אחת העלילות השבלוניות המפורסמות בספרות העולמית מגוללת בכל דור מחדש את סיפורו של המלך שמבקש לבדוק את מידת נאמנותם של נתיניו. לשם כך הוא מסתובב בממלכה בלבוש של פשוט עם, ולאחר מכן העלילה מתפתחת בכפוף לדמיונו ולכישרונו של המחבר, אבל הלקח תמיד נותר זהה: למלך מצפים גילויים לא הכי נעימים, והתמונה האמיתית יוצאת לאור.

השבוע כיכב יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, בתפקיד הראשי באותו המחזה בדיוק – המלך שלכאורה עוזב עוד רגע. רק בתוספת כוכבית אחת קטנה, אך משמעותית: נתניהו לא בדה את פרישתו העתידית האפשרית, קרי עסקת טיעון עם הפרקליטות, אלא התכוון אליה באמת ובתמים. יתר על כן, הוא לא ויתר כלל על הרעיון. זה פשוט לא הסתדר בטווח הזמן שרבים כל כך בנו עליו.

מי שמכיר את נתניהו היטב, גם אם לא נחשף לפרטי המו"מ שלו עם הפרקליטות, יודע שכך ביבי מתנהל כאשר מדובר בנושאים קריטיים ובהחלטות מרחיקות הלכת. הוא מושך, מתלבט, מתנדנד, לוקח שני צעדים אחורה בדיוק כשכולם בטוחים שהוא צועד קדימה. זה קורה הרבה בזכות אופיו ולא פחות מכך – בזכות השפעתו של המעגל הכי קרוב אליו, הכולל את רעייתו ובניו.

הרצון המקורי היה לסגור הכל בשבוע האחרון של אביחי מנדלבליט בתפקיד היועמ"ש. בדיוק לשם כך פוזר מסך עשן, נתניהו נעלם כמעט לחלוטין מהרדאר התקשורתי והתרכז כל כולו במאמץ הסגירה. המילה "קלון" ריחפה באוויר, סביבה התנהל עיקר השיח, ועליה נתקע המו"מ לבסוף. נתניהו סירב לכל נוסח שכלל קלון. מנדלבליט, מצדו, מיאן לכל נוסח שלא הבטיח את הרחקתו של נתניהו מהחיים הציבוריים לתקופה של שבע שנים באופן שמעוגן בחוק.

לבסוף העמדה "רק לא קלון" גברה על כל השאר. נתניהו של 2022 בשום אופן לא רוצה להיות דרעי של 1999. ואביחי מנדלבליט, מסתבר, לא מוכן לצאת סמרטוט נטול מילה ועקרונות. על כן, אחרי ימים מלאי מתח וגדושי ציפייה, הופיע ראש האופוזיציה בסרטון קצר שהופץ ברשתות החברתיות ובו הכריז: "אמשיך להוביל את הליכוד ואת המחנה הלאומי כדי להנהיג את מדינת ישראל".

בעקבות הדברים מיהרו כמה מחברי הליכוד להפיץ הודעות צוהלות המבשרות כי מנהיגם "לא נשבר ולא ויתר, ולא הייתה שום עסקה, כי אין עסקה וגם לא תהיה". לעומת זאת, מי שהיה מוכן להשקיע דקה ו־5 שניות מזמנו לצפייה מרוכזת בסרטון המדובר ולא רק להתרגש, אלא גם להקשיב לנאמר בו, לא היה מוצא כל אזכור לוויתור על עסקת טיעון. להפך, דבריו הפומביים והמוקלטים של נתניהו לא סתרו כלל את המתרחש מאחורי הקלעים ומבעד למסכים. אכן, הוא ימשיך להוביל את הליכוד עד שענייני העסקה יסתדרו. השבוע התברר כי תקופת המעבר תתארך מעבר למצופה, וההכרעה תימסר מידי היועץ היוצא לידי יורשו, שלעת עתה זהותו טרם ידועה.

נכון לעכשיו קיימת תמימות דעים במערכת הפוליטית סביב דבר אחד עקרוני: במציאות (ולא בהודעות לתקשורת) לא נותר איש שמאמין בכוונות נתניהו להילחם על חפותו עד הסוף, בלי ויתורים ובלי עסקת טיעון. הרכבת יצאה מהתחנה, תחנת היעד היא עסקת טיעון, השאלה כרגע היא רק משך המסלול.

לו"ז העסקה שמסתמן נכון להשבוע ובהנחה שבתקופת מנדלבליט הדבר כבר לא יקרה: תקופת בין היועמ"שים; כניסת היועמ"ש החדש לתפקידו; תקופת התאקלמות ולימוד החומר; חידוש המו"מ; השגת העסקה; עתירות למיניהן; הכרעת בג"ץ; תקופת בין השמשות בליכוד; פריימריז בליכוד; יו"ר חדש בליכוד. בסך הכל בין שנה לשנתיים עד תחילת העידן החדש.

"מכוער ומביש"
כעת נחזור לעלילה השבלונית שקיבלה השבוע את האופי של ספק פרודיה על דרמה, ספק קומדיה שחורה. היה זה כאשר נתניהו, השקוע בייסורי המו"מ בין פגישה עם עורכי הדין לישיבת המערכת הביתית עם בני משפחתו, השקיף על קרבות "הכל בכל" שהרעידו את מפלגתו.

הפריט הראשון שהוצא מהבוידעם היה הדחליל בדמותו של יו"ר תקווה חדשה, גדעון סער. "ישראל כ"ץ חבר לגדעון, הוא סגר איתו ומכר לו את הליכוד" – הספין הנ"ל, שנולד מחוץ לכותלי הליכוד, הפך מהר מאוד לססמת הדגל של מתנגדי יו"ר מזכירות הליכוד, ישראל כ"ץ. התברר כי מה שמאחד את הליכודניקים הוא לא האהבה לנתניהו ואפילו לא התמיכה באחד מהטוענים לכתר, אלא השאלה אם אתה עם ישראל כ"ץ או נגדו.

המתחרים, שלא ממש חשודים באהבה טהורה איש לרעהו, התאחדו על רקע החשש הגדול שמא כ"ץ, איש ותיק וחזק בקרב אנשי הממסד המפלגתי, יצליח לממש את כוונותיו להפוך ליו"ר הליכוד הזמני, ומשם ינסה לקדם מהלכים פוליטיים מרחיקי לכת. בן רגע נשכחו נתניהו וענייניו והושלכו לאותו הבוידעם, והשאלה הבוערת שהעסיקה את כולם הייתה איך לא לתת לכ"ץ להפוך ליו"ר הליכוד.

גם טענתו המרכזית כי יצליח להקים ממשלה ימנית חלופית במסגרת הכנסת הקיימת לא הזיזה לאיש. פתאום האפשרות התיאורטית לחזור מהאופוזיציה ולהקים ממשלת ימין הפכה ללא מעניינת ולא רלוונטית.

רוב התדרוכים שיצאו מסביבתם של בכירי הליכוד אשר אינם ישראל כ"ץ עסקו בלשכנע את העיתונאים כי "אל"ף, כ"ץ חי באשליות, הוא לא ייקח את תפקיד היו"ר הזמני, הוא רק חושב שהמרכז בכיס הקטן שלו. בי"ת, גם אם ייקח, איש לא ייתן לו להקים שום ממשלה לפני קיום הפריימריז.

אם יעז, הוא יהרוס את הליכוד, יפלג את המפלגה לרסיסים, וייזכר בדברי הימים בתור הרוסטראטוס המודרני. גימ"ל, גם אם ייקח וירצה להקים ממשלה, איש במפלגות הקואליציה הנוכחית לא יסמוך על יו"ר זמני. דל"ת, הוא יהיה יו"ר חלש וסחיט, וגדעון סער יגנוב לנו את הליכוד".

חתן השמחה עצמו, כ"ץ, שמע את התדרוכים והעדיף לשתוק. לעומתו, "הסיוט הגדול של הביביסטים", קרי גדעון סער, לא שתק אלא הבהיר באופן הכי חד־משמעי כי הפעם האחרונה שבה שוחח עם כ"ץ הייתה בתקופת הקמתה של הממשלה. מי שמכיר את סער, יודע כי אילו המצב האמיתי היה שונה מזה המתואר, הוא לא היה מסתכן באמירות כה חד־משמעיות, כך שכנראה זוהי אמת לאמיתה.

קרבות הבוץ הפנים־ליכודיים נמשכו כמה ימים ונתנו טעימה מושלמת, קדימון יפה למה שצפוי להתרחש במפלגה אם וכאשר נתניהו באמת יסגור עם הפרקליטות ויעזוב. "זה היה כל כך מכוער ומביש, שגם אלה שלא נמנים עם מחנה הביביסטים השרופים אמרו בשיחות סגורות שכבר עדיף שביבי יישאר כמה שיותר", אמר לי לקראת סוף השבוע אחד מחברי הסיעה ששבע מהקדימון ולא רצה לחשוב על מחזה ההמשך.

כאמור, הסרטון "אמשיך להוביל את הליכוד" שימש כמין צפירת הרגעה שבישרה "זה לא יקרה בקרוב, חוזרים לשגרה". נתניהו גם נתן דוגמה אישית לחזרה לאותה השגרה כאשר שחרר סרטון אימה על "כישלון הממשלה ואובדן השליטה על המגיפה". או אז המערכת על כל צדדיה ומחנותיה השמיעה אנחת רווחה: עדיף כבר להמשיך להשתעמם.

העזיבה האפשרית של נתניהו התבררה כאירוע כה מזעזע, עד שעדיף להתכונן אליו היטב וללא חיפזון. פוליטית, לוגיסטית ובעיקר נפשית.