מצעדיו הראשונים בפוליטיקה נחשב יריב לוין לעוף פוליטי שונה, בולט ויוצא דופן. מחד – מוכשר, נחוש ואידיאולוג. מאידך – מאופק, ויש שמתארים אותו כ"קר עד מנוכר". תמיד הכי מעורב פוליטית, ותמיד מבודד עד מבודל. לא ממהר להקים סביבו מעגלים של מקורבים, תומכים ואנשים מטעם.
בשונה מרבים במערכת הפוליטית, שכבר ביומם הראשון בכנסת, כח"כים טריים, יודעים לספר כי בעתיד הם רואים את עצמם כמועמדים לראשות הממשלה, לוין סימן לעצמו מטרת־על אחרת, ברורה מאוד: לשכת השר במשרד המשפטים. ולא הלשכה לשם הלשכה כסמל סטטוס, אלא ככלי ביצוע למימוש חלומו הגדול והוותיק: לחולל שינוי מהותי במערכת המשפט הישראלית.
אצל לוין, האדם הכי יסודי, עקבי וקפדני שפוליטיקאי יכול להיות, הרעיון לשנות את המצב הקיים, לחולל רפורמה, להביא לשינוי במשוואה, לא נולד בתור הברקה פוליטית. לא בתור אג'נדה חמה שתתפוס יפה בפריימריז, אלא מתוך תהליך מחשבתי ארוך שנים. יהיו שיגידו – ארוך מדי.
לוין הצעיר הכיר את העולם הפוליטי עוד בזמן שירותו הצבאי. לקראת תום שירותו ביחידת המודיעין 8200, הוא סיים בהצלחה קורס מפקדי מגמות. מפקד קורס ההדרכה היה קצין מילואים בשם עובד יחזקאל, לימים מזכיר הממשלה אצל אהוד אולמרט.
יחזקאל, שכיהן באותם ימים כמזכיר סיעת הליכוד בעיריית ירושלים, סייע ללוין בצעדיו הראשונים בליכוד, צירף אותו לסניף, ובהמשך למטה הצעירים שנועד לקדם פוליטיקאי צעיר – הכוכב העולה בנימין נתניהו. היה זה לקראת בחירות 1996, וצעירים רבים – מוכשרים, אנרגטיים ושאפתנים – פעלו במטה. לוין הוא היחיד שהמשיך קדימה, התחזק, התגבש ועלה מעלה בסולם הפוליטי, במקביל להשכלה המשפטית שרכש בהצטיינות באוניברסיטה העברית.
מים רבים זרמו מאז בירדן, אך שני דברים נותרו אצל לוין ללא שינוי: נאמנותו לנתניהו והשאיפה לחולל רפורמה מקיפה במערכת המשפט. שאיפה שעם השנים הפכה לתוכנית פעולה.
לאחרונה, באותן שנה וחצי שבהן הליכוד בילה באופוזיציה, התוכנית המשפטית שלו עברה ליטושים אחרונים. לוין – כמו חברים אחרים בגוש הימין – רואה את עצמו בתור סוג של רץ מרתון שממתין, דרוך ומרוכז, בנקודת הזינוק. מוכן לפרוץ קדימה למשמע קול השריקה.
לוין, כמו סמוטריץ', גפני, דרעי ושאר השותפים למחנה, למד מזמן ובדרך הקשה כי בממשלה אין זמן להתארגנויות ממושכות. השנה הראשונה היא־היא העיתוי למהפכות ולמימוש התוכניות הגדולות. הזמן קצוב עד תחילת המשברים. צריך לזנק בכל הכוח כל עוד היום צעיר, כולם ביחד ואין משקעים.
כך גם עם הרפורמה המשפטית של שר המשפטים הטרי. כל מי שטען השבוע כי הצגת הרפורמה דווקא בערב שקדם לדיון ב"חוק דרעי" בבג"ץ היא בגדר הנחת אקדח טעון על שולחנם של שופטי בג"ץ, אינו מכיר את תוכניות העבודה של לוין. עם דרעי או בלעדיו היה לוין מגיש את תוכניתו המשפטית כבר בשבוע הראשון של כהונת הממשלה החדשה. אותו "פקטור דרעי" פשוט היווה קטליזטור נאה לרפורמה המקיפה שלו.
בתוכנית המקורית היה לוין מעדיף להציג את עיקרי הרפורמה: פסקת ההתגברות, שינוי שיטת בחירת השופטים, ביטול עילת הסבירות והצעדים הנוספים – בתור תוכנית עבודה שנמצאת על השולחן. בלי התוספת הבהולה של "קידום זריז עד מיידי". כאן "פקטור דרעי" בהחלט היה זה שהכתיב את הקצב, יותר לשמחתו של לוין מאשר לצערו.
אינטרס פוגש אינטרס
הגורם היחיד בממשלת נתניהו שפחות מרוצה ויותר מודאג מהצורך לדהור קדימה בצעדי ענק עם הרפורמה המשפטית, במקום לבצע אותה לאט־לאט, צעד־צעד, עם נקודות עצירה לאורך הדרך – הוא נתניהו בכבודו ובעצמו.
השבוע, לקראת מסיבת העיתונאים ביום רביעי בערב, שבה הכריז לוין על הרפורמה המתוכננת, הבהיר שר המשפטים לנתניהו כי הוא מוכן לצעוד קדימה, בלי לעצור ובכל הכוח, אך הדבר היחיד שלו הוא זקוק ושאותו הוא אפילו דורש הוא הגיבוי המלא והבלתי מעורער של כל חברי הקואליציה. אם יזהה סימני חרטה, ספקות, ניסיונות בלימה – לא ימשיך. לוין כמו לוין בא לעבוד, לא לשמש שליח להעברת מסרים.
פה מתבקשת השאלה: ממי יש ללוין לחשוש בסוגיית הרפורמה המשפטית בקרב חברי הקואליציה? הרי החרדים היו הראשונים לדרוש לחוקק תכף ומיד את פסקת ההתגברות. במו"מ הקואליציוני משה גפני הפעיל לחץ אדיר לשכנע את הליכוד להכניס את החקיקה המהירה של פסקת ההתגברות להסכמים הקואליציוניים. נתניהו ולוין ענו לו כי "פסקת ההתגברות לא תעלה בהסכמים בהקשר של חוק הגיוס, זה יהיה פיגוע פוליטי נורא. נגיע לפסקת ההתגברות לא לפני מושב הקיץ של הכנסת".
בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ושאר השותפים, מן הסתם, יכולים להתחרות איש ברעהו על הזכות לתמוך ברפורמה במערכת המשפט. כל אחד מסיבותיו ועל בסיס האג'נדה שלו. אז ממה או מאיזה גורם שעלול להפסיק לגבות את שר המשפטים תוך כדי קידום הרפורמה חושש לוין?
מי שהקשיב לדבריו של נתניהו ערב הבחירות, ותהיו בטוחים שלוין הקשיב קשב רב, שמע אותו מדבר על "לא להילחם במערכת המשפט. לא להכריז מלחמה. לא למהר. לאט־לאט, תוך הידברות ושיח עם הבכירים של המערכת. נקים ועדה, נחשוב, נגבש צעדים, ואז נתחיל ליישם".
לוין, שמלווה את נתניהו ב־25 השנים האחרונות, זוכר היטב את הקו המאוד מתון ושמרני שנקט נתניהו כלפי מערכת המשפט במשך שנים רבות, במהלך כל הקדנציות שלו. עד שמערכת המשפט הגיעה עד אליו, העדיף נתניהו שלא לגעת בנושא. לא רק שלא קרא לשינויים מקיפים, לרפורמה, ובטח שלא למשהו שמתקרב למהפכה - אלא שתמיד נהג להדגיש כי יש לשמור על מערכת המשפט הישראלית, כי היא בין יסודות הדמוקרטיה.
מה שבאופן די פרדוקסלי שיחק לטובת התוכנית של לוין לקידום הרפורמה היה נושא מינויו של אריה דרעי לשר. הרבה לפני הקמת הממשלה היה ברור לדרעי ולנתניהו כי קל זה לא יהיה. המשפטנים הזהירו את יו"ר ש"ס כי ברגע שיחזור למערכת הפוליטית וירצה לכהן כשר, העתירות לבג"ץ תגענה בלי להתעכב.
דרעי נפגש עם נתניהו והבהיר בצורה הכי ברורה: הציבור מכיר את כל הסיפור על פרטיו. הציבור בוחר בש"ס בראשות אריה דרעי. הציבור רוצה את דרעי כשר. בלי דרעי אין ש"ס, ובלעדי ש"ס אין לנתניהו ממשלה. דרוש פתרון משפטי.
נתניהו ניצב בפני דילמה: ממשלה במחיר של מתיחות מול מערכת המשפט, או שקט תעשייתי בתחום המשפטי במחיר של סכנה מוחשית לאיבוד השלטון. נתניהו בחר בשלטון, ועל כן גובשה חבילת חוקים שנועדה לנטרל כליל כל איום משפטי על דרעי: פסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות, שינוי בשיטת מינוי השופטים, תיקון חוק יסוד "הממשלה".
חלק לא קטן מהתוכנית המקיפה של לוין נכלל בתוך "חבילת דרעי", לשמחתו הגלויה של יו"ר ש"ס ולשמחתו הסמויה של לוין. האינטרס המיידי של דרעי משחק לטובת האינטרס האסטרטגי של לוין – והרפורמה המשפטית יצאה שלשום לדרך.