.
לא יכול להיות שמי שקורא לעידית סילמן "ילדה קטנה", זוכה לביקורת גדולה יותר מאביגדור ליברמן שקרא למירי רגב "בהמה", ומעופר כסיף שקרא לאוסנת הילה מארק "שפחה נרצעת" ומאלי אבידר, שהמליץ השבוע לגלית דיסטל אטבריאן למחוק משמה את ה"דיסטל", כי הוא מכיר את הגרוש שלה.
לא יכול להיות שבימים של שגרה מסבירים לנו כמה נוראה היא הטרדה מינית, וכמה חייבים להאמין לכל אישה שמתלוננת, אבל כשסבטלנה גורודצקי, עובדת מעון ראש הממשלה, מספרת שמני נפתלי הטריד אותה, גורודצקי נשארת לבדה, רק משום שמני נפתלי מעיד נגד נתניהו, והתקשורת מבינה שהיא צריכה לשמור עליו כמו על אתרוג.
ובכלל, שאלתם את עצמכם פעם מדוע תמונות של נפתלי בנט ושל איילת שקד, שהופצו ברשת שבהן הם נראים לבושים במדי קצינים נאצים או מעוטרים בשפם של היטלר, לא הזיזו לאיש כל עוד הם היו במחנה הפוליטי של נתניהו?
לא מפגן של מיזוגיניה היה השבוע בוועדה המסדרת של הכנסת, ולא מפגן חסר תקדים של איומים הוצג השבוע על מכשיר הטלפון הסלולרי של עידית סילמן, אלא מפגן של צביעות פוליטית ותקשורתית שקופה, צפויה ומאוסה.