אין דרך לייפות, לתרץ, לכבס בתיאורים מעורפלים את מה שהתרחש אתמול בבית החולים קפלן. מה שקרה שם במלים פשוטות הוא הפעלת אלימות מצד חבר כנסת אחד כלפיי חבר כנסת אחר. חבר הכנסת שתקף היה יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, וחבר הכנסת שהותקף הוא איתמר בן גביר מסיעת עוצמה יהודית. כל ההסברים שנתן עודה אתמול היו מגוחכים ולא משכנעים. גם במשחק כדורסל כששחקן אחד מחרפן את השחקן היריב בלחישות "טראש טוק", השחקן שמרים יד הוא השחקן המורחק.

רבים מהקוראים, וראיתי זאת אתמול בתגובות לציוצי בעניין, מיד יגידו שאני מגזים, שכן כולה מדובר בדחיפה. ובכן, אני די בטוח שגם בפרלמנטים של אוקראינה, טורקיה, תוניסיה וחלק ממדינות מזרח אסיה, זה התחיל מדחיפות והסתיים בקטטות מפוארות בתוך אולמות המליאה. האלימות המילולית בפרלמנט שלנו מסלימה כבר שנים, אתמול היא כבר הפכה להיות פיזית.

חלקכם תטענו שעודה דווקא פרלמנטר שקול יחסית, בדרך כלל עם מזג נוח, ובן גביר הוא פרובוקטור מקצועי, שקנטר את עודה במכוון וניסה להכשיל אותו. ובכן, ברור שבן גביר הגיע לבית החולים, שם אושפז העציר המינהלי מקדאד קוואסמה מחברון, כדי לייצר פרובוקציה, נו אז, מה מסביר התירוץ הזה? אם עודה הגיב באלימות כלפי הפרובוקציה, המשמעות היא: א. שהפרובוקציה הצליחה; ב. שהוא, עודה, חצה גבול בלתי נסלח, ועבר מהתכתשות מילולית, גסה ובוטה ככל שתהיה, להרמת יד. אם פרלמנטר לא יודע לשלוט על תנועות ידיו, ולא יודע להשיב בתחמושת היחידה שמותר לו להשתמש בה - המלים - הוא לא ראוי לייצג ציבור. הוא נכשל.

איימן עודה נואם במליאה (צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)
איימן עודה נואם במליאה (צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)

האירוע אתמול בקפלן נועד כנראה להזכיר לנו יום אחרי טקסי הזיכרון ליצחק רבין איפה אנחנו חיים. כיהודי אני מתבייש שאיתמר בן גביר הוא חבר בכנסת ישראל. זו אות קלון לחברה הישראלית בכלל ולחברה הדתית בפרט; זה אות קלון ליו"ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', שחבר אליו בבחירות, ובעיקר זו אות קלון לראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, שדחף את האיחוד הזה בין סמוטריץ' לבן גביר בכל הכוח רק כדי לשרוד בשלטון. אות הקלון היא גם על מצחם של כל אנשי התקשורת והעיתונאים שעודדו את האיחוד הזה בין מפלגת ימין (גם אם קיצונית היא לגיטימית), לבין איש ימין שרואה בעצמו ממשיך דרכו של רב שהחזיק בתורות גזע, רב שרצה לבצע הפרדה בחופי רחצה בין ערבים ליהודים ובכלל למנוע מהם זכויות אזרחיות בסיסיות.

איתמר בן גביר (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
איתמר בן גביר (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

כן ברור שמבחינתי, בדומה לדברים שהשמיע שר החוץ יאיר לפיד בנאומו, יש זהות אידיאולוגית בין בן גביר ליגאל עמיר. בן גביר היה מהקיצוניים מבין המפגינים לפני רצח רבין, התרברב שסמל המכונית של רבין היה בידו, אמר שהוא וחבריו יכולים להגיע לרבין כפי שהגיעו לסמל. הוא חגג את הירצחו של רבין בנובמבר 95'. זאת למרות שהשבוע הוא הביע חרטה על כך בשידור. שמחתי לשמוע, אך החרטה, לפחות בעייני, לא מכשירה את כהונתו בכנסת. ועדיין, יהיו פרובוקטיביות דעותיו ככל שיהיו, תתמודדו אתן במלים, לא בידיים.

כשרבין אמר בנאומו האחרון "האלימות היא כרסום הדמוקרטיה" הוא התייחס, בין השאר, לבן גביר ודומיו שהובילו באותם ימים קמפיין מתועב ומסית לאלימות, קמפיין שהגיע לשיא באותו ערב. 26 שנה אחרי אנחנו חיים עדיין במדינה אלימה מאד. ההסתה שליוותה את תקופת כהונתו האחרונה של נתניהו היתה מסוכנת, מפחידה. חוויתי זאת על בשרי בכמה הפגנות שסיקרתי. בנס לא נרצח בתקופה הזאת איש פרקליטות, פוליטיקאי או עיתונאי.

ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ח"כים שהולכים מכות

רק שלשום שני אוהדים ואוהדת של בית"ר ירושלים הוכו באופן קשה על ידי אוהדי "לה פמיליה", אלה שכיכבו גם בהפגנות הימין בשנה האחרונה, מכיוון שמחאו כפיים לזר המוסלמי החדש של הקבוצה. ביטוי נוסף לתהום המצחינה, שמובילי שיח גס ובוטה מנסים לגרור את ישראל אליה, נשמע אתמול בתחנת ההסתה והבדיות "גלי ישראל". שם נשמע איש תקשורת בשם יוסי בן עטר תוקף את ח"כ שירלי פינטו, ח"כית חירשת ממפלגת ימינה, במלים הבאות: "שירלי פינטו טיפשה סתומה, טוב שאת חירשת ואנחנו לא שומעים את הקול הצרצרי שלך, טוב שאת לא יודעת לדבר". תחנת "גלי ישראל", שבה משדרים ושידרו מפיצי בדיות, כמו אבי רצון וכנרת בראשי, היא פרי הביאושים של טרנד פופוליסטי שהוביל נתניהו בתקופת כהונתו. גם היא תרמה בדרכה לאווירה האלימה בישראל.

אלא שבמעבר מאווירה אלימה לאלימות פיזית, לא באמת משנה אם הנראטיב שלך הוא היותך "קורבן לפרובוקציה", או אם אתה "יוצר הפרובוקציה". אם הרמת יד, אתה אשם, ואנא שחרר אותנו מנוכחותך ופנה את מקומך לאיש אחר שמחזיק באידיאולוגיה שלך, אבל כזה שגם שיודע לשלוט בעצמו. כל מי שחפץ שהדמוקרטיה שלנו תמשיך להתקיים צריך לגנות כל מי שתורם לאלימות הזאת, ובוודאי כל מי שחוצה עוד קו אדום, בין אם הוא מגיע מימין ובין אם משמאל, בין אם מקרב יהודים, ובין אם מקרב ערבים.

ישראל האלימה לא יכולה להרשות לעצמה עכשיו גם חברי כנסת שהולכים מכות. זכותו של עודה לא ללכת בקו המפויס של מנסור עבאס; זכותו להעדיף את הסוגיה הפלשתינית מהסוגיה של מצב ערביי ישראל, אין לו זכות להרים יד על חבר כנסת, גם אם חבר הכנסת הזה הוא גזען. לו היה טריבונל דמיוני רלוונטי הוא היה צריך להדיח את עודה על הדחיפה של בן גביר, אלא שבכנסת שלנו אפילו ועדת אתיקה אין. אפילו היא מושבתת.