פתגם אמריקאי ידוע גורס כי הפוליטיקה היא בדיוק כמו השואו ביזנס - רק לאנשים מכוערים. אם התחזית בדבר כניסתו הקרובה של יאיר לפיד לחיים הפוליטיים בישראל אמנם תתממש, נצטרך לחשוב מחדש על ההנחה הזאת.
אבל לפיד יביא עמו הרבה יותר מאשר חזות נוצצת. לא רק שהוא העיתונאי המפורסם בישראל, טאלנט פופולרי וסופר מצליח, לפיד הוא גם המנסח הייצוגי ביותר של הגבריות הישראלית החילונית המעודכנת (ויסלח לי אלירז שדה): הוא בא ממשפחה פוליטית, אבל מסוגל להתמקם בנוחות כמעט בכל מפלגה שמימין לחד"ש ושמאלה מישראל ביתנו.
גם בחייו האישיים הוא לא מוגבל לברנז'ה אחת מחייבת - רשימת חבריו הקרובים כוללת את עינת שרוף, רוני סומק וארנון מילצ'ן. הוא מתנגד נחרץ לממסד החרדי אבל הסנטימנט הדתי לא זר לו. הוא מרגיש נוח מול ספר שירים של דילן תומאס באותה מידה שהוא שמח לחלוק סיגר עם איזה נציג אלפיון. והוא יכול לגייס את רמי קליינשטיין לכתוב את ג'ינגל הבחירות שלו.
עוד דקה נשוב
נכון להשבוע, ההוכחה היחידה שיאיר לפיד מתכוון להיכנס לפוליטיקה היא עדיין אותו ראיון לאילנה דיין מלפני חודשיים, שבו אמר "אחליט דקה לפני הבחירות הבאות". כיוון שעד הבחירות הבאות נותרו שלוש שנים, והממשלה של ביבי נתניהו נראית יציבה כמו שולחן שלא נרכש באיקאה, אפשר להבין מדוע לפיד עצמו מבקש להחריש את הקולות המדברים על התמודדותו האפשרית (הוא סירב בנימוס לשתף פעולה עם כתבה זו והסביר ששום דבר לא השתנה מאז הצהרתו הלא מחייבת ב"עובדה").
ועדיין, אף שהכרזה רשמית עדיין רחוקה, כניסתו האפשרית לפוליטיקה מדאיגה עד כדי כך את הכנסת שהח"כים כרמל שאמה ורונית תירוש יגישו - בנפרד - הצעות חוק שגוזרות צינון של שנה על איש תקשורת שמבקש להתמודד בבחירות.
ב"ארץ נהדרת" - אולי הססמוגרף הלאומי האמין ביותר - כבר הכינו ללפיד סיסמת בחירות. קמיל פוקס פרסם סקר שהעלה שמחצית מבוחרי קדימה "נוטים" לתת את קולם ללפיד. ואייל ברקוביץ' פתח בקבוק שמפניה ב"אולפן שישי" והכתיר אותו כראש הממשלה הבא.
"כנראה שהוא שווה הרבה"
ובכל מקום רוחשות השמועות: לפיד נפגש עם חיים רמון לשיחה על הליכה משותפת, והשניים אפילו דנו ברעיון של חבירה לאריה דרעי (רמון: "חוץ מזה שיש אנשים עם שמות כאלה, שום דבר בדיווח הזה לא אמיתי"); לפיד כבר גייס את אופיר פינס לרוץ לצדו (פינס: "גם אני שמעתי את השמועות. הפעם האחרונה שדיברתי עם יאיר הייתה בשבעה של טומי"); לפיד נועד עם בוז'י הרצוג (הרצוג: "בסך הכל צילמו אותנו שותים קפה ביחד"); לפיד הציע לדן חלוץ לקבל את הטיקט הביטחוני ברשימה עתידית (חלוץ: "נפגשנו אבל לא דיברנו על פוליטיקה"); לפיד פנה לראובן אדלר שיארגן לו קמפיין (אדלר: "לא היה ולא נברא"); לפיד נפגש גם עם ציפי לבני ודסקס איתה על שילוב זרועות אפשרי בקדימה.
כמו כל איש תקשורת במעמדו, לפיד נפגש דרך קבע עם בכירים במערכת הפוליטית. אבל על אף שלכל מפגש כזה יש הסבר מקצועי מניח את הדעת, התחושה שלפיד סולל את דרכו לכנסת רק צוברת כוח. "כל מי שיוצא לי לדבר איתו בזמן האחרון רק משמיץ אותו, אז כנראה שהוא שווה הרבה", אומר פוליטיקאי בכיר.
"איפה שאני מסתובב, לא מפרגנים לו, מתייחסים אליו כביכול בביטול, אבל אני מכיר את כל הקודים. הם פשוט חוששים ממנו. האור האדום נדלק: סכנה. אם הפוליטיקאים לא היו מפחדים ממנו, הם לא היו טורחים כל כך הרבה לשכנע למה הוא לא מתאים ולמה אין לו סיכויים".
השאלה המיידית היא באיזה תפקיד פוליטי הוא חפץ. פרשנים ופוליטיקאים מסכימים שהוא יכול להיבחר בפריימריז של כל מפלגה שירצה להתמודד במסגרתה, אבל ברור שלפיד לא ינטוש את עמדתו הנוחה בתקשורת בשביל להצטופף בספסלים האחוריים של הכנסת יחד עם עינת וילף וציון פיניאן.
יאיר הוא לא טומי, איש שנהנה לצעוק ולהתעמת. הטמפרמנט האישי שלו, והפרסונה הפוליטית שנגזרת ממנו, מכתיבים לו לפעול בתוך הקונסנזוס, לייצג מגזרים דמוגרפיים רבים, לפעול לדו-שיח, להשיב לחברה הישראלית את תחושת האחווה והגורל המשותף שאיבדה - ובקיצור להיות מנהיג.
המאמי הלאומי
על הנייר, שינוי הייתה אמורה להיות הבית הפוליטי ההולם ביותר גם ללפיד הבן: מפלגה ניאו-ליברלית, שממוקמת במרכז המפה, מקדמת את האינטרסים של המעמד הבינוני, יוצאת נגד הטפילות החרדית, תומכת ברעיון שתי המדינות, ומקטרת (בעצם מי לא?), על שיטת הממשל הבלתי אפשרית בישראל.
בבחירות האחרונות הופיעו דיווחים לפיהם פורז ולפיד הזמינו סקרים שבדקו את הסיכוייים לרוץ ברשימה משותפת שתקבץ את שאי רית הפליטה של שינוי. "פורז בעצמו אמר לי אז שהזמין סקרים כדי לראות אם יש אפשרות ריאלית שהוא ירוץ עם יאיר תחת המותג של'המפלגה החילונית'", אומר רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי של ערוץ 10.
פורז מכחיש שלפיד היה מעורב. "ניהלנו משא ומתן עם הירוקים. אבל אני בעד שאנשים איכותיים יהיו בפוליטיקה והוא אדם איכותי".
הלקח של הגמלאים
עם שינוי מחוץ לתמונה, קדימה נראית כמו אפשרות ריאלית לארח את שאיפותיו הפוליטיות של יאיר לפיד. כמי שמגדיר את עצמו "מרכז-שמאל" ולחלופין "מרכז", לפיד אמור למצוא שם בית חם, בוודאי אחרי התפוררותה של העבודה.
חלופה אחרת היא להקים גוף פוליטי יש מאין, מעין קדימה חדשה - אלטרנטיבה לאלטרנטיבה. פתרון כזה יכול להתאים לאישיותו של לפיד - איש שבא מבחוץ אבל מרגיש נוח בקונסנזוס - וגם לאקלים הפוליטי הנוכחי, שבו ההבדלים בין שמאל וימין הולכים ומיטשטשים והמנהיגים בורחים מהצגת חזון מדיני כמו מהתפרצות של שפעת החזירים.
לא סתם מוזכר כשותף עתידי שמו של אופיר פינס, מאוכזב העבודה, שבוודאי לא ויתר על שאיפותיו להשתלב יום אחד בהנהגה של ישראל: השניים בני אותו גיל, וכל אחד יכול להעניק לרעהו איזה מרכיב שחסר אצלו. פינס יוכל לרכך בעזרת לפיד את תדמית המרדן שעושה צרות; לפיד יקבל ממנו ניסיון פוליטי ממשי, הבנה של המערכת מבפנים ואולי כמה מורדי עבודה נוספים שיחפשו שדרוג.
"לא הייתי מציע לו להיכנס למפלגה קיימת אלא לחבור לאנשים צעירים שמייצגים את רוב הציבור הישראלי והיום אין להם ייצוג", אומר אמנון רובינשטיין, מאנשי שינוי ההיסטורית ומי שהקים באמצע שנות השבעים, יחד עם יגאל ידין, את ד"ש. "הייתי מציע לו לשתף ראשי עיר ורשויות מקומית מפני שלדעתי השלטון המקומי הרבה יותר טוב מהשלטון המרכזי. יש ראשי עיר מצליחים בצורה לא רגילה וחובה להכניס אותם לפוליטיקה המכזית. בכל מקרה, זה לא קל. אם אין לך מימון, קשה להחזיק את הראש מעל המים".
פרשנים פוליטיים אחרים אומרים שהקמת מפלגה חדשה היא פתרון בעייתי ולא ממש יעיל. הם מזכירים בהקשר זה את אותה ד"ש, את מפלגת המרכז של אמנון ליפקין-שחק ויצחק מרדכי, ואפילו את הגימלאים - כולן סיעות שנהנו מאכזבת הבוחרים מהסיטואציה הפוליטית והתמידו בקושי קדנציה.
דרוקר מסכים. "אדם מצביע על סמך מרכיבי זהות עמוקים. לא סתם ארתור פינקלשטיין שואל בכל סקר: האם אתה קודם כל ישראלי או קודם כל יהודי. ההגדרות של שמאל וימין תמיד ביטאו דברים הרבה יותר עמוקים מאשר כן או לא לוותר על השטחים. לא סתם הימני מצביע היום לימין למרות שלא אכפת לו לוותר על השטחים, והשמאלי מצביע לשמאל למרות שהוא כבר לא מאמין שיש פרטנר פלסטיני. ההבדלים טושטשו, זה נכון, אבל לא מרכיבי הזהות העמוקים שמכתיבים אותם. הח? לוקה השבטית הזאת קיימת כי זה המבנה של המפה הפוליטית".
אג'נדה שמג'נדה
רונן צור מאמין, באופן פרדוקסלי, שעיקר האפיל הפוליטי של לפיד היום הוא בעובדה שהוא עדיין רק פוליטיקאי בפוטנציה, איש חסר מחויבות לציבור של מצביעים, חברי מפלגה ושתדלנים. "עיתונאי נהנה מהיכולת לנסח את האג'נדה ללא לחצים קואליציוניים, אין אחריות על יישום, על יכולת הוכחת ביצוע. הוא כותב, חלק מסכימים וחלק לא, ואחרי שבוע הוא כותב משהו אחר. המבחן האמיתי יגיע ביום שבו הוא יכריז שהוא מועמד. שם תיבחן היכולת למכור את האג'נדה לציבור. פתאום הוא יהיה חשוף לביקורת, לכללים של הוכחת יכולת, וגם עולמו האידאולוגי ישתנה".
ג'ודי ניר-מוזס-שלום טוענת שהאג'נדה המדויקת שלפיד יקדם לא תשפיע על סיכויי בחירתו. "אני לא חושבת שיש הרבה אנשים בישראל שחוץ מסיסמאות בחירות, יש להם באמת אג'נדה שהם פועלים לפיה בעקביות", היא אומרת. "לכן אני חושבת שלא צריך לשפוט אותו לפי עמדות אלא לפי העובדה שהוא פעיל בכל כך הרבה גופים התנדבותיים, ושהוא נותן לאנשים מזמנו וכספו ומרצו. שני הבעלים שלי באו מהתקשורת, וזה לא דבר שקורה בן לילה. מה שחשוב הוא שאין הרבה אנשים אמיצים במדינה הזאת בשביל להיכנס לפוליטיקה ויאיר לפיד הוא אחד המעטים שיש להם אומץ".
בלהט הוויכוח הנוכחי קל לשכוח שיאיר לפיד עשוי להחליט בסופו של דבר להישאר בתקשורת ולוותר על השאיפות הפוליטיות שכולנו נוטים לייחס לו. "אני מעריך שבסופו של דבר הוא לא יתמודד", אומר חבר כנסת שעשה מהלך דומה. "למה לו לוותר על העמדה הנוחה שהוא נמצא בה כעת, שבה הוא יכול להשמיע את דעותיו, להשפיע כעיתונאי ולהישאר נקי.
"כשאתה נכנס לפוליטיקה אתה כבר לא חסין. אתה מסיר מעליך את כל חומות ההגנה שבנית לעצמך כאיש תקשורת. אתה הופך למטרה לגיטימית להתקפות - וככל שאתה מוכר יותר כך ההתקפות יותר קשות. מחפשים אותך ובודקים כל דבר - כסף, בילויים, הוצאות - הכל נתון לביקורת ארסית. גם אם אתה חושב שאתה יודע למה אתה הולך, אתה לא מתאר לעצמך עד כמה זה קשה וטובעני ומסובך. אם הוא שוקל את זה ברצינות הייתי מציע לו לשקול שוב. כי להיות חבר כנסת זה ג'וב די גרוע, בוודאי למי שבא ממשכורת כמו שלו".
"הקוד הפתוח"
לאנשים כמותו. "בעולם המחשבים יש פיתוח טכנולוגי שנקרא 'הקוד הפתוח'. אנחנו בתקופה פוליטית של קוד פתוח. הכל פתוח לכולם. אנשים שמצביעים למרצ יכולים מחר להצביע לציפי לבני, ואלה שהצביעו ללבני יכולים להצביע לליברמן. אין הסגירות שאפיינה בעבר את המחנות. בתקופה כזאת פופולריות אישית הרבה יותר חשובה מאג'נדה פוליטית".
אבל האם, בשלב העוברי של שאיפותיו הפוליטיות, אפשר בכלל לדבר על ראש הממשלה לפיד? ההנחה של רוב הפרשנים היא שלא קל לתרגם נקודות רייטינג לקולות בקלפי. הם מאמינים שלמרות הנבואה האופטימית של אייל ברקוביץ', עדיין מוקדם מדי. במקרה הטוב, לפיד יצטרך להסתפק בתפקיד שר, כשההנחה היא שהוא לוטש עיניים לתפקיד שר החינוך - נושא שהוא מרבה לכתוב עליו ושלגביו יש לו כבר עמדות מנוסחות.
לגישתם, אף שהוא אחד האנשים הפופולריים במדינה, ועם כל הבידוריזציה שהשתלטה על השיח הציבורי (הח"כים אפילו השתתפו השבוע בבחירת השיר שיישלח לאירוויזיון), הציבור עדיין יודע היטב מה ההבדל בין בחירות לבין משלוח אס?אם? אסים ל"האח הגדול". כך שלפיד יצטרך לעבור טירונות מפלגתית-עסקנית כמו כל אחד אחר, לפני שיגיע לכנסת.
"הוא עדיין לא החליט שהוא הולך לפוליטיקה, אבל אין לי ספק שהוא רוצה את זה כי החיים שלו מאוד נוחים עכשיו", אומר אמנון דנקנר, חבר קרוב של טומי ז"ל וגם של בנו. "העניין של לרצות מאוד חשוב בפוליטיקה. אני לא רוצה לדבר בשמו, לפרט מה בדיוק המחשבות שלו, אבל אני יכול להגיד שהוא לוקח את הדברים מאוד ברצינות.
הוא מכין את עצמו בצורה מאוד יסודית לאפשרות שייכנס. והרצינות שלו אומרת משהו. כלומר, כשניג? שים לשפוט כמה הוא שווה, זו לא גישה נכונה לשפוט על פי מה שקורה עכשיו. צריך לחכות עד שהוא ייכנס לזירה. אז יתגלו אצלו תכונות שעוד לא התגלו בו עד היום".
פורסם במוסף מעריב סופשבוע במרץ 2010