מדי סוף שבוע נכנסת שבת למרחב הזוגי של חה"כ יולי אדלשטיין ואירינה נבזלין ומתמקמת בנוחות בין יו"ר הכנסת לשעבר, דתי שומר מצוות, ליו"ר דירקטוריון מוזיאון “אנו" בהווה, חילונית מוצהרת מהרצליה פיתוח. השניים זורמים איתה ביחד וגם לחוד. “אנחנו מקבלים את השבת בהליכה משותפת עם הכלב על הים", מתארת נבזלין. “אחר כך יולי ממשיך לתפילה בבית הכנסת, ואני ממשיכה לפילאטיס. מי שחוזר ראשון הביתה, שם את האוכל על הפלטה. שש שנים אני נשואה ליולי ועדיין לא התרגלתי לחמם אוכל 20 דקות על פלטה כשאפשר לחמם אותו תוך שתי דקות במיקרוגל".
האהבה, כך נראה, מנצחת את כל הניגודים: אדלשטיין ימני בדעותיו, נבזלין במרכז הפוליטי. הוא מתנחל לשעבר, היא אורבנית מובהקת. הוא בן 64, מבוגר בשנה מאביה, המיליארדר הרוסי ליאוניד נבזלין, היא בת 44. “לא הייתי רוצה שיולי יהיה אחר", היא מחייכת. “אני מכירה אותו כמו שהוא. אם הוא היה דומה לי, לא בטוח שהייתי מתאהבת בו".
אתם מתווכחים על פוליטיקה בבית?
“אנחנו בהחלט לא מסכימים על הרבה דברים, ולפעמים אנחנו מסכימים מאוד, אבל הוויכוח תמיד מתנהל בכבוד ובהומור. בגלל שאורח החיים שלנו מאוד שונה, זה מייצר צורך בהמון שיחות וחיפוש פתרונות ביניים. אז האידיאולוגיה הפוליטית חשובה, אבל במציאות מה שקובע זה החיים עצמם והיכולת שלנו להתגמש בלי לאבד את עמוד השדרה. אנחנו מסתדרים מצוין בגלל שכל אחד יודע מה הוא ומה הוא לא, וכל אחד נותן מקום לשני וגם שומר על ראש פתוח".
מתי למשל?
“כשאני נוסעת עם יולי למערת המכפלה או לכותל. אלו המקומות הכי אהובים עליי, אני מרגישה שם את השורשים שלי. אנשים חושבים שנסיעה למערת המכפלה מעידה על דת או על שיוך פוליטי, אבל אני לא צריכה פוליטיקה כדי להתחבר למקום שמדגיש את הזהות שלי".
נבזלין לא מבינה למה עושים מהבדלי הגיל ביניהם עניין. “אני תמיד הייתי קצת מבוגרת לגילי, ויולי תמיד היה קצת היפראקטיבי לגילו, אז אנחנו נמצאים במקום די דומה", היא אומרת בפשטות. “אנחנו לא מרגישים את פער הגילים, זה בכלל לא אישיו. הרצון שלנו לחיות, לבלות ולראות דברים עין בעין די דומה".
השניים חולקים גם את התשוקה לפעילות ציבורית. עד כה הספיקה נבזלין לכהן כסגנית יו"ר JFN העולמי, כחברת פורום “שולחן עגול ממשקי" של משרד ראש הממשלה שמחבר בין ארגונים לאנשי עסקים ולכהן במקביל לתפקידה בבית התפוצות, שהפך למוזיאון “אנו", גם כנשיאת קרן נדב לחיזוק הזהות היהודית. וכך קרה שבעוד אדלשטיין מתמסר לתפקידים מתחלפים בליכוד ומתמודד עם אינטריגות פנימיות במפלגה, מפתחת אשתו שאיפות פוליטיות משלה. “אני בהחלט חושבת על המגרש הפוליטי", היא מפתיעה. “היכולת להשפיע ולגעת בהרבה אנשים דרך העבודה במוזיאון פתחה לי את התיאבון לעשות עוד דברים גם במישור הפוליטי. אני חושבת שאפשר לעשות פוליטיקה בצורה אחרת לגמרי ממה שעושים פה היום. המשבר הפוליטי בארץ ובעולם הביא אותנו לשלב שבו אנשים מתחילים לחפש משהו אחר".
איזה משבר?
“הרבה אנשים מרגישים שהפוליטיקה לא מציעה פתרונות לשינויים שמתרחשים בעולם ולא מתאימה את עצמה לחדשנות ולטכנולוגיה שמשפיעה משמעותית על החיים של האזרחים. אנשים מתקדמים במהירות האור, העולם השתנה, אבל הפוליטיקה נשארת מיושנת ולא מצליחה להתאים את צורת החיים והחשיבה למציאות החדשה. הייתי רוצה לשנות בפוליטיקה את הגמישות, את מהירות התגובה. יש רמה גבוהה של מקצוענות במערך עובדי המדינה, אבל גם המון בירוקרטיה, וכל שני וחמישי מתחלפת ממשלה ואי אפשר להוביל שום תהליך אסטרטגי ולחשוב קדימה ליותר משנתיים־שלוש. בגלל שהעולם ממשיך וחושב קדימה, ומגיב מהר, נוצר פער בינו לבין משרדי הממשלה והפוליטיקאים שמייצגים אותם".
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעומד בראש הפוליטיקאים הללו, הוא גם ראש המפלגה של בעלך.
“נתניהו הוא אדם מרשים ביכולות ובידע שלו, אבל לכל מנהיג צריכה להיות הגבלה של שתי קדנציות. מעבר לזה זה לא בריא. צריכה להיות תחלופה. צריך דם חדש, זוויות אחרות. דווקא בגלל שהעולם משתנה כל כך מהר, אף מנהיג לא יכול לעמוד באותו מקום לאורך זמן. צריך זרימה, צריך רענון, צריך חדשנות".
זו הסיבה שבעלך החליט להתמודד מול נתניהו בפריימריז?
“את זה צריך לשאול את יולי".
ואיפה את משתלבת?
“יש לי אפשרות להשפיע דרך הפוליטיקה. כרגע אני עושה את זה בדרך ציבורית ובדרך עסקית שמאוד עוזרת לי ללמוד איך לעשות דברים יעילים במישור הציבורי, אבל הפוליטיקה היא בהחלט אופציה".
יש כיוון ספציפי, מפלגה מסוימת שאת רוצה לחבור אליה, פוליטיקאי מסוים שאת מזדהה איתו?
“אני לא מתחברת לאף אחד. בכלל, אני חושבת פחות על מפלגה ויותר על תפקיד. מה שהייתי יכולה לעשות הכי טוב זה שרת התפוצות בגלל ההיכרות והקשרים שלי עם הקהילות היהודיות ברחבי העולם".
אבל אפילו בעלך לא קיבל תפקיד שר, ואף על פי שהוא מבכירי מפלגת השלטון, נתניהו השאיר אותו מחוץ לממשלה.
“יולי קיבל מבחינתו תפקיד בכיר. כמובן שהוא היה יכול לתרום ולהשפיע בכל תפקיד אחר, יש לו מספיק קבלות, אבל באזור שאנחנו חיים בו תפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון הוא משמעותי מאוד".
שר הוא מינוי משמעותי הרבה יותר, בטח למי שכיהן כשר הבריאות וכיו"ר הכנסת בקדנציות הקודמות. לפי פרסומים, אפילו אדלשטיין עצמו קיים שיחה מתוחה על המינוי הזה עם ראש הממשלה.
“יולי יודע מה הוא שווה, לא סתם הוא החליט להתמודד בשלב מסוים מול נתניהו. הוא היה יכול לעשות יותר. חבל לי בשביל המדינה. יולי היה יכול להיות ראש ממשלה לא רע בכלל. הרי בכל מקרה צריך ראש ממשלה אחד בבית".
איך הוא הגיב על החלטת נתניהו לגבי המשך כהונתו?
“בבית? הוא ממשיך כרגיל. כל בוקר מכין לי קפה בחיוך".
“תראי את הנוף מהגובה הזה, תראי את הים", נבזלין מניפה יד מטופחת למלוא היופי הנשקף מגג המוזיאון שמעלית שקופה גלגלה ופלטה אותנו לתוכו. למטה אוניברסיטת תל אביב, סטודנטים בכפכפים, פסלים וספסלים, אבל על הגג חליפות עם קפוצ'ינו. פעם היו בו אנטנות בשכירות שהניבו למוזיאון התפוצות הקשיש הכנסה נאה. נבזלין הפכה עולמות כדי לסלק אותן ולהקים במקומן בית קפה מעונב. אנחנו נפגשות בשבוע שבו המוזיאון החדש חוגג שנה לפתיחתו תחת הנהגתה. זה גם השבוע של השבעת ממשלת הימין, שלראשונה זה שנים לא כוללת את אדלשטיין. אבל נבזלין לא נותנת לעובדה העגומה הזו לדכדך אותה. היא עסוקה מדי. בעשר השנים האחרונות עבדה עם צוות המוזיאון על הטרנספורמציה - ממוזיאון היסטורי למוזיאון עכשווי אינטראקטיבי רב־ממדי. “יש יו"ר שמרשה לעצמו להגיע ארבע פעמים בשנה לפגישות, ויש אותי, יו"ר פעילה, שהמשרד שלה נמצא במוזיאון והיא עובדת צמוד עם הצוות".
למה החלפתם את השם מ"מוזיאון התפוצות" ל"אנו"?
“כי העם היהודי הוא אחד, וברגע שאומרים בית תפוצות, זה אומר שיש ישראלים ויש תפוצות".
מה השתנה בו?
“קודם כל התקציבים. המוזיאון בגילי. הוא נפתח חודש לפני שנולדתי. אבא שלי הגיע אליו ב־2005, נתן שרנסקי הביא אותו כדי לעזור, כי המוזיאון היה שרוי במשבר עמוק גם ברמה הפיננסית וגם ברמה הניהולית והרעיונית. הוא סיפר סיפור שכבר לא היה רלוונטי וסבל ממיעוט מבקרים. היו הרבה שיחות שצריך לסגור אותו, ומי שהתנגד לסגירה היה אריק שרון, שגייס את שרנסקי להציל אותו. אבא שלי נרתם ותרם כספים. שלוש שנים אחר כך גם אני הצטרפתי. זה קרה כמעט בטעות".
בטעות?
“הגעתי במקרה לפגישה על עתיד המקום הזה, ואחד האנשים בחדר אמר שאם המוזיאון היה מספר לא רק את ההיסטוריה של העם היהודי אלא בעיקר את ההתפתחות המואצת שלו כיום, הוא היה מצדיק את קיומו. מכיוון שבחוויה האישית שלי אני מרגישה מאוד פריבילגית להיות חלק מהעם המגניב, הקיצוני לפעמים, המצחיק, המוכשר והחדשני הזה, אז התאים לי להצטרף. השגנו כסף, כתבנו תוכנית, גייסנו מעצבי־על, החלפנו את כל הצוות ובנינו משהו חדש. התחלתי בתור משקיפה בדירקטוריון, תוך זמן קצר הפכתי לחברת דירקטוריון, אחר כך סגנית היו"ר שהיה אז יעקב פרי, ובדיוק לפני עשר שנים הפכתי ליו"ר פעילה".
לאבא שלך היה חלק בהתקדמות המהירה הזאת?
“אבא הקים קרן פילנתרופית שדרכה העניק למוזיאון את התרומה המשמעותית הראשונה. אחר כך עבר חוק בית התפוצות, שאפשר לנו לגייס כסף גם מתורמים וגם להשיג תקציבי מדינה. השגנו 100 מיליון דולר. משם יכולנו להתפתח ולשנות את הקונספט. להתרכז בהצלחה היהודית ולא רק בנטייה של העם היהודי לספר את הסיפור שלנו ממקום של קורבנות. זה הנרטיב שעליו נבנתה המדינה, של אילו לא הייתה שואה לא היו נותנים לנו מדינה. וזה נכון עובדתית, אבל זה לא הנרטיב היחיד. חשבנו שאם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו גאים להשתייך לעם היהודי בישראל ובתפוצות, צריך לספר להם פחות על רדיפה ופרעות ואנטישמיות ויותר על הצלחה, חדשנות, הייטק וגאווה ישראלית ויהודית".
עם או בלי דחיפה קלה מאבא, מוזיאון "אנו" הפך מארגון במשבר למוסד תרבותי חי ובועט, שאירח מאז הפתיחה השנה כחצי מיליון מבקרים. “זה קצת שונה מביקור במוזיאון לאומנות", מאפיינת נבזלין. “כי שם את מסתכלת על יצירות, ופה את מחפשת את עצמך. וגם מוצאת".
שר התרבות והספורט מיקי זוהר הוא הבוס החדש שלכם, תסתדרי איתו?
“כן, אנחנו צריכים לעבוד גם עם שר החינוך, שר הביטחון, השר לענייני רווחה ומשרד התפוצות. אנחנו בתקופה של התבטאויות מדאיגות, יהודי התפוצות מאוד מודאגים מהן. אנחנו מדינה דמוקרטית, העם בחר מה שבחר, אבל ההתבטאויות שנשמעות לאחרונה מנציגי הממשלה החדשה עלולות להשפיע על שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארצות הברית ומדינות נוספות".
מה דעתך על הממשלה החדשה?
“אני מחכה שהיא תתחיל לעבוד. הממשלה הקודמת לא הספיקה לאשר את התקציב, שזה אומר לחיות על התקציב הקודם בחוסר ודאות, בלי יכולת להתפתח ולתכנן את העתיד. אני מבינה את הטענות ואת הדאגה, אבל אותי מעניינת העשייה, לא הדיבורים. הם בעיקר פופוליסטים לצורכי רייטינג, ולא כל מה שאומרים לפני הכניסה לממשלה מתממש אחרי שהיא מתחילה לעבוד. אבל הייתי שמחה אם היו נזהרים גם באמירות סרק, כי לא תמיד מבינים את ההשלכות שלהן ועד כמה הן משפיעות על התדמית שלנו בעולם".
והממשלה הקודמת?
“היא הייתה טובה מבחינת העשייה, אבל לא היה לה חזון. 'רק לא ביבי' זה לא חזון, זו ססמה שלא מספיקה למנהיגות, רק להישרדות פוליטית. גם העובדה שאדם עם 6 מנדטים הפך לראש ממשלה הפילה אותה בסוף, כי רוב העם לא בחר בבנט, ולכן הממשלה שהקים לא הייתה לגיטימית בעיניו".
הממשלה הנוכחית בעד פסקת ההתגברות ונגד חלק מנציגי מערכת המשפט. זה מדאיג אותך?
“לא. הדמוקרטיה הישראלית חזקה. יש סימפטום של הקצנה בשנים האחרונות בכל התחומים ובכל העולם, וזה יעבור. הבעיה היא השנאה הפרסונלית והלגיטימציה להשתמש בשפה קיצונית כדי לבטא אותה. מי שרואה את זה בטלוויזיה, מתרגם את זה לאגרסיה ברחוב. צריך להתמקד בקירוב לבבות, לא בפילוג לבבות".
על פעילותה לקירוב לבבות במוזיאון, זכתה נבזלין החודש בפרס גשר לקירוב לבבות בישראל ובתפוצות לצד קובי אוז, עליזה בלוך ונוספים.
המושג “קירוב לבבות" לא חוטא בהתנשאות מסוימת כלפי יהודי התפוצות?
“הכוונה לא לקרב לבבות אלא אנשים, לתת ליהודים בתפוצות תחושה של גאוות יחידה והבנה שהם חלק מהעם היהודי בישראל, שהפך לרוב וצורת החשיבה שלו אחרת לגמרי מצורת המחשבה של המיעוט היהודי בתפוצות. העם היהודי, שהיה תמיד במיעוט, למד בדרך הקשה שהוא צריך להיות יותר טוב מהסביבה שלו כדי להצליח. ההורים היהודים בתפוצות לימדו את הילדים שלהם להתגמש, להיות פתוחים לדעות של אחרים, להתפשר כדי להתקדם. אבל כשהעם בישראל הפך ממיעוט לרוב בטוח, הוא פחות צריך להתאמץ כדי להצליח. קירוב לבבות זה לתת ליהודים בתפוצות את התחושה שהם חלק בלתי נפרד מהרוב היהודי בישראל".
נבזלין מרבה לעסוק בזהות יהודית, אולי משום שהסתירו ממנה את שורשיה וזהותה בילדותה ברוסיה כדי להגן עליה מאנטישמיות. היא ייסדה עם אביה ועם איש העסקים היווני סאבי מיוניס את עמותת “הבוגרים לעתיד טוב יותר", שעוסקת במתן הזדמנות שווה לבריאות ולמימוש עצמי לצעירים בישראל. אבל פעילותה לא מסתכמת רק בפילנתרופיה וביזמות. בתו של איל ההון היא אשת עסקים מקושרת, שעומדת בראש חברת אימפרוביט שמחברת בין יזמים למשקיעים ומנצלת את הקשרים של נבזלין כדי לחבר בין ממשלות לחברות טכנולוגיה וחדשנות במטרה למצוא פתרונות מעשיים לשיפור איכות החיים של אוכלוסיות בעולם. על כל אלה נבחרה על ידי הג'רוזלם פוסט ב־2017 לאחת הנשים המשפיעות בעולם היהודי. לפני כשנתיים הוציאה לאור את הספר “כוחה של זהות", שעוסק בזהות יהודית, הפך לרב־מכר באמזון וזכה לשבחים מראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר ואלוף העולם לשעבר בשחמט גארי קספרוב. “הם חברים שלי", היא מציינת, “נתתי להם לקרוא לפני הפרסום והם אהבו".
נבזלין מרבה לשתף את אביה בפרויקטים השונים. הונו של האוליגרך ואיש העסקים הרוסי־ישראלי נאמד ב־5 מיליארד שקלים, אבל הרמיזה על הגב הכלכלי שהוא מעניק לבתו מרגיזה אותה. חשוב לה להדגיש שהיא לא “הבת של". אולי אפילו ההפך, הוא האבא שלה. “אני מאוד גאה להיות הבת של אבא שלי, אבל אני אדם עצמאי עם יכולות משלי", היא מתרעמת. “אם הייתי מסתמכת רק על הקשרים או הכסף שלו, לא הייתי מצליחה להגיע לאן שהגעתי. כמובן שיותר קל לי בזכותו. כל אחד מנצל את היתרונות המשפחתיים שלו, אבל לא מדובר באוליגרך. אוליגרך זה אדם שמשתמש בכספו כדי ליצור קשרים עם השלטון ולנצל אותם לצרכיו, וזה ממש לא המקרה של אבא, שמשתמש בכספו כדי לתרום למדינה ולחזק אותה. המושג אוליגרך נתפס כמאפיין אנשים עשירים שהגיעו דווקא מרוסיה. בעיניי זו גזענות".
בגיל 7, מישהו ברחוב קרא לנבזלין “ז'דובקה". זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלה בכינוי הגנאי הזה. “הבנתי שזה רע לפי הפרצוף של מי שאמר את זה", היא נזכרת. “חזרתי הביתה ושאלתי את סבתא שלי מה זה אומר. ככה הבנתי שאני יהודייה".
למה הסתירו את זה ממך?
“כי הייתה אנטישמיות גדולה ברוסיה, אז הרבה יהודים העדיפו להצניע את הלאום שלהם. אבל בגיל 13 סבתא שלי הביאה אותי לביקור בארץ. הלכנו לכותל והרגשתי שם את מה שאני מרגישה היום במערת המכפלה. מאותו רגע ידעתי שהבית שלי הוא לא במוסקבה אלא בישראל".
בסוף 1999 עלה ולדימיר פוטין לשלטון ברוסיה. אביה, שכיהן כסגן נשיא חברת הנפט יוקוס וכנשיא הקונגרס היהודי ברוסיה, נחשב לאחד ממתנגדיו החריפים. זמן קצר לאחר מכן החלו חקירות נגד החברה בבעלותו. נבזלין הבין את הרמז, עזב את רוסיה ועלה לישראל: “אז פוטין שלח לכלא את השותף שלו חודורקובסקי, שנהפך סמל לרדיפה פוליטית, ואני עזבתי לבריטניה".
שלוש שנים עבדה נבזלין בלונדון בתחום יחסי ציבור לחברות בינלאומיות: “ביום השישי הראשון שלי שם בא אליי מישהו ושאל אם יש לי תוכניות לארוחת שישי. זה היה השבוע הראשון שלי במדינה החדשה, ולא היו לי תוכניות חברתיות. אז הוא הזמין אותי לארוחת שבת. למרות שלא היו עליי שום סימנים חיצוניים, הוא מיד זיהה שאני יהודייה".
לימים, בארוחות השבת עם אדלשטיין ומשפחתו תרגיש סגירת מעגל: “זה בדיוק מה שאנחנו מסבירים במוזיאון, שיהודים זו רשת עוצמתית שפרושה בכל מקום בעולם. לא מלמדים את זה בבתי ספר, ולכן אנשים לא יודעים שהם שייכים לעם עוצמתי כל כך, שמשגשג בכל מקום ומוכן לתת יד למישהו אחר רק בגלל שהוא יהודי. כל מה שעשיתי בחיים העסקיים והציבוריים שלי קשור לעובדה שאני יהודייה. אני ההוכחה שלא צריך להיות דתי או ללכת לבית כנסת כדי להתחבר אל הרשת הזו. אנחנו עם גלובלי והיפראקטיבי, וכמעט בכל מקום בעולם אפשר למצוא יהודים במקומות משפיעים שאפשר להתחבר אליהם ולהיעזר בהם".
ב־2006 עלתה נבזלין לישראל: “אמא שלי החליטה שהיא לא רוצה לחיות יותר ברוסיה כי המצב שם התדרדר מאוד. היא עשתה עלייה לישראל ולמרות שהייתי שלוש שנים באנגליה ומאוד אהבתי את החיים שלי שם, זה לא היה בית והייתי חייבת לחזור הביתה. אבא שלי כבר היה פה, נשוי בשנית. רק כשהגעתי לפה הבנתי סופית שלמרות שאני מרגישה בנוח בכל העולם, ישראל היא המקום היחיד שבו אני מרגישה לגמרי בבית".
היא הייתה רק בת 28 כשנחתה במדינה החמה עם השפה והמבטא והגזענות כלפי העלייה הרוסית המבוגרת: “הייתה הכללה כלפי כל הרוסים כפי שקיימת גזענות כלפי כל עלייה. היו בדיחות על המבטא, היה חוסר יכולת לקבל ולהכיל, ולמרות שהעלייה הרוסית שינתה לטובה את ההון האנושי בישראל, היו הרבה סיפורים עצובים על עולים שהגיעו עם השכלה רחבה, לא מצאו את עצמם פה והפכו ללובה הקופאית מ'ארץ נהדרת'. אני לא חוויתי גזענות באופן אישי. אבל זה גם בגלל שלא ויתרתי לעצמי. הלכתי לאולפן ולמדתי שפה, שכרתי מורה פרטית לשפץ את השפה, והתעקשתי לדבר עברית גם אם בהתחלה לא הבנתי את הכל ועשיתי פרצוף כאילו הכל לגמרי מובן לי. רציתי מאוד לשרת בצבא ולא נתנו לי, אז כתבתי עשרות מכתבים וניסיתי להפעיל את כל העולם כדי לשרת. ידעתי בדיוק לאן אני רוצה להתקבל, לדוברות בינלאומית, כי זה מה שעשיתי בעבודתי הקודמת, אבל הצבא התעקש לדחות אותי בגלל גילי המתקדם. אני חושבת שיש יתרון אדיר בשירות צבאי, כי זה המקום הראשון שאפשר להשיג בו קשרים ושותפים להמשך".
את אדלשטיין הכירה מיד כשהגיעה ארצה. כבר הייתה נשואה ואם לשני ילדים קטנים, והוא נשוי וחבר קרוב של אביה ושל אסיר ציון נוסף, נתן שרנסקי. בתחילה עבדו יחד ושיתפו פעולה בפרויקטים שעסקו בקליטה, עלייה וציונות. אדלשטיין סייע לה בתפקידיו כשר וכיו"ר הכנסת, ושתי המשפחות היו בקשרים קרובים. “היינו חברים טובים הרבה לפני שזה הלך לכיוון הרומנטי", נזכרת נבזלין. “הכרתי את אשתו של יולי ואת הילדים שלו, באנו לבקר אותם בהתנחלות נוה דניאל בגוש עציון. אני זוכרת שהילדים שלי הגיעו לשם והיו בשוק, כי אנחנו אנשים מאוד אורבניים ורגילים לעיר, ושם זה היה יישוב סגור עם גדרות. עד היום אני רואה במגורים בהרצליה חוויה זמנית. אני מחכה לחזור לתל אביב, כי בהרצליה אין לי קפה ליד הבית. אני בנאדם שצריך בית קפה ממש מתחת לבית. הקונספט הזה שצריך לקחת אוטו כדי לשבת בבית קפה מאוד לא מתאים לי".
גם כשנבזלין התגרשה ואדלשטיין התאלמן מאשתו, המשיכו השניים לקיים קשרי ידידות ושיתופי פעולה מקצועיים: “הקשר שלנו היה גם חברי וגם מקצועי. הוא היה שר ההסברה והתפוצות ועשינו פסטיבלים. אני הכנתי את התוכן, המשרד שלו הביא אנשים וקבוצות".
איך הפכתם לזוג?
“זה היה פרק ב' לשנינו בגיל לא צעיר, וכל אחד ידע מה מתאים לו ומה לא. כשיולי התאלמן, מכיוון שהוא מגיע מהמגזר הדתי, התעורר הצורך לחתן אותו מהר, אז הפעילות הלאומית שלי הייתה להציע לו שידוכים. הייתי מאוד חזק בעניין הזה, ולקח לי זמן להבין שהוא רואה אותי אחרת בקשר מאשר אני ראיתי אותו. פתאום השידוכים הפסיקו להיות העניין המרכזי, ושנינו מצאנו את עצמנו נפגשים הרבה יותר, מדברים בלי סוף. הוא היה כבר יו"ר הכנסת עם לשכה בירושלים, ואני שמתי לב שלמרות שאני עסוקה אני מוצאת את עצמי נוסעת לא מעט לירושלים ואוכלת במסעדות שאולי הן כשרות, אבל לא תמיד הן טעימות. אז הצעתי להיפגש יותר בהרצליה. וככה הקשר התפתח".
ב־2016 נישאו בני הזוג בחתונה דתית צנועה בעיר דוד. ומאז הם ביחד, איש באמונתו: “לפעמים אני מדליקה נרות בשבת ולפעמים לא, לפעמים אני אוכלת כשר ולפעמים אני מפעילה את מכונת האספרסו הלא כשרה שלי ושותה את הקפה כי אף אחד לא רוצה לראות אותי גם כבת זוג או כאמא בלי קפה בבוקר".
במשך השבוע שניהם עסוקים בעבודתם התובענית, אבל בסופי השבוע הם רוב הזמן ביחד. “לקח לי זמן להתרגל לעובדה שחוץ מארוחת שבת בליל שישי יש גם ארוחת שבת נוספת בבוקר בשעה 11", היא מתלוננת. “עד עכשיו אני לא מצליחה להבין איך אפשר לאכול סעודת שבת בתשע, ולא, נניח בשלוש. אבל אף אחד לא מכריח אותי להשתתף. זה כל היופי. אני עושה את שלי, יולי עושה את שלו, וביחד אנחנו מטיילים הרבה על החוף, מזמינים את המשפחה של יולי ואת המשפחה שלי ואת החברים של כולם, ואז יש בבית בלגן אחד גדול ושמח".
הילדים שלך משתלבים בארוחת שבת?
“כן. הם מאוד נהנים להפסיק עם הסלולרי ולדבר אחד עם השני. זה אחד הדברים הכי יפים שקרו לנו בנישואים האלה. זה שינוי מבורך לכולם, כי יש פתאום זמן לשאול שאלות ולהתווכח עם המשפחה ולעשות המון רעש".
היו קשיים?
“כן, בהתחלה לא הכרתי את הדת, כי לא באתי מרקע דתי, ויולי היה צריך להסביר הרבה דברים, וכך גם ההפך. לקח לי המון זמן, למשל, להפוך את המטבח שלי לכשר עם הכלים המיוחדים לבשרי, חלבי ופרווה. זה היה כמו ללמוד דוקטורט. עד היום קשה לי להבין איך מבשלים אוכל פרווה ואיך שומרים עליו אחר כך שלא יהפוך לחלבי. אבל לשנינו היה ברור שלכל אחד מאיתנו אורח החיים שלו ואף אחד לא טוב או רע יותר מהשני. ברגע שמבינים את זה, הכל נעשה הרבה יותר פשוט. אני למשל כמעט ולא מגיעה לבית כנסת, ויולי שם כל שבוע, אבל כשאני מצטרפת אליו, אני עורכת היכרות עם המתפללים בכל פעם מחדש. מישהו אמר פעם, בבית אני אוכל כשר, בחוץ אני אוכל טעים. אני מאוד יכולה להזדהות עם המשפט הזה".
בשנה האחרונה התמודדה נבזלין על תפקיד יו"ר הסוכנות. ועדת האיתור לתפקיד היוקרתי פנתה אליה מיוזמתה ונענתה בהתלהבות: “מאוד שמחתי על ההזדמנות לנסות להתקבל לתפקיד, כי האמנתי שאפשר יהיה לעשות בסוכנות את מה שעשינו במוזיאון, להביא את הארגון שנתפס קצת מיושן למעמד יותר חדשני ולהפוך את המוסד לפלטפורמה יותר רלוונטית לדור העתיד".
את ודני דנון נחשבתם למתמודדים בעלי הסיכוי הטוב ביותר, אבל באמצע המרוץ לתפקיד פרשת במפתיע בלי להסביר מדוע. למה פרשת?
“כי עברה חצי שנה מאז שוועדת האיתור פנתה אליי, ולמרות שנחשבתי למועמדת ראויה, לקח להם חצי שנה להתווכח האם ואת מי לבחור. זה הוכיח לי את עומק המשבר שבו הארגון היה מצוי. בסופו של דבר, יו"ר הסוכנות הנוכחי נבחר אחרי שנה וחצי של התלבטויות. להשאיר את הסוכנות היהודית שנה וחצי בלי יו"ר מעיד על תקיעות. אנשי הוועדה אמרו לי שאני מקובלת על כל הזרמים ושכדאי שאמתין עוד, אבל אני הבנתי שאין לי זמן ורצון להמשיך להשקיע בסיפור הזה".
פרשת בצער?
“כן, כי ראיתי הזדמנות להשקיע ולשנות בעזרת ארגון עם כל כך הרבה פוטנציאל. מימוש פוטנציאל הוא הדנ"א שלי, וראיתי איך הארגון היהודי הגדול הזה, עם הנציגות של כל הזרמים ועם מעורבות הממשלה, היה יכול לצמוח ולהגיע לגבהים".
נבזלין השקיעה, אם כך, במיזמים אחרים. היא הייתה פעילה בסיוע לפליטים שהגיעו מאוקראינה לישראל ואף נסעה עם קבוצת חברים לגבול האוקראיני כדי לסייע למקומיים. “מלחמת רוסיה באוקראינה היא משבר גדול בשבילי", היא אומרת. “נולדתי ברוסיה אבל חלק מהמשפחה שלי מאוקראינה. לפני המלחמה אף אחד לא הבדיל בין אוקראיני לרוסי, אבל כשהחלה הפלישה והקרבות הקשים והאכזריות כלפי האוכלוסייה, כל האופטימיות שלי לא עזרה לי להתמודד עם הרוע והשתיקה של העולם. אני חושבת שישראל הייתה צריכה לעשות הרבה יותר. לא צריך להיכנס לנושא הנשק והשיקולים הביטחוניים והאסטרטגיים שלנו, אבל יהודי לא יכול להרשות לעצמו שלא להתייצב ליד הצד הטוב. הייתי רוצה שישראל תבחר צד בבירור ובקול רם. אפשר היה לעשות את זה אפילו פורמלית, וגם לקלוט הרבה יותר פליטים. אפשר היה להיות הרבה יותר נחמדים לאלו שכן הצליחו לברוח לכאן, ואפשר גם היה להעביר לגבולות הרבה יותר ציוד, בתי חולים שדה, מזון ושמיכות. ישראל מצטיינת בטיפול בטראומות, בהקמת בתי חולים ניידים ובקליטת פליטים וילדיהם. היה צריך להיות לזה ביטוי הרבה יותר רחב".
היא עצמה מקדמת בחברה שלה פיתוח של טיפול רפואי גלובלי בחולים באמצעות מצלמות וציוד שמאפשר טיפולים בשלט רחוק. לאחרונה גם הובילה מיזם אקדמי לסייבר שמטרתו להעביר את הידע שנרכש בישראל למדינות בעולם. היא עובדת שעות ארוכות בפרויקטים מקבילים, נעזרת בצוותים אבל גם ריכוזית ואוהבת לרדת לפרטים הקטנים: “בגלל שאני פרפקציוניסטית, אני צריכה להספיק המון דברים במקביל, אז המצאתי שיטה של פייק דד־ליין. אני קובעת לוח זמנים לא אמיתי ולא הגיוני גם לעצמי וגם לארגונים שאני מובילה. בתחילה הסביבה מתלוננת, אבל בגלל שאנשים אוהבים לחכות לרגע האחרון, אנחנו מספיקים לעמוד בזמנים הרבה לפני כולם, כי באיזשהו שלב הדד־ליין הוא כבר לא פייק ואנחנו מאמינים לסיפור שסיפרנו לעצמנו".
נדמה שהיא אף פעם לא מתעייפת: “הסקרנות מחזיקה אותי ערנית. כשאני רואה משהו אני רוצה ללמוד אותו דרך התנסות, לא בצורה פורמלית. אני רוצה להרגיש אותו באצבעות. אני לא כל כך מבינה את המושג ללמוד מניסיון של אחרים. אני רוצה לנסות הכל בעצמי. אולי זה ילדותי, אבל במבחן התוצאה, זה משאיר את הניצוץ".