75 שנים לאחר הכרזת העצמאות, החברה הישראלית שקועה עמוק במשבר פוליטי, חברתי ואידיאולוגי חריף, שבו רמטכ"לים לשעבר מעודדים סרבנות, ראש ממשלה מפטר את שר הביטחון (ואז מבטל את הפיטורים), טייסים במילואים מסרבים להתאמן, בעלי חברות כלכליות מאיימים בירידה מהארץ עם חברותיהם ומאות אלפי מפגינים חוסמים דרכים מרכזיות בכל הארץ. אבל מתברר שאין חדש תחת השמש.
בזמן מלחמת העצמאות, ב־1948, מפלגות השמאל האשימו את מצביא המלחמה, דוד בן־גוריון, שנקט צעדים חיוניים בעיניו לשיפור תפקוד הלוחמים והעורף, בהפיכה משטרית שתקנה לו מעמד של דיקטטור. לאחר שפיטר את ראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה ישראל גלילי, הודיעו לו חברי המטה הכללי שיתפטרו מתפקידם תוך כדי הקרבות, אם לא יחזיר את גלילי לתפקידו.
חשוב מאוד היום, גם לקואליציה ולתומכיה וגם לאופוזיציה ולמפגיניה, לקרוא בעיון את המחקר על “ההפיכה המשטרית" בימי הקמת המדינה ולהפיק לקחים.
התבוסה במלחמת הדרכים
בסוף מרץ 1948, אחרי ארבעה חודשים של מלחמה שבה הביסו אותנו הערבים והשיגו את מטרת המלחמה שלהם - לשכנע את ארצות הברית שתיסוג מתמיכה בהחלטת ה־29 בנובמבר, הגיע דוד בן־גוריון למסקנה הבאה: לא רק שצדק כשאמר אחרי “הסמינר" שארגן לעצמו ב־1947 בנושאי צבא ומלחמה, שארגון ההגנה המיליציוני לא יוכל להתמודד מול צבאות סדירים, אלא שגם מול ערביי ארץ ישראל, עם קצת תגבורת מתנדבים, הוא מתקשה להתמודד ולחפות על המטרות הלאומיות. התוצאה: ארצות הברית חזרה בה מתמיכה בהקמת מדינה עברית בארץ ישראל וביקשה לכונן בה נאמנות של האו"ם. מפעל חייו עומד לקרוס. מהמידע שקיבל על האופן שבו התנהלו המלחמה והקרבות הוא הגיע למסקנה שלמרות ניסיונו הצבאי הקצר וההשכלה הצבאית החפוזה שרכש, אין יהודי בארץ ישראל שמבין יותר ממנו את הוויית הצבא והמלחמה.
המהפך שעבר בן־גוריון ממנהיג פוליטי למצביא מלחמה הבשיל ב־31 במרץ, בעקבות המידע המפוברק שקיבל כי הערבים חסמו את הדרך לירושלים. הוא כתב ביומנו באותו יום: “בערב באו אצלי אנשי המטה לברר כמה שאלות. אמרתי שכרגע יש שאלה אחת בוערת - והיא המלחמה על הדרך לירושלים וכוח האדם שיגאל ידין מכין, 500־400 איש, איננו מספיק. זוהי עכשיו המלחמה המכרעת. נפילת ירושלים העברית עלולה להיות מכת־מוות ליישוב, הערבים מבינים זאת וירכזו הרבה כוחות לניתוק התחבורה ויש לקחת כל האנשים שאינם הכרחיים בהחלט בתיכון, בת"א ובדרום על נשקם ולשלוח אותם לדרך חולדה - באב־אל־ואד - ירושלים ומדי פעם בפעם לשלוח תגבורת, להזמין מיד מפקדי־החטיבות לגייס מיטב האנשים ולעשות זאת מיד - הערב והלילה, ומיד שבנו למשרד לארגון הפעולה".
באותו לילה שבין 31 במרץ ל־1 באפריל כפה בן־גוריון על המטכ"ל, בניגוד לדעת כל חבריו, לתכנן את מבצע נחשון עם כוח חטיבתי שמנה כ־1,500 לוחמים, לפרוץ כבר למחרת את החסימה, שלא הייתה, בדרך לירושלים, ולהשתלט עליה. זאת הייתה ההחלטה המבצעית הראשונה של בן־גוריון במלחמה. המבצע החל לא למחרת, כפי שדרש בן־גוריון, אלא אחרי שישה ימים, כפי שכפו הנסיבות שאותן בן־גוריון ביקר; הדרך לירושלים לא נפרצה, כי לא הייתה חסומה, אך כוחות “נחשון" לא השתלטו על הדרך, ועל כך שילמנו מאוחר יותר מחיר כבד. בקרב היחיד במבצע, קרב הקסטל, הובסנו. אך כל זה לא שינה את העובדה שהמהלך הזה של בן־גוריון הפך אותו ממנהיג למצביא ובעיני רבים אף “יחיד בדורו", ובן־גוריון עצמו טיפח את המיתוס הזה עוד במלחמת העצמאות, כי תדמית של “יחיד בדורו" הייתה נכס פוליטי לקראת הבחירות הכלליות לאחר הפסקת האש.
ארגון המשילות
לאחר שהשיג מעמד של מצביא ו"יחיד בדורו" חזר בן־גוריון למומחיותו הגאונית - פוליטיקה - בתקווה שמבצע נחשון יפתור את בעיית הדרך לירושלים. בכך הוא לא יישם את קביעתו באחד הוויכוחים באותם ימים שכל חוכמת ישראל עכשיו “היא חכמת־המלחמה... בלי חכמה זו גם המלה ‘מדינה' וגם המלה ‘גאולה' מתרוקנות מתוכנן". חודש וחצי לפני הכרזת העצמאות המתוכננת, מצבו הפוליטי לא היה מזהיר. כפרגמטיסט, הוא הקדים למעבר שביצע ב־1935 ממזכיר ההסתדרות ומנהיג מלחמת המעמדות, ליו"ר הנהלת הסוכנות ומנהיג התנועה הציונית שינוי אידיאולוגי - מעבר ממאבק מעמדי של הסוציאליזם הציוני האוטופיסטי לממלכתיות לאומית, שאותה הוא עצמו כינה לפני כן “פשיסטית".
למהפך הזה התנגדו חברי הסתדרות רבים ממפלגות יריבות וגם ממפלגתו. התוצאה: הוא ניצח בבחירות אך הקרע במפא"י, יחד עם התנגדות לנכונות בן־גוריון לחלוקת הארץ, גרם לפילוג ולהקמת “התנועה לאחדות העבודה" ב־1944. בינואר 1948, שבעה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, התאחדה “אחדות העבודה" עם תנועת “השומר הצעיר" המרקסיסטית והקימה את מפ"ם, שביקשה לסלק את בן־גוריון ואת ממלכתיותו ממעמדם ולהחזיר את עטרת הסוציאליזם האוטופיסטי ליושנה. רוב מפקדי ארגון ההגנה וכמעט כל בכירי הפלמ"ח השתייכו באופן פעיל למפלגה אנטי־בן־גוריונית זאת.
כדי להבטיח את מעמדו וליעל את המשילות חודש וחצי לפני הכרזת העצמאות, העביר בן־גוריון בהנהלת הסוכנות ב־30 במרץ, יום לפני שיזם את מבצע נחשון, החלטה להקים ממשלה זמנית בראשותו, בת 13 חברים, שאותה כינה “מִנהלת העם" (הי"ג), ומעין פרלמנט בן 37 חברים, שאותו כינה “מועצת העם". שני מוסדות אלה נטלו את הסמכויות לניהול המלחמה מכל המוסדות האחרים. כדי שלא יואשם במהלך דיקטטורי חסר סמכות, הוא זימן מכל העולם את חברי הוועד הפועל הציוני, שהראשונים שבהם הגיעו ארצה אחרי שלושה ימים. הם דנו בנושא זה ובאיחוד שבין ארגון ההגנה לאצ"ל, מ־6 עד 12 באפריל. בישיבת הפתיחה אמר בן־גוריון: “אין שום שלטון יעיל בארץ והשירותים הולכים ומתפוררים ונהרסים, תוהו־ובוהו מתגבר והוא יגיע לשיאו ב־15 במאי, ביום שבו מתבטל באופן רשמי השלטון המנדטורי, הארץ תהיה אז פתוחה להסתערות מלאה של כוחות האויב... תפקידו הראשי של כנס זה של הוועד הפועל הציוני הוא לארגן במסגרת זו את היישוב ואת התנועה הציונית, לאו־דווקא בהתאם לקונסטיטוציה הציונית ולאלפי ההרגלים שלנו, ולא לפי המקובל במשך חמישים שנה, אלא אך ורק כפי שאנו מצווים על־ידי צרכי ההתגוננות...
“...למען נעמוד וננצח במערכה זו, דרושים חמישה דברים: א. לגייס את כל כוח האדם שלנו לנשק ולמשק באופן הרציונלי ביותר ובמלוא ההקף, מתוך התחשבות יחידה ואחת - צרכי הביטחון; ב. להכין, לייצר ולהשיג את הציוד הדרוש לנו ובכללו כלי־רכב בכל שלושת הממדים - ביבשה, בים ובאוויר, בהתאם להכנות שכבר נעשו ונעשות; ג. להסדיר את המשק, התעשיה והחקלאות, המסחר האקספורט והאימפורט, חלוקת המזונות וחומרי הגלם בהתאם לצרכי שעת החירום, למען החזקתו של הכוח הצבאי שילך ויגדל בכמותו ולמען קיום הכלכלה והמשק היהודי בארץ בתנאי מלחמה, ללא ערעור; ד. להקים ביישוב רשות מרכזית יחידה שתחלוש על כוח־האדם, הצבא, עובדי המשק, התעשיה והחקלאות, על הפיננסים וכל שאר השירותים הממלכתיים ביישוב ובארץ, ורשות זו תקבל תמיכה מלאה ונאמנה של התנועה הציונית והעם היהודי בתפוצות; ה. לא להסתפק בתכסיסי מגן בלבד, אלא לתקוף במועד הנכון לאורך כל החזית ולא רק בשטח המדינה היהודית ולא רק בתחומי ארץ־ישראל, אלא למחוץ את כוח האויב באשר יימצא.
“את תפקידו המיוחד של הכנס הזה של הוועד הפועל הציוני אני רואה במתן סמכות לביצוע הדבר הרביעי - הקמת רשות מרכזית יחידה ביישוב, כי בלעדי הסמכות הזאת אי־אפשר יהיה לעמוד במערכה".
חברי הוועד הפועל הציוני אישרו את כל מהלכיו של בן־גוריון - להקים את מנהלת העם ואת מועצת העם ולהעביר להן את כל הסמכויות והאחריות לניהול המלחמה. נותר לו המהלך הדרמטי האחרון - לבטל את קיומה של המפקדה הארצית של ההגנה ולסלק ממעמדו את ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ממנהיגי מפ"ם הבכירים, ישראל גלילי, שחברי המטכ"ל התייחסו אליו כאל רמטכ"ל בפועל. לפי פרופ' יואב גלבר, בן־גוריון הציע לגלילי למנות אותו לרמטכ"ל במקום דורי החולה, בתנאי שיחדל לחלוטין מפעילותו הפוליטית.
נציגי מפ"ם ניהלו שיחות עם ראשי מפא"י על תנאיה של מפ"ם להצטרף להנהלת הסוכנות ולמנהלת העם. המעמד של גלילי היה אחד הנושאים. בדיונים על חלוקת התיקים במנהלת העם הם תבעו להעניק לגלילי את תיק הביטחון. בכך הם דנו את גלילי להדחה, כי בן־גוריון התכוון לשמור את תיק הביטחון לעצמו.
דרישתו של בן־גוריון הייתה סבירה, וגם סירובו של גלילי לחדול מפעילות פוליטית - שהיה צפוי על פי אישיותו ועברו - היה סביר. לעומת זאת, מוזרה הייתה הצעתו למנות את גלילי לרמטכ"ל לאור העובדה שהוא אמר בראיון למחבר רוב הכרכים של “ספר ההגנה", יהודה סלוצקי, אחרי 23 שנים: “פיטרתי את הלל (כינויו המחתרתי של גלילי - א"מ) מפני שלא התאים לתפקידו. הוא לא ידע מה זה צבא, הוא לא הבין מה זאת מלחמה. כל המפקדים התנגדו לפיטוריו, גם דורי וגם ידין, הם עוד לא הבינו מה זאת מדינה. במדינה חייב הצבא להישמע רק לממשלה ולשר הביטחון. היום מבינים זאת".
ליקויי מבצע נחשון
אם גלילי אינו מתאים להיות ראש המפקדה הארצית כי אינו יודע מה זה צבא ואינו מבין מה זאת מלחמה, איך הוא מתאים להיות רמטכ"ל? הערכתו המאוחרת של בן־גוריון את גלילי הייתה סבירה, שהרי לא היו לו הכשרה וניסיון צבאיים והוא לא ארגן לעצמו “סמינר" בהוויית הצבא והמלחמה כפי שבן־גוריון ארגן. לא חל בו גם המהפך “ממעמד לעם" כפי שחל בבן־גוריון, וכחבר קיבוץ נען עד מותו הוא דבק באידיאולוגיה הפציפיסטית של הסוציאליזם האוטופיסטי־גלובליסטי, אף שהרבה פעמים נהג בניגוד גמור לו. הערכתו של בן־גוריון יפה לכל חברי המטה הכללי דאז, ואת הדברים האלה הוא אמר לי בראיון ב־1970. ואם כך, מדוע הוא פיטר את גלילי ולא את האחרים? הטעם לכך היה גם פוליטי - ברצותו להרחיק את מפ"ם ממוקד קבלת ההחלטות; גם אישי - לעמוד לבד בראש מערכת הביטחון ולקבל לבד הכרעות כדי לממש את מצביאותו.
לפי גלילי, אחת הסיבות לפיטוריו הייתה רצונו של בן־גוריון “להיות לבדו בהכרעות המדיניות הקשורות במהלך המלחמה". פרופ' גלבר כתב כי מדובר באפשרות של “הסכם עם מלך עבר־הירדן עבדאללה, הבנה עם המלך, לפיה יסכימו היהודים להשתלטותו על החלק הערבי של ארץ־ישראל למקרה של חלוקתה... מפ"ם הסתייגה מן הקשרים עם עבדאללה, הן בשל התנגדותה העקרונית לחלוקה... והן מפני שראתה בו משרת של האימפריאליזם הבריטי".
מנהיגי מפ"ם הבינו כי בן־גוריון מתכוון לחולל בקרוב מאוד רפורמה משטרית והחליטו להילחם בכוונתו זאת. ב־18 באפריל הפיצה הסתדרות “השומר הצעיר" איגרת לנוער המשמיצה את בן־גוריון וזה לשונה: “אל לנו לחשוב שרק חזון ‘הממלכתיות' עומד מאחורי מאמצי נפל אלה. אל נדמה בנפשנו שרק ‘קיסם הצבאיות' המסורתית מעביר את תומכי השינוי על דעתם. לא ולא! ביסוד המאמצים לשנות את אופי ה'הגנה' ולהופכה ממיליציה עממית לצבא ממלכתי אנטי־דמוקרטי עמדו חשבונות מעמדיים, ושיקולים של יחסי־כוחות פוליטיים. כבר מזמן צרה עין הימין על ההגמוניה של תנועת הפועלים ב'הגנה'... מה פלא אפוא ששפתם המתחסדת ל'חזית לאומית'... מופיעה בשטח ההגנתי כמלחמה בקיומו ‘הנבדל' של הפלמ"ח, והעמדת כל כוחות המגן תחת פיקודה של ‘רשות לאומית' עליונה - בה הם כמובן יישבו בראש".
והיה עוד גורם להדחתו של גלילי: לאחר שהעביר בוועד הפועל של ההסתדרות הציונית את ההחלטה להקים את מנהלת העם, הוא התפנה לברר איך התנהל “מבצע נחשון" בפיקוד שמעון אבידן. שמו של המבצע הוחלף בינתיים ל"מבצע נחשון צעיר", ששונה ל"מבצע הראל" בפיקוד יצחק רבין. ב־18 באפריל הוא זימן ללשכתו את קצין המנהלה של המבצע, אפרים בן ארצי - הקצין הבכיר ביותר מבין הקצינים הארץ־ישראלים ששירתו בחטיבה היהודית הלוחמת במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הוא ביקש ממנו “לתת את רשמיו מסידור פעולת נחשון". הביקורת הראשונה של בן ארצי הייתה על ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ישראל גלילי, שלא ביקר את גדודי המבצע לפני היציאה לקרב. ולא רק הוא אלא גם ממלא מקום הרמטכ"ל, יגאל ידין, וכל חברי המטה הכללי.
אשר לתפקוד הגדודים: “הקצינים והחיילים אינם יודעים לחיות חיי שדה... מפקדי הגדודים אינם יודעים להגיש דווח". מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוסף טבנקין, לא הגיש שום דווח. “היו יותר מדי התייעצויות ופחות מדי פקודות. יותר מדי התווכחו על קו... הטיפול בחיילים היה גרוע... היה צורך להופיע בפני החיילים ולהסביר להם ערך פעולתם... גנבו שמיכות... אף פעם לא ידעו כמה אנשים נמצאים במקום מסוים. כל קצין מסר מספר לא נכון".
מחדלי הפלמ"ח בירושלים
אחרי יומיים עלה בן־גוריון לירושלים למרות התנגדותם התקיפה של ישראל גלילי, יגאל ידין וצבי איילון. הוא נסע במכונית הראשונה של “שיירת הדמים" שממנה ברח מפקד חטיבת “הראל", יצחק רבין, שפיקד על השיירה. השלושה תירצו את התנגדותם בחיוניות נוכחותו במטה הפיקוד העליון בת"א, אך סביר להניח שהם, ובייחוד גלילי, חששו שהוא יעמוד מקרוב על התפקוד הלקוי של ההגנה ובייחוד הפלמ"ח, בקרב הקסטל, ובפרשת טבח שיירת הדסה ויקבל נתונים שיפריכו את הגרסה הרשמית המפוברקת בפרשת עלילת הדם בדיר יאסין. ואכן, זמן קצר לאחר שהגיע לירושלים נפגש בן־גוריון עם מפקד העיר, דוד שאלתיאל, שמסר לו כי הירושלמים מאשימים את ארגון ההגנה בטבח בשיירת הדסה. מזכיר מועצת הפועלים בעיר, ששאלתיאל מינה אותו לחקור את פרטי הטבח, מסר לבן־גוריון שמפקד מהפלמ"ח סירב להקצות מכוניות לשלוח כוחות חילוץ לגזרת הטבח בשכונת שייח' ג'ראח.
מידע זה הגביר את רצונו של בן־גוריון לחולל “הפיכה משטרית". למחרת, בשעה עשר בבוקר, הוא הודיע בישיבת הנהלת הסוכנות שלרגל מסירת ענייני הביטחון למנהלת העם מתבטל תפקידו של ראש המפקדה הארצית של ההגנה כבא־כוח הנהלת הסוכנות למפקדה הארצית. בכך הוא הדיח את ישראל גלילי והיה למצביא עליון יחיד של מלחמת העצמאות.
לאחר יומיים, בערב פסח, יום שישי, 23 באפריל, קיבל בן־גוריון חיזוק נוסף להחלטתו לחולל הפיכה משטרית: התקפת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח על נבי סמואל נבלמה באבידות קשות ובריחה משדה הקרב. יועצו הצבאי, הקצין לשעבר בצבא הבריטי שלום עשת, ששימש בתפקיד ראש המטה של חזית ירושלים, ביקר בחריפות את הפלמ"ח על חוסר הבנתו הצבאית. מח"ט “עציוני", דוד שאלתיאל, אמר לי ש"מטה (מבצע) ‘יבוסי' אסון. יצחק שדה (מפקד חזית ירושלים ומבצע ‘יבוסי') מתרברב ומחוסר אחריות... פעולת נבי סמואל מלכתחילה הייתה פסולה". מלשכתו בבנייני הסוכנות מיהר בן־גוריון לנסוע לפנסיון רייך בבית הכרם בתקווה לקבל דווח מעודכן ומפורט ממח"ט “הראל", יצחק רבין, ומצא אותו ישן, שעה שמתנדבים סורים מ"צבא ההצלה" שחטו את פקודיו בנבי סמואל וברדאר.
התרעה על הדחה
ביום ראשון, 25 באפריל, הזעיק בן־גוריון את יגאל ידין לבוא בטיסה להתייעצויות בירושלים ולאחר ההתייעצויות, בחמש אחרי הצהריים, חזר בן־גוריון לתל אביב. בערב הוא קיים דיון על הצורך לגייס 15 אלף איש למלחמה, בהשתתפות ישראל גלילי, עוזריו לוי אשכול ויוסף יזרעאלי וראש אגף כוח אדם במטכ"ל, משה צדוק. באותה פגישה בן־גוריון לא אמר לגלילי דבר וחצי דבר על הדחתו הקרובה. על הדרישה לקיים גיוס נרחב הוא השיב: “הרי המגויסים אינם מנוצלים, המפקדים מרתקים יותר מדי אנשים בהרבה מדי מקומות למעלה מההכרח ואינם מפעילים בקרבות די אנשים לפי הצורך. הכישלונות בנבי יושע וזרעין נגרמו מפני שלא גייסו לפעולה כוחותינו שצריך ואפשר לגייס - מהמשקים. יותר מדי פועלים מתוך שגרה וגישה ביורוקרטית. יותר מדי כפופים למושגים סטטיים".
בן־גוריון העריך כי בעקבות הדחתו של גלילי תפרוץ מהומה פוליטית וציבורית ביישוב, ולכן הודיע למחרת, 26 באפריל, בישיבת מנהלת העם שבה חולקו תפקידים לחברים, ש"טרם החלטתי אם אקבל מקום בי"ג ותיק הביטחון". הוא תכנן להודיע למתנגדי ההדחה שעליהם לבחור בגלילי או בו והאמין שבו יבחרו ואז לא יוצג כדיקטטור אלא כמנהיג דמוקרט.
באותו יום הוא הזמין את גלילי לשיחה ואמר ש"לא הייתי מרוצה כל הזמן מכל הופעות וסידורים בארגון שלא הלמו צרכי המלחמה אבל במידה שיכולתי נמנעתי משינויים שיש להם משמעות מפלגתית. הגענו עכשיו לשלב מכריע והדברים טעונים תיקון מבלי להתחשב עם כל דבר:
“1. פלמ"ח צבא פרטי מפלגתי וכיתתי; 2. יש מפקדים שאינם במקום ויש מפקדים שלא נוצלו; 3. אין משטר צבאי ואימון צבאי מספיק, חוסר אגרסיביות מלחמתית ואי ניצול כוח אדם שלנו להתקפות. עזיבת לוד (שדה התעופה) הייתה אסון ואולי לא מוכרחת, אי התקפה על דיר איוב לא מוצדקת בחוסר כוחות כי לוחמים מרתקים כוחות רבים ללא הכרח. לא שלחו כוח מספיק לנבי יושע, לזרעין הכל מתוך אדיקות בריתוק כוחות".
לאחר שסיים להשמיע את ביקורתו, הודיע בן־גוריון לגלילי שהנהלת הסוכנות החליטה לבטל את תפקידו כראש המפקדה הארצית, אך הוא לא יפרסם זאת. עדיין לא היה מדובר בהדחה אלא בהתרעה על הדחה. בן־גוריון העריך כי ההדחה תתקבל בהתנגדות רבה וביקש לנהל את המאבק על ההדחה בחדרי חדרים עד כמה שניתן ולא באמצעי התקשורת ובציבור הרחב הנתון כל כולו למלחמה לחיים או למוות.
נקודת מבטו של גלילי
גלילי הופתע מאוד. התברר שחבר מפלגתו ומחזיק תיק החקלאות במנהלת העם, אהרון ציזלינג, חבר קיבוץ עין חרוד, ששמע על תוכנית הדחתו של גלילי שעות אחדות קודם מבן־גוריון, לא דיווח לו מיד. לפי מעשיו, גלילי לא הבין כי בן־גוריון מתכוון ברצינות לפטרו והאמין כי ביכולתו לשכנע את הזקן שיחזור בו מהחלטתו. בערב הוא חזר לבן־גוריון עם כמה הצעות שאמורות היו לבטל את ההדחה: הדרמטית שבהן הייתה לפרק את מטה הפלמ"ח, רעיון שמשמעותו האמיתית היא פירוק הפלמ"ח, כפי שקרה בפועל כשבן־גוריון פירק את המטה אחרי כשישה חודשים ב־7 בנובמבר 1948. כן הוא הסכים ל“חיזוק המשטר הצבאי", להדחת מפקדים אחדים ולקידום אחרים. הוא הדגיש שמח"ט “הראל", יצחק רבין, ומג"ד הרביעי, יוסף טבנקין, הם מפקדים טובים, והוכיח בכך לבן־גוריון שחזר מירושלים וממעקב מקרוב אחרי התפקוד הלקוי של השניים, שגלילי מנותק מהמציאות הקרבית.
ואשר לו, אמר גלילי כי הוא מוכן לקבל עליו כל תפקיד, כמו מפקד הנגב, נושא שעליו היו מחלוקות רבות, אך לדעתו אין הדבר טוב שהרמטכ"ל יקבל הוראות ישירות מבן־גוריון, ולכן ראוי שהוא ימשיך בתפקידו כ"מי שיעמוד באמצע". בתשובה נקט בן־גוריון את תכסיסו האופייני ושאל: “למה ואם נחוץ שאני בכלל אטפל בתיק הביטחון?". גלילי השיב שבלי בן־גוריון “לא היו עושים את הדברים העיקריים ולא משיגים את מה שהשיגו ולא היו יכולים לעמוד במעמדים קשים".
בתשובתו אמר בן־גוריון שהתיקונים “שהוא מציע לא מספיקים". בן־גוריון חזר על טיעונו ש"במטה אין מחשבה רצינית על חלוקת כוחות", וכן ש"לא ברור לי אם אמלא את חובתי ביתר יעילות מבחוץ - על ידי ביקורת ועָצמה של אדם חופשי, או מבפנים - בהנהלת העניינים". בזה, לפי יומנו של בן־גוריון, תמה הפגישה.
גלילי עצמו, וחברי מפלגתו מפ"ם, היו חריפים ובוטים כלפי בן־גוריון ולא הסתפקו רק בוויכוחים אידיאולוגיים. במכתבו למנהיג הקיבוץ המאוחד וממנהיגיה הבכירים של מפ"ם, יצחק טבנקין (אביו של המג"ד יוספל'ה), שמונה ימים אחרי שקיבל מידע על ההדחה הפורמלית, ביום שבו היא בוצעה (ראו להלן), הוא טען: “אין ספק כי מקורו של צעד זה הוא מפלגתי ואישי גם יחד וקשורות בו כוונות שלטוניות, אישיות ומפלגתיות - וכן רצונו להיות לבדו בהכרעות המדיניות הקשורות במהלך המלחמה. אך הטיעון שלנו אינו צריך להיות מפלגתי, אלא טיעון ענייני, עניין הנהלת המלחמה. בתחום זה ישנה ארגומנטציה משכנעת שתהיה לה תמיכה מצד כל האנשים המרכזיים במטה, בלי יוצא מהכלל".
למחרת פגישת ההדחה עם בן־גוריון נפגש גלילי אִיתו יחד עם חבריו בצמרת מפ"ם; חברים אחדים בצמרת מפא"י; ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין, וראש המדור לעניינים מיוחדים של המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, ראובן שילוח. באותה פגישה האשים גלילי את בן־גוריון באחריות למיעוט המגויסים למלחמה “מתוך משגה באבחנה המדינית".
יצחק בן־אהרון, ממנהיגי מפ"ם, הדגיש: “כל מפלגה מאמינה שהיא משרתת הכלל דרך המפלגה. יש עניין מעמדי ופועלי ב'הגנה'. החלוציות עשתה כל החיל". נציגי מפ"ם הציעו שגלילי יהיה “מנהל הצבא".
במקביל לדיונים על המהפכה המשטרית שיזם וקידם אותה בן־גוריון, תקף האצ"ל את יפו, התקפה שהטרידה מאוד את חברי מפ"ם. בישיבות הוועד הפועל של ההסתדרות לחצו נציגי מפ"ם על חבריהם ממפא"י להקים כוח נגדי לאצ"ל: “כוח מזויין, הסתדרותי ויעמוד לרשותנו בתל־אביב. הציעו כוח עם נשק של אלף איש, שיוקם על־ידי מפלגותינו מאנשי פלמ"ח וחי"ש... כל זה במקרה שיהיו מצבים שה'הגנה' לא תוכל לפעול". חברים בוועדה הפוליטית של מפ"ם דרשו “להפוך את מועצת הפועלים לגורם בענייני הביטחון". ברחובות תל אביב הופצו באותם ימים כרוזים בחתימת “נוער אנטי־פשיסטי בתוך השורות", שקראו ל"חיסול כוח צבאי מזויין שיהא צמוד למעמד הפועלים ושאיפותיו ויגן עליהם... תעלה קריאה למלחמה בפשיזם עד תום... יחוסל הכוח הצבאי בצד פעילות פוליטית! יקום הארגון יהודי האנטי־פשיסטי".
ביום ראשון, 2 במאי, 12 ימים לפני הכרזת העצמאות, זימן בן־גוריון את גלילי ללשכתו, ואמר לו: “הישיבה המשותפת עם מפלגתך הייתה בשבילי מאלפת והגעתי למסקנה שיש הכרח בהגדרת סמכויות ברורה. משׂרת הרמ"א בטלה ואני רוצה שתמשיך בעבודה אִתי, ואני מציע שתגיש לי הצעה של הגדרת סמכויות". לפי בן־גוריון: “ישראל הבטיח להביא לי בכתב בעוד שעות אחדות את הצעותיו. לא הביא, וגם לא לישיבה שקבענו הערב".
מרד במטה הכללי
באותו הלילה שלח בן־גוריון את כתב ההדחה למטה הכללי ולמפקדה הארצית: “עם הסידורים החדשים בהנהלת ענייני היישוב והביטחון, אין מקום עוד לממונה מטעם הנהלת הסוכנות במפקדה הארצית כראש המפקדה, ובזאת מתבטל התפקיד של רמ"א ופקע כוח המינוי של ישראל גלילי לתפקיד זה. המטה של כוחות־הביטחון יקבל מכאן ואילך את הוראותיו אך ורק מאת מנהל־הביטחון או נציגו. המפקדה הארצית - כל עוד תתקיים - תקבל את הוראותיה מאת יושב ראש הסוכנות היהודית. הוראה זו נכנסת לתוקפה ביום 3 במאי 1948, כ"ד בניסן תש"ח, בשעה 12".
למחרת, יום שני, 3 במאי בשעה תשע וחצי בבוקר, הקריא גלילי את כתב ההדחה באוזני ראשי האגפים במטה הכללי והודיע להם כי משעה 12:00 ואילך “היום, הנני חדל למלא את תפקידי". עד אז התייחסו ראשי האגפים במטכ"ל אל גלילי כאל רמטכ"ל, כפי שהוא עצמו כתב: “בחודש המלחמה נעדר ראש המטה הכללי ממשמרתו לרגל מחלה והוטל עלי למלא בפועל גם את תפקידו כרמטכ"ל". לגלילי הציע בן־גוריון באותו בוקר לשמש אחד מעוזריו. לאחר שעות אחדות השיב גלילי בשלילה.
לפי פרופ' גלבר, גלילי חש בישיבה בסערת רוח בקרב ראשי האגפים ולאחר הישיבה כתב להם שעליהם להמשיך למלא את תפקידם כרגיל. הם לא נרגעו ובערב מיהרו ארבעה מנהלי אגפים במטכ"ל ללשכת בן־גוריון: יגאל ידין, ראש אגף המבצעים והרמטכ"ל בפועל בתחום המבצעים; אליהו בן־חור, ראש אגף ההדרכה; משה צדוק, ראש אגף כוח אדם; וצבי איילון, סגן הרמטכ"ל. איילון שאל: “מי ייתן הוראות לאגפים? אין רמטכ"ל. אני משמש כסגן רמטכ"ל ולא כממלא מקום רמטכ"ל. ישראל גלילי היה למעשה רמטכ"ל. מי ייתן אפוא את ההוראות? מה יהיה המבנה לאחר ביטול משׂרת ראש המפקדה הארצית?". בתום דיון שבו סירב יגאל ידין לקבל את התפקיד והתייעצות טלפונית עם הרמטכ"ל החולה יעקב דורי, הסכים איילון “מבלי שיהיה לו מינוי, ‘לשמש כתובת' לימים אחדים".
גלילי עצמו דיווח בכתב על ההתפתחויות לראשי מפ"ם והדגיש כי סיכוייו של המאבק נגד המהלך של בן־גוריון בתוך המערכת הצבאית קלושים והדרך היחידה ללחוץ על בן־גוריון לחזור בו מצעדו היא דרך המאבק הציבורי, שאותו יכולה לנהל רק המפלגה. דהיינו - מאמרים בעיתונים והפגנות נגד המהפך המשטרי ודיקטטורת בן־גוריון. אידיאולוג מרכזי של הקיבוץ המאוחד ואחד משני המזכירים המדיניים של מפ"ם, לייב לויטה, הציע לזמן מיד את גלילי לוועדת הביטחון של המפלגה “כי בנפשנו הוא. צריך לעשות סקנדל ארצי בעניין ‘הפוטש' של בן־גוריון". יחד עם בן־אהרון הוא כתב לבן־גוריון כי ההדחה היא בניגוד למה שהוסכם בין המפלגות וכי “במצב זה אנו רואים את עצמנו חופשיים לנקוט את הצעדים הציבוריים לפי שיקול דעתנו". למחרת הודיעה מפ"ם לבן־גוריון כי אין היא משלימה עם ההדחה ויש לדון בנושא במנהלת העם, בוועד הפועל של ההסתדרות ובמפקדה הארצית של ההגנה. למחרת דנה הוועדה הפוליטית של מפ"ם באפשרות שהמפלגה תורה לחבריה בצמרת הצבא להתפטר תוך כדי המלחמה, שזה מהלך חריף בהרבה מסרבנות של אנשי מילואים.
ב־5 במאי נפגשו חברי המטכ"ל עם בן־גוריון. ראש אגף ההדרכה, אליהו בן־חור, איים להתפטר בנימוק שהתערער אמונו בכושרם של הנושאים באחריות לניהול המלחמה. בן־גוריון השיב כי זוהי זכותו ומי שאינו מאמין יכול להסתלק וימונה אדם אחר במקומו. בן־חור נסוג מאיומו. הרמטכ"ל בפועל יגאל ידין הציע לבקש מגלילי לכהן באורח זמני שבוע ימים כממלא מקום הרמטכ"ל. בן־גוריון הסכים בתנאי שלא יחזור לתפקידו כרמ"א. באותו יום נפגש בן־גוריון עם גלילי ודרש ממנו להמשיך בעבודתו, “היות ואנשי המטה הסבירו לי שהוא פעל כרמטכ"ל ועליו להמשיך כמה זמן עד שהעניינים יסודרו". גלילי הציג תנאי שימונה באופן זמני לרמ"א, ובן־גוריון סירב.
למחרת שלחו כל ראשי האגפים מכתב אולטימטיבי לבן־גוריון ודרשו להחזיר מיד את גלילי לתפקידו: “ראשי האגפים במטכ"ל אינם יכולים להמשיך ולשאת באחריות הכבדה המוטלת עליהם מבלי אשר יוסדר מייד העניין. ראשי האגפים רואים הכרח להחזיר את הלל (גלילי) לתפקידו עד אשר ייקבעו הסידורים הסופיים. אם לא יוסדר העניין תוך 12 השעות הקרובות, יפסיקו ראשי האגפים לראות את עצמם אחראיים להנהלת העניינים".
בן־גוריון כתב: “הייתה לי איתם שיחה. הסידור: עם שובו של יעקב דורי אני ושקולניק (עוזרו, לוי אשכול)נשב איתם".
במקביל הוא שיגר לגלילי לקיבוצו נען פתק באמצעות שליח, יוסף יעקובסון, ובו ביקש ממנו להמשיך בתפקידו, אך לא ביטל את הדחתו מתפקיד הרמ"א. גלילי לא נתרצה.
למחרת, ב־7 במאי, שבוע לפני הכרזת העצמאות, שלח בן־גוריון לגלילי מכתב אישי כמעט מתחנן שיחזור לעבוד מבלי שיוחזר למעמדו: “ענייני הביטחון הם שלך כמו שלי... אינני יכול לא להגיד שאיני משלים עם הליכתך. אם אומר, שאיני מצדיק אותך - תוכל לערער על דברי. אבל איני יכול להשלים איתך בשום אופן. פנייה אליך בדרישה והטלת מרות מניחה עליונות מסוימת מצדי, שאיני תובע לעצמי ואיני מתיימר בה. אולם אם חבר רשאי לתבוע מחברו מה שהוא תובע מעצמו, הריני תובע ממך לשוב ולהמשיך בעבודה. אני הבהרתי לעצמי וכמדומני גם לך מה לא בא בחשבון - במקרה שאני אמשיך לנהל את תיק הביטחון. הגעתי למסקנה זו אחרי כמה חודשים של עיון וניסיון ובחינה, באופן שה'לא' ברור לי. לא הגעתי לשום מסקנה סופית (ואין צורך הכרח בזה), דבר ה'כן'. ולכן יכול אתה לשוב: 1. לפי שעה בלי הגדרה ברורה עד שנגיע בין שנינו להגדרה מוסכמת; 2. או שתשוב וננסה מייד - אם נוכל - להגיע לידי הגדרה... אני מחכה לבואך ולשובך".
אחרי יומיים, ב־9 במאי, נפגשו השניים. גלילי נכנע לתחנוניו של בן־גוריון ולמחרת נמסרה למטה הודעה משותפת שלהם: “למטה, עד שהי"ג יקבע משטר־הביטחון נמשיך שנינו לעבוד איתכם".
"לא תתקיים המדינה"
בן־גוריון השיג את מבוקשו הפוליטי והביס בשדה המערכה הזה את כל יריביו, וכבר כתבנו שהוא היה פוליטיקאי גאון שהכיר היטב את “הישראליות" שבראו יחד איתו חבריו מהעלייה השנייה, ושהיא התשתית התרבותית של ישראל עד היום. במהלך פוליטי הוא מיקם את עצמו כמצביא המלחמה, כמי שיכריז אחרי חמישה ימים על הקמתה של מדינת ישראל וכמי שייזכר על ידי הישראלים, היהודים ורבים אחרים כמקימה של מדינה ישראל, היא “הבית השלישי". כשראיינתי אותו אחרי 22 שנים, ב־1970, בביתו בתל אביב, בין היתר על הדחת גלילי ומרד המטה הכללי נגדו, הוא היה נמרץ ובהיר מאוד אך פסימי מאוד. לדבריו: “אני אמות עוד מעט במדינת ישראל, אפשר שגם בני ימות בה, אך כשנכדי ימות כבר לא תתקיים המדינה". הוא סבר כי ישראל תקרוס בגלל שחיתות, לא רק כספית אלא בראש ובראשונה אינטלקטואלית: שחיתות המערכת הפוליטית, האקדמית והביטחונית שהעומדים בראשה פועלים למען האינטרסים האישיים, המפלגתיים והמוסדיים שלהם. בכך הם פוגעים במערכות שהם עומדים בראשן, מסתירים ליקויים, לא מפיקים לקחים ומפֵרים, מבלי שהם מודעים לכך, את האיזון ההכרחי בין תת־המערכות העיקריות של מערכת־העל, היא מדינת ישראל.