שבוע שעבר עליתי לירושלים כדי לפגוש את בועז ביסמוט בימיו הראשונים כחבר טרי בכנסת ישראל. אלו ימים שבהם ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו, מנסה לתפור את קצותיהם של ההסכמים הקואליציוניים עם שותפיו מימין, שמרוב שהם שותפים טבעיים כל כך - נראים כרגע סוררים, מרירים ולעומתיים, כאילו היו אחמד טיבי או עופר כסיף, אחד משכניו הקרובים של ביסמוט בקומת הלשכות של חברי הכנסת.
הכנסת לא עמוסה מדי בשעות האלו, אבל ביסמוט מעיד על עצמו שהוא מגיע בבוקר ויוצא בערב, לומד להכיר את מקום העבודה החדש שלו. הרגע סיים ישיבה בוועדת חוץ וביטחון, ולפני שהוא פוגש אוצרת של יהדות אתיופיה, שמציגה באחת הפינות תערוכה ברוחה של העלייה, הוא מספיק לחטוף פלאפל בפיתה במזנון של “פינתי" במשכן.
בתור הוא פוגש את ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה, שנראה לי תמיד בטלוויזיה כחוש וחיוור, אבל בחיים הוא תמיר וכמעט שזוף. מקלב מחמיא לביסמוט על נאום הבכורה שלו במליאה, וביסמוט ממליץ למקלב על החומוס. מורגשת חיבה הדדית גם מול עובדי הכנסת עצמה, כולל החבר'ה במזנון.
ביסמוט, ואת זה אני כבר יודע די מזמן, יודע לשחק אותה על כל המגרש, והוא לא רע בכלל בלהגיד את המילה הנכונה למי שצריך. הוא יודע להתחבר בקלות לאנשים, חייכן וגם שטותניק במקומות הנכונים, כי יש לו סט התכונות שמייצר סטאר קווליטי, והוא פה עם סט כלים מרשים, שליטה מעולה באנגלית ובצרפתית, וקורות חיים שעושים עבודה. הוא יודע שבגילו וכאב לארבעה, חיי ההרפתקאות כבר מאחוריו, אבל כדי לשמר את הנעורים והרושם, הוא עדיין מחזיק בחצר ביתו אופנוע דוקאטי אדום.
ח"כ גלית דיסטל אטבריאן מתקרבת אליו במרוצה ושואלת “מה נשמע, כפרה?", וכשהוא מנסה להסביר שלהיות חבר כנסת זו עבודה קשה, כל כך רחוק מהדימוי המנומנם של מי שמכנים אותם אוכלי חינם שמרוויחים כסף ולא באמת באים לעשות משהו למעננו, דיסטל אטבריאן מתקוממת נוכח הדימוי ואומרת - “עבדתי בשמונה מקומות עבודה, ואף אחד לא מתקרב לכמות ההשקעה שאני נותנת בכנסת. אני מביאה הביתה 20 אלף שקל, ואם לא העזרה של ההורים שלי, אני לא יודעת איך אני מסתדרת".
ביסמוט, עדיין בחושים טבעיים של עיתונאי, מזהיר אותה שכל מה שהיא אומרת יהיה בעיתון. הוא בודק איתה אם תגיע לישיבה במליאה בארבע, והיא אומרת שיש לה דברים אחרים לעשות. בדרך למליאה, כשאני הולך עם ביסמוט, אנחנו פוגשים את מי שהיא שרת הכלכלה עדיין, אורנה ברביבאי, נציגת הממשלה במליאה של היום הזה, ואני שואל אותה מה ההתרשמות שלה מביסמוט. ברביבאי מסתכלת עליו ומחייכת: “בין כל המטורללים שם, הוא דווקא בסדר".
בחדרו, על המדף, בובות קטנות בדמותם של ז'בוטינסקי ובגין. ביסמוט אומר שהייתה גם בובה של דוד בן־גוריון, אבל בנו דוד, בגלל השם, חמד אותה והיא אצלו.
ימים ראשונים כחבר כנסת. מה מרגישים?
“בעיקר גאווה. אולי עוד חצי שנה תרד קצת הגאווה ותישאר המקצועיות, אבל זה מרגש. אני מחוקק, שליח ציבור. נאמתי בינתיים פעמיים במליאה, את נאום הבכורה ונאום בעניין אלימות נגד נשים".
מה היה בנאום הפתיחה?
“המשפחה ביציע, נתניהו מקשיב. דיברתי על המדינה והעם שלנו. אנחנו עם אחד, ואני חסיד של הסטטוס קוו. אנחנו פה למען החילונים והחרדים. עם אחד. לא סתם בן־גוריון הלך ב־1951 לפגוש את החזון איש".
נו די, בועז. המדינה פה מפורקת, איזה עם אחד. דיברו פה על שני עמים, וזה נראה שיש כבר שלושה-ארבעה עמים. כולם מתנפלים על העוגה, נתניהו לא מצליח להשתלט. תראה את אריה דרעי, את בצלאל סמוטריץ', את אבי מעוז.
“אם היית מראיין אותי ביוני 1948 ואומר לי שיש שמאל, ימין רוויזיוניסטי וערבים, הייתי אומר לך: נכון, כולל בשנות ה־50 וה־60. לא גילית לי את אמריקה פה, אבל היופי של המדינה הזאת שאנחנו עם אחד. בן־גוריון היה ראש ממשלה מעולה, והזכרתי לך את החזון איש, וחוק הגיוס והברית שלו עם החרדים. אנחנו פסיפס של שבטים ומחשבות.
"אנחנו מפרים זה את זה, וכל עימות צבאי מוכיח את זה. כל פעם שהימין בשלטון, מפחידים אותנו. את האמת? ההפחדות האלו כבר משעשעות אותי. אני אומר לחבריי בתקשורת: אל תתחילו עכשיו כמו עם בגין אז. ישבתי עם דרעי, והוא בכלל לא מתלהם. היו פה הרגע בחירות. ש"ס קיבלה 11 מנדטים. דרעי מנוסה ויתרום להרגיע".
נראה אם תצליח להרגיע אותי לגבי אבי מעוז.
“הקואליציה שלנו היא 64, ונעם מנדט אחד. אז להרגיע. יש את נתניהו שאנחנו מכירים היטב. הוא ממלכתי, אנחנו ליברלים ומספיק להפחיד. גם המכתבים של ראשי הערים, בהם של רון חולדאי, יש בהם מאפיינים פוליטיים של מחנה 'רק לא ביבי', ובמקום להוריד להבות, רוצים ליצור אווירה אפוקליפטית. אנחנו לא על פי תהום. תרגיעו".
דיברנו על דרעי, ונזכרתי בחוק המיסוי על המשקאות הממותקים והכלים החד־פעמיים. אתה בעד לבטל את החוק?
“לבטל ושעה אחת קודם. מדינת ישראל מכבדת את אזרחיה כולם, ועל אחת כמה וכמה את האזרחים היהודים והחרדים. לא ייתכן חוק מביך ומביש שפוגע בחרדים. במדינה אחרת הייתי מכנה אותו חוק אנטישמי. אני לא אמור באמצעות מסים לחנך אזרחים. אני יכול לעשות קמפיין ולהסביר למה כדאי להמעיט במשקאות ממותקים, או למה חשוב לאיכות הסביבה שנשתמש בחד־פעמי בצורה מושכלת, אבל לבוא לפגוע בצורה שקופה באנשים, זה היה נורא".
דרעי נראה בשגעת לעומתית נגד בית המשפט. לפני שנה הוא קיבל הקלה בעונש שלו, רק כי הובטח לבית המשפט שלא יעסוק בפעילות ציבורית. לא צורם לך?
“לי זה לא צורם. הוא קיבל את העונש שלו, ואני לא מקבל את כל הטהרנות הזאת. אי אפשר בצד אחד להכשיר את ווליד טאהא, ובצד שני להרוג את אבי מעוז. גפני סיפר שלפיד הציע לו פי שלושה ממה שקיבל מאיתנו. חבר'ה, הציבור אמר את דברו, ואני מסתכל על חבריי באופוזיציה. הם הבינו את מצבם, רק שהתקשורת לא הבינה".
הסתובבת בארץ הרבה לפני הבחירות. כולם חזו תיקו. מה חשבת?
“ידעתי שננצח. אמרתי שבאתי להיות המנדט ה־62 של הגוש, וקיבלנו 64. הסתובבתי הרבה בארץ, בבתי ספר. קיבלתי תחושה טובה ורק לא הבנתי איך לא ניצחנו במשך ארבע מערכות בחירות רצופות. הסתובבתי עם נתניהו שש פעמים ברחבי הארץ, ראיתי איך הוא מתקבל".
היו מכרים או חברים שהתרחקו ממך בגלל הפוליטיקה?
“אנשים תמיד ידעו מי אני, ולא היה קשה לדעת שאני פרו־ביבי. אבל היו כמובן הכפשות וניסיונות להשחיר אותי. מה לא אמרו, שאני חובש פיאה, שעשיתי בוטוקס, שזה לא השיער שלי, ואם הוא שלי, אז עיתונאית אחת אמרה שאני מסתרק כמו היטלר, דברים איומים. הייתה לי אנקדוטה עם ידוען, חבר שלי. הצבעתי ליכוד וזה לא בא לו טוב, וכשנפגשנו בבית קפה בתל אביב, הוא אמר לי את זה.
"יש לי מה להגיד לכל הרל"ביסטים האלה, רק לא ביבי, כולל אלו מהימין, שבאים אלינו בטענות כאילו הליכוד מפלג, מפצל ומסית. הם הלכו בחרמות על הפוליטיקאי הכי פופולרי בארץ. 11 שופטי עליון קבעו שהוא יכול להיות ראש ממשלה. עכשיו גם המשפט התפור נגדו מתפורר. כל אותם אלו שהחרימו את בגין, מחרימים את נתניהו, ובאים בטענות על השותפים שלו. אז עם מי נעשה קואליציה, עם סבתא שלי? היא מתה".
תסביר לי למה אנשים, בשר מבשרו של הליכוד, גדעון סער, אביגדור ליברמן, אנשי סודו נפתלי בנט וזאב אלקין - כולם הפנו לו עורף. למה?
“הם עשו זאת מסיבות אישיות. נפתלי בנט הוא הערת שוליים בפוליטיקה הישראלית, שעשה זילות ממוסד ראש הממשלה, עם מפלגה של 6 מנדטים, אפילו לא 7, והתנהל כמו יו"ר ועד עובדים, ראשון בין שווים. אחרים שלא קיבלו תפקיד בממשלה, עברו צד. אנשים זרקו אידיאולוגיה בגלל 'רק לא ביבי'".
גדי איזנקוט אמר שצריך להוציא מיליון איש לרחובות אם נתניהו יפגע באינטרסים הלאומיים.
“איזנקוט יוציא מיליון איש? אנחנו הוצאנו לפני חודש 1.1 מיליון איש. באנו, ניצחנו, תירגעו. תנו לנו לעבוד. את הקואליציה שלנו שופטים לפני שהיא קמה, ואני מזכיר לגבי הממשלה היוצאת: היא נכשלה בכל. במחירי הדירות, באינפלציה, בהסכם עם לבנון, נאום שתי המדינות המיותר של לפיד".
לא מסכים איתך שהיא נכשלה בכל, אבל בוא נדבר על נתניהו. כראש ממשלה, הוא בחר לרוב שותפים מהמרכז־שמאל. הקואליציה המתרקמת היא באמת קואליציית חלומות?
“ההיסטוריה מלמדת שנתניהו הוא ראש ממשלה מוצלח ביותר, ולא לשווא הוא שבר את שיאו של בן־גוריון. העם לא טיפש. לפני הבחירות ניבאו שלא יהיו לימין אפילו 60, והוא קיבל אפשרות לקבל ממשלת ימין על מלא, הומוגנית, טובה וערכית. חלום של קואליציה. בנט דיבר בממשלה שלו על 70% הסכמה? אצלנו זה 90%. נתניהו ידע תמיד להכתיב את המדיניות שלו, ולא חשוב אם השותף הוא בני גנץ, או השותפים מימין כמו עכשיו".
זאב אלקין העריך השבוע שהממשלה הנכנסת תחזיק מעמד בערך שנתיים, אולי שלוש שנים.
“אלקין אמר. נו שוין. אלקין גם אמר שלנתניהו אין 61 ונתניהו סיים את הקריירה הפוליטית. לאור מה שהוא אומר - ברמה הפוליטית הוא איבד הרבה מאוד מאמינותו".
יש לך מילה טובה להגיד על ראש הממשלה היוצא יאיר לפיד?
“אני מכיר את לפיד ברמה האישית. הוא אחלה גבר, איש חביב. אפילו הכתבה הראשונה שלי ב'מעריב' מחוץ למדור הספורט הייתה עם יאיר. יש לנו קרדיט משותף, משהו על חיי הלילה בתל אביב. יש אולי 140 תפקידים שלפיד יכול לעשות, אבל לא את תפקיד ראש הממשלה. לתפקיד ראש ממשלה צריך כישורים, וליאיר אין אותם. הוא לא צריך להיעלב".
50 שנה, אולי טיפה יותר, אני מכיר את ביסמוט. מאותו יום ב־1971 שבו הגיע לנאות רחל, השכונה שבה גדלתי בחולון, ועמד בכניסה לבניין עם סבין, אחותו הבוגרת. הוא סיפר שמשפחתו עברה לגור בקומה השלישית, ממש דירה מולנו, ואני הצעתי להם לשחק איתי “אצבע שחורה".
צירפתי אותה לחבורה בשכונה, הוא שיחק איתנו כדורגל, פינות, סטנגה וקפיצה לתקרה, ובגדול לא נפרדנו כמעט עד היום. יחד עם סבין הגיעו גם ההורים, ז'קלין וברנרד, היא מורה לאנגלית במכון התרבות הצרפתי, והוא בכיר באייר פראנס. משפחה ממוצא תוניסאי - שהתקבלה בחום ואהבה על ידי המשפחה שלי, הוריי אולגה ושמואל, ואחי ליאון.
המעבר לחולון לא שינה את התוכניות אצלם, ואף על פי שהיה בית ספר יסודי ממש מול הבית, הוא ואחותו היו עולים כל בוקר בשבע למיניבוס שלקח אותם ללמוד בבית ספר ביפו, שבו למדו ילדי דיפלומטים מהעולם. בפעם השנייה שנפגשנו השבוע, הוא בא עם כאבי גרון, ונזכר שכל פעם שלא הרגיש טוב, נכנס אלינו ואמא שלי בדקה לו את הגרון ונתנה לו תרופה.
ברנרד ביסמוט היה מביא לארוחת ערב פיתות חמות מאבולעפיה בשקית חומה והיה בשלן גדול. הוא לימד את אבא שלי, הפולני, לאכול את האוכל הכי חריף שיש, וכשנסענו לאילת, שתי המשפחות, לחניון קרוונים, הפולקסוואגן חיפושית מנוע 1,500 סמ"ק אוטומטית, עם מספר רישוי 263-971 - למה אני זוכר את זה אחרי 50 שנה? - נתקעה והיינו צריכים להזמין גרר.
בל"ג בעומר של 1976 יצא מאשדוד אוטובוס של מאמינים להילולה במירון, אבל בדרך הייתה תאונה וסבא של בועז נהרג. בלילה ההוא, כשהוריו נסעו לזהות את הגופה, הוא ישן אצלנו, מבין-לא מבין את גודלו של האירוע. לאבא של בועז הייתה אסתמה. בבקרים השיעולים שלו חצו את הקירות אלינו. כשהייתי קטן, שאלתי את אמא שלי אם ברנרד יכול למות מזה. היא הרגיעה אותי שלא.
לביסמוט היו הרגלי אכילה קצת משונים. הוא אמר שתוניסאים לא אוהבים גבינה, אבל כשהלכנו יחד למרכז המסחרי בשכונה, הוא אכל פלאפל ואני פיצה, ביקש לטעום ממני והתאהב בגבינה עד שחטף לי את כל הסלייס. לפני כמה שנים, כשאביו נפטר, התקשר אליי אחרי תקופה ארוכה שבה לא היינו בקשר, וביקש שאבוא. הייתי בחופשה פרטית רחוקה, אבל לי היה ברור שאבוא. כשנפגשנו בבית הקברות, נפל על צווארי והתפרק בבכי גדול.
כשהפכתי לעיתונאי במדור הספורט של “מעריב", עוד לפני שהייתי בן 18, ביקשתי ממנו שיחליף אותי יום אחד וילך לסקר משחק כדורעף בבת ים. הוא הלך רק כדי להעביר תוצאה למערכת, וקיבל קרדיט שאותו חיפש בשקיקה ביום שלמחרת, פעם ראשונה השם שלו בעיתון.
כשעברתי ל"ידיעות אחרונות" ב־1989, הבאתי אותו כעבור שנה, לעורך מדור הספורט, איתן עמית, איש חזק, שיהפוך לראש מערכת הכתבים בעיתון ויבנה את בועז כשליח העיתון בפריז במשך שנים רבות. לפני חמש שנים התקשר אליי והציע לי לכתוב ב"ישראל היום", העיתון שבראשו עמד: “תבוא, תגניב את העיתון. הוא כבד לי קצת". חצי שנה אחרי שעזב שם, עזבתי גם, מי יודע למה.
ב"ידיעות אחרונות" יצא לסקר את המלחמה בבלקן, ובעזרת דרכונו הצרפתי הגיע לארצות ערב - לבנון, סוריה, לוב, עיראק, גם לאיראן. הוא סיקר את הלוויית חאפז אל־אסד בדמשק, הסתובב במעוזי חיזבאללה בביירות, ביקר בבונקר שבו התחבא סדאם חוסיין, וכמעט חשף בטעות את זהותו הישראלית בטהרן. בוקר אחד, לאחר שביקש לילה קודם מפקיד הקבלה במלון לארגן לו יקיצה, הרים את השפופרת וענה אוטומטית “תודה" בעברית. הוא קפא בבהלה, וכמעט שמע את הלמות מגפיהם של משמרות המהפכה עולים לחדרו. למזלו לא קרה דבר.
מה הסיפור העיתונאי הגדול שלך?
“ב־2004 ראיינתי את מועמר קדאפי בכנס של מדינות אגן הים התיכון. הוא אומר לי שהחליט להפסיק להתחמש בנשק שעלול לשנות את המציאות באזור. שלחתי את הראיון, ואז עורך 'ידיעות אחרונות', משה ורדי, התקשר אליי באכזבה, ואמר שקדאפי לא אומר כלום. אמרתי לו שאני מצטער שהוא לא אמר ‘מוות ליהודים', ואז עובר כמה זמן וטוני בלייר חושף את ההסכם שלו עם קדאפי, שלוב תתפרק מכל אתרי הגרעין שהיא בונה. מזל שב'ידיעות' חיכו עם הסיפור, כי היה לנו פתאום סקופ בינלאומי. לפעמים צריך גם מזל".
ביסמוט, 58, מחזיק בתואר ראשון במדע המדינה מבר־אילן ותואר שני ביחסים בינלאומיים מהסורבון. הוא התחיל אך לא סיים, בליווי של אבא שלי, תואר שלישי, כשנושא התזה היה שיתוף הפעולה החקלאי בין ישראל למצרים בין 1979 ל־1993. הוא נשוי בשלישית לוואנסה, שאחרי גיורה קיבלה את השם רות, ואב לארבעה (מאי מנישואיו הראשונים, מיכל־טס, דוד־ברנרד ונעמי־ז'ולייט).
מבחינה פוליטית ביסמוט ואני רחוקים כרחוק מזרח ממערב. הוא מסורתי ואני חילוני. בילדותנו הוא לא הדליק טלוויזיה ורדיו בשבת, אבל זה לא מנע ממנו לבוא אלינו לראות בבוקר את “איים אבודים" או להאזין ל"שירים ושערים". הייתי הגוי של שבת שלו. הייתה לשנינו תודעה פוליטית חזקה. הוא זוכר פוסטר של שמעון פרס אצלי בחדר, ושל מנחם בגין אצלו. האמת? מביך. מילא פוסטר של פרדי מרקורי או אוליביה ניוטון ג'ון, אבל פוסטרים של פוליטיקאים בגיל 13?
לפני שנה וקצת בערך באת לשתות קפה בשכונה שלי. בדיוק רוני דניאל מת וקיבלת הודעה. חשבת אז שתהיה חבר כנסת? אני זוכר בעיקר שאמרת לי שאתה עייף.
“ממש לא חשבתי שאהיה עכשיו בכנסת. כשישבתי ב'אולפן שישי', לא ידעתי עד הרגע האחרון אם אלך לפוליטיקה. הייתי עייף, כי אחרי 14 שנה ב'ישראל היום', מתוכן חמש כעורך ראשי, אתה עייף, וזה אחרי ארבע שנים כשגריר במאוריטניה, מדינה ערבית קשה באפריקה, ולפני זה שליח של 'ידיעות אחרונות' בפריז, שנוסע כל שני וחמישי למדינה ערבית".
אתה שומר שבת, אבל ישבת ב"אולפן שישי" שמשודרת בשבת. השתתפת ב"שבתרבות" בראשון לציון. לא הקלטת לפני כניסת השבת כמו עמית סגל. איך זה?
“בהתחלה לא באתי לאולפן בשישי בגלל השבת. התחייבתי בגיור של אשתי שנשמור בעיקר על הלכות השבת. התקשרתי לרב שלי, דוד בן ניסן מקרני שומרון. סיפרתי לו שהציעו לי להשתתף ב'אולפן שישי', והוא ענה לי שלא אצפה ממנו שייתן לי הכשר. גם עם זוגתי ואנסה היו לי שיחות מתוחות בעניין אם ללכת. היא לא רצתה. בכל זאת עברתי תהליך. הבן שלי הולך עם ציצית, והסביבה שלי שומרת שבת. הבעיה שלי הייתה בורא עולם, כי אני מוותר על מצווה. הייתי חוזר מנווה אילן לקראת 11 בלילה. לא תמיד אשתי הייתה מחכה לי".
למרות תקופה ארוכה בעיתונות הכתובה, יותר מ־30 שנה, אפשר לומר ש"אולפן שישי" סידרה לך את המקום בפוליטיקה.
“כשסיימתי את העבודה שלי ב'ישראל היום', הייתי בן 57. אני לא איזה מליאן שיכול לנסוע לטימבוקטו ולכייף, למרות שאני מאוד אוהב את מאלי כמדינה. אתה מכיר אותי, היינו ביחד מגיל אפס כמעט. אנחנו מבוגרים אבל קשישים. היינו בעיתונות הכתובה, הרחנו את הדפוס של העיתון ליד המכונות ב'מעריב' ו'ידיעות', והיינו בערוץ 2 עוד לפני שהיה ערוץ 2. וראינו את השינוי בתקשורת. היינו בתפר של התקופות, אבל טלוויזיה זה כוח אחר.
"ישבתי ב'אולפן שישי', לפעמים מול חמישה או שישה אנשים שחושבים הפוך ממני. אני לא בן אדם דוגמטי. חשבתי שאולי אני טועה, אבל אז אני יוצא לרחוב או יורד עם הבן שלי דוד לבית הכנסת שלו בכיכר המדינה בצפון תל אביב, לא בקריית שמונה או דימונה, ואנשים אומרים לך ‘כל הכבוד, צדקת'. ספגתי גם ביקורות מאנשים על זה שאני בשישי בטלוויזיה ובשבת בבית כנסת. הסברתי לרב שאני כאילו עוטה על עצמי חליפת צלילה כשאני נכנס לעולם של הטלוויזיה. זה חשוב להעביר את המסרים האלה גם במקומות לא נוחים".
המעבר לכיסא חבר הכנסת נוח לך?
“זה לא היה בתכנון, אבל עכשיו חגגתי יום הולדת 58 ואני לא מגיע לכנסת כילד, אלא כאיש עם ניסיון כמעט בכל תחום שאני מטפל בו. עכשיו היית איתי בתערוכה הזאת של יהדות אתיופיה. הייתי שם כמה פעמים כעיתונאי שסיקר את העלייה הגדולה משם. כשמדברים על האיום האיראני ושיחות הגרעין, או על יחסי ישראל עם ארצות הברית, אלו דברים שאני מכיר מהעבודה שלי כעורך עיתון. חייתי את הדברים האלה, כל מה שקשור בחברה וכלכלה עבר גם תחת הידיים שלי".
מה ההבדל בין להיות עורך ראשי של עיתון לחבר כנסת?
“כעורך עיתון אתה משפיע, וכחבר כנסת אתה מכריע. בכנסת אני יכול לעזור לאלמנת צה"ל לעבור בירוקרטיה, לשנות את חייה. כשערכתי עיתון, מוניתי לתפקיד הזה, ולכנסת נבחרתי. קיבלתי 21 אלף קולות בפריימריז הארצי. הקדמתי גם חברי כנסת ותיקים, אפילו את צחי הנגבי, שהיה שר בכיר. יהירות זה לא דבר שמאפיין אותי, אבל יש לי פחד מכישלון. אני לא אוהב להפסיד, וזה מה שמניע אותי.
"אמרתי לך שלפני שנה לא ראיתי את עצמי בכנסת עכשיו, אבל כבר בגיל 6 הייתה לך וגם לי מודעות פוליטית. דיברנו על הפוסטרים. ידעת לבחור בין פרס לרבין. תחשוב על הדקויות האלו. אני הייתי בגין, והליכוד מבחינתי זה כמו ליברפול. תמיד אהדתי אותם, ופתאום אני יורד לדשא ועולה בהרכב של הליכוד".
כאמור, בזכות "אולפן שישי", המעבר של ביסמוט מהתקשורת לפוליטיקה היה מאוד פריבילגי ומהיר. מסלול VIP. בנוסף להיותו עורך ראשי של “ישראל היום", המקורב לליכוד ולנתניהו, הוא הפך לפנים מוכרות בכל בית, והמלחמות שלו מול הפאנל, שהיה לרוב לעומתי כלפיו, הוסיפו לו הרבה נקודות זכות ברחוב, בקרב תומכי הימין. הוא מספר שיצא מהאולפן הקר בנווה אילן, וקיבל את החום של הרחוב האוהד.
ההכרה הזאת, בתוספת ברכת הדרך מנתניהו, סייעה לו לזכות בתמיכתם של רבים ממתפקדי הליכוד. בערים גדולות כמו ירושלים ואשדוד, למשל, הוא השתחל אפילו לעשירייה הראשונה, והקדים לא מעט שרים בכירים. כשנספרו הקולות, התברר שזכה במקומות ה־19 בפריימריז וה־27 ברשימה הכללית הבטוחים על פי כל סקר אפשרי.
הסיוע מנתניהו עזר לך מאוד במסע המזורז שלך לכנסת.
“אור ירוק ותמיכה של נתניהו זה מחמיא. אף פעם לא הסתרתי את זה שאני ליכודניק, גם כעיתונאי, ואת הערכתי וחיבתי לנתניהו".
מתי נפגשתם בפעם הראשונה?
ב־1989 בפריז. הייתי סטודנט ועבדתי ב'מעריב'. נתניהו היה סגן שר החוץ ויצא לי לראות נאום שלו. אמרתי לעצמי, מה זה האיש הזה. ראיתי בן אדם שהוא פוטנציאל למנהיג משכמו ומעלה. סידרו לי מפגש איתו, וכשחזרתי לפריז, אשתי הראשונה אוריין אמרה לי שהגיע מכתב מנתניהו. הוא הודה לי על הפגישה. נתניהו הוא באמת גאווה גדולה שלנו. הוא לא סתם חזר עכשיו. עם כל הכבוד, הוא ארבע דרגות מעל כולם. מה לעשות, אבל כשאני אומר ארבע דרגות מעל, אני קצת קמצן.
"כשנאמתי פעם ראשונה כחבר כנסת, ואתה חייב לשמוע את הנאום, נתניהו עלה אחר כך והגיב ובירך אותי. זה ריגש אותי מאוד, ואני משוכנע שיבוא יום והנינים שלי ישוויצו בברכה הזאת של נתניהו לסבא רבא שלהם, בועז. קח למשל את פרופ' דן שיפטן. הוא למשל דיבר עם בן־גוריון. וואו, דבר גדול, ומבחינתי בפרספקטיבה של הזמן נתניהו זה אותו דבר. ז'בוטינסקי, בגין ונתניהו הם מנהיגים גדולים בהיסטוריה היהודית. נתניהו בהחלט שם ליד הגדולים - הרצל, ז'בוטינסקי, בגין, בן־גוריון. אגב, בן־גוריון היה מצביע היום ליכוד, לא ברור לך?".
לא ממש.
“תזכור את יצחק טבנקין. הוא היה ‘אף שעל'. ישראל גלילי היה בעד החלת ריבונות, תשמע את בן־גוריון, איך הוא דיבר. אני מסתכל על שרידי מפלגת העבודה ולא מאמין. כשהייתי בן 17, בבחירות של 1981, לליכוד היו 48 מנדטים ולעבודה 47. עכשיו השגנו 32 מנדטים בבחירות, ולעבודה אין אפילו 7 מנדטים. בקושי 4 מנדטים, והם מזלזלים וממעיטים בערכו של נתניהו".
רגע, ומנחם בגין היה מצביע היום לליכוד? הוא היה מצליח להיבחר כחבר כנסת בליכוד של היום?
“בוודאי שהיה נבחר בליכוד, הוא מאוד אהוד עד היום".
בנו, בני בגין, עזב את התנועה מזמן.
“לא יודע על בני, אבל אני יודע על מנחם. למי הוא היה מצביע עכשיו, ליש עתיד? לעבודה? ז'בוטינסקי, בגין, נתניהו. כשאני עוצם את עיניי וחושב על אלו שתרמו למדינה, זה אלה ובן־גוריון. אני מאוד מכבד את בוז'י הרצוג, אבל כשהוא וציפי לבני הציגו את האחדות שלהם, בגין היה המודל שלהם. אבל כשבגין עלה לשלטון, בשמאל דיברו עליו כמו על מוסוליני. פתאום בגין הוא השראה.
"כמו שהשמאל מתגעגע עכשיו לבגין, בעוד 30 שנה הוא יתגעגע לנתניהו. הימין מצליח היום, כי אנחנו כותבים את העתיד עם הדיו של העבר, והשמאל כל הזמן מחליף את הדיו שלו. אין לנו כבר תסביכים. בעידן של בגין הסתתרנו. אמא שלי התביישה להגיד בשכונה שלנו שהיא מצביעה ליכוד, ובחודש שעבר היא ליוותה אותי לכנסת להשבעה".
אני לא זוכר אצלך תסביכי ילדות בגלל פוליטיקה.
“אין לי תסביכים, אבל יש זיכרונות. ההורים שלי ראו את ירון לונדון מראיין בטלוויזיה את נסים סרוסי, תוניסאי כמוהם, ומלגלג עליו. עברו שנים והוא ראיין אותי באולפן אצלו ודי זלזל בי כעורך 'ישראל היום'. יש אצלי ואצל הבוחרים הכרת הטוב כלפי נתניהו, שהסיר מאיתנו את התסביך. הוא הביא כבוד לימין. הוא הקפטן שלי. תגיד, אם יש לך עיתון או עסק, מי היית רוצה שינהל אותו; או כשפורצת מלחמה, מי אתה רוצה שיהיה על ההגה - בנט, לפיד או נתניהו?".
ב־2008 חזר ממאוריטניה אחרי ארבע שנות כהונה לא קלות כשגריר במדינה ערבית בצפון־מערב אפריקה. אלו היו שנותיו הראשונות עם ואנסה, והשהות הקשה והמאתגרת הייתה מבחן גדול לחיבור ביניהם. הוא הצטרף באותה שנה ל"ישראל היום", אז בחיתוליו, והפך לעורך חדשות החוץ תחת העורך עמוס רגב, שאותו ירש כעבור תשע שנים.
עזבת את “ישראל היום" לפני פחות משנה. אתה עדיין קורא אותו?
“אני קורא את הטורים של האנשים הטובים שהבאתי לשם. אני בכלל צרכן עיתונים, ואני קורא גם עיתונים שמרגיזים אותי. הייתי ב'מעריב', 'ידיעות', משרד החוץ ו'ישראל היום'. אני מסתכל אחורה בחיוך על האכסניות האלו. הן תרמו לי ותרמתי להן. לפעמים צבטתי את עצמי שאני עורך של עיתון ימני. אני חושב שאני בר מזל שהייתי שם, לפני זה שגריר במדינה ערבית ועכשיו מחוקק בליכוד".
עם קודמך ב"ישראל היום", עמוס רגב, נשארת בקשר?
“אנחנו ביחסים מצוינים. כשהייתי באתיופיה ב־1991 וסיקרתי את מבצע שלמה להעלאת היהודים משם, הוא היה ראש דסק ב'ידיעות אחרונות'. הייתה בדיוק הפיכה צבאית באדיס אבבה נגד השליט מנגיסטו, וטנקים הסתובבו ברחובות. אני זוכר אותו מדבר איתי בטלפון למלון ואומר לי ‘בועז, כתבה זה חשוב, אבל החיים שלך חשובים יותר'.
"איזה מזל ש'ישראל היום' פנו אליי. כשהיינו ילדים, לימין לא היה עיתון משלו. היה אולי שבועון בשם "העולם השבוע" שערך רוני מילוא, שלא החזיק מעמד. הייתי פתאום עורך חדשות חוץ בעיתון, שלא חושב שרעיון שתי המדינות הוא פתרון טוב, שחוגג את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ששמח על זכייתו של דונלד טראמפ בנשיאות".
תסכים איתי שהוא ירד מהפסים.
“פגשתי אותו 17 פעמים, שלוש מהן בחדר הסגלגל. הוא סיפר לאנשים סביבו שאני חזיתי את זה שהוא ייבחר. הוא ניצח את רוביו וקרוז ההיספאנים בנבדה, וזה היה סימן ברור שייבחר. יצא לי לדבר איתו על הגיור של אשתי, והוא על הגיור של הבת שלו. לא נשכח לו את הדברים הטובים, למרות שהוא עושה טעויות. הפגישה שלו עם קניה ווסט העציבה אותי. דה־סנטיס נראה היום מועמד פופולרי ממנו. רק נשיא אחד, גרובר קליבלנד, עשה קאמבק, וקשה לי להאמין שזה יקרה שוב, למרות שכיהודי וישראלי, טראמפ היה טוב לאמריקה ולישראל".
כעורך ראשי של “ישראל היום", עד כמה נתניהו הכתיב לך את סדר היום, את הכותרת הראשית?
“אחת האגדות או השקרים שנכנסו לתודעה, זו ההתערבות שלו בעבודה שלי. כעורך עיתון היו לי שיחות איתו, אבל מה לא תקין בזה? לנחום ברנע לא היו שיחות עם אריאל שרון? הוא לא התערב לי בעיתון ולא בכותרות".
עם יאיר נתניהו אתה מדבר?
“לא. אין לי יחסים איתו".
משפט נתניהו מתפורר לדעתך?
“כל אותם אנשים שעמלו בתפירת התיקים בחוטים גסים, הם אנשים עם קריירה, ואני חושב שיש להם בעיה קשה. עם ישראל רואה איך הם הכניסו מדינה שלמה לטרלול על תיקים תפורים, ויש לי יסוד להאמין שבית המשפט יזכה את נתניהו, אני חושב מכל הסעיפים".
אלכס שפרן הוא יועצו הפרלמנטרי של ביסמוט. קודם עבד עם אלקין עד שעזב עם גדעון סער, ואחר כך עם יואב גלנט. הוא היה עם ביסמוט בפריימריז וראה בולדוזר מסתער: “שר הוא לא יהיה בקדנציה הזאת. למה למהר. יש לו הרבה כישורים, אבל עדיף להתקדם בקצב נכון". את הצוות האישי שלו משלימים גרי אברמוביץ', שהיה ראש מערכת הצלמים ב"ישראל היום", ועוד קודם לכן ב"מעריב", ועכשיו נהגו ועוזרו האישי הנאמן. שירה זנו היא העוזרת הפרלמנטרית.
בוא נדבר על בירתנו. היא קורסת לאשכול 2 מתוך 10 בסולם הסוציו־אקונומי. ירושלים היא העיר הענייה בישראל, ולעומתה העיר שבה אתה חי, תל אביב, נמצאת באשכול 8. מה עושים עם ירושלים?
“ירושלים מרגשת אותי, ואני תל אביבי. תל אביב היא הישראלית יותר וירושלים הרוחנית. 60 קילומטר הבדל. שתי מדינות במחיר של כרטיס אחד, אבל אני צוחק, כי זו מדינה אחת עם צביון שונה, וזה היופי. נכון שיש הגירה שלילית מירושלים, אבל ירושלים היא הלב של העם היהודי, ולכן אני נוטה להאמין שלכל אחד יש רצון להשתקע בה, ואני יכול לספר לך סוד שמאז שאני בכנסת, יש בי הרצון לעבור לגור בירושלים, שיש בה גם חיי לילה תוססים".
מה הפתרון לחיים פה עם הפלסטינים?
“התוצאה בינינו לבינם היא 0:74 לנו, וזה בגללם. הודו ופקיסטן קיבלו עצמאות פחות או יותר באותו זמן, והן מציינות את יום העצמאות שלהן במקביל. אצלנו זה לא קרה, כי הפלסטינים תמיד אמרו לא. ב־1948 שורדי השואה שיצאו מהמחנות, הצטרפו ליישוב היהודי. הייתה תוכנית חלוקה באו"ם בלי באר שבע, בלי חיפה ובלי ירושלים, ויצאנו לחגוג ברחובות על מדינת ישראל קטנה בלי ירושלים. עד כמה היינו מוכנים לוותר.
"שש מדינות ערביות וערביי ישראל לא קיבלו את הרעיון, ויצאו עלינו. אבא אבן אמר שלא הייתה הזדמנות אחת שהם לא החמיצו, ולכן אני אומר שהיום הם לא יכולים לנהל מדינה. אם הייתה לי טיפת אמון בהסכמי אוסלו, היום איבדתי את האמון. אומרים שאם לא נפתור את הבעיה הפלסטינית, לא יהיה לנו עתיד. אני מעדיף שהעולם אולי יגנה אותי באו"ם, אבל שההרוגים מהפיגועים אחרי אוסלו יחיו פה איתי עכשיו".
ועכשיו הכל תלוי באיתמר בן גביר.
“היו תוצאות בבחירות כאן. בנט היה ראש ממשלה עם 6 מנדטים ונסע עכשיו עד אוסטרליה להרצאות, וכל המנדטים של בן גביר לא שווים לו שר? בן גביר זה לא לה פן. הוא אוהב את הארץ, מעבר לזה שאנחנו לא שותפים לאותה מפלגה. הוא לא הומופוב ולא שונא ערבים ואני בטוח שייתן עבודה. השבוע הייתי במסיבת יום העצמאות של איחוד האמירויות. פתאום נכנס בן גביר, והשגריר עזב את כולם והלך להצטלם איתו, ואפילו חיבק אותו. העולם משתנה, מתפתח. כולנו, גם בן גביר".
נתניהו מחלק תפקידים עכשיו. מה תקבל, שר? סגן שר?
"לא יודע. לא חושב שאהיה שר עכשיו. זה נכון שהייתה לי תעודת בגרות בגיל 15.5 ותואר ראשון בגיל 19, והייתי שגריר בגיל 39, אבל לליכוד יש קפטן והוא יחליט. הרבה נושאים מעניינים אותי. חוץ, תקשורת, תפוצות ועלייה. לא הכל צריך להיות סביב שולחן הממשלה. יש ועדות, יש חקיקה. היום פיתוח אזורי או סביבה זה קשור ביחסי חוץ. יש מה לעשות".