נשיא המדינה יצחק הרצוג שהמריא הבוקר (רביעי) לפולין נפגש עם נשיא פולין, אנדז'יי דודה ועם ראש הממשלה הפולני, מטאוש מורבייצקי.
לאחר מכן נשא נשיא המדינה דברים בטקס המרכזי לציון 80 שנה לפרוץ מרד גטו ורשה במוזיאון לתולדות יהדות פולין, בהשתתפות מקבילו הפולני, נשיא גרמניה, פרנק-ואלטר שטיינמאייר, שורדי שואה וצאצאי לוחמי המרד.
בפתח דבריו אמר הרצוג: "היום, לפני שמונים שנה, בתשעה-עשר באפריל 1943, כתב ביומנו יהודי, תושב גטו ורשה, ששמו לא נודע עד עצם היום הזה, כך: 'אנו הולכים בשלשות, דורכים על אבני הרחוב עליהן כבר עברו – באותה דרך עצמה – שלוש מאות אלף יהודים'. 'זהו הקץ', הוא כתב, 'סוף המסע. בקור רוח אני מחשב; עכשיו שתיים אחרי הצהריים. אני מביט בשמים הבהירים של חודש אפריל. בלילה יובילו אותנו לטרבלינקה. כאשר יאיר השחר כבר לא אחיה. החשבון הוא פשוט – בפעם האחרונה אני רואה את השמים הכחולים בין העננים'. היום, אחרי שמונה עשורים בדיוק, אני חושב על אותו יהודי אלמוני. אני מביט לשמים כמוהו. אלה אותם שמים בהירים ורצופי עננים של חודש אפריל. והכאב מפלח את הלב", אמר הרצוג.
"נשיא פולין אנדז'יי דודה, נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאייר, יקירינו שורדי השואה וגיבורי מלחמת העולם השנייה, בני המשפחות, קהל נכבד, באתי לכאן היום מירושלים – בירתה הנצחית של מדינת ישראל, החופשית, הריבונית, היהודית והדמוקרטית. באתי, ועמי - עמנו – כאן – בנים ובנות של משפחות שלמות, קהילות שלמות, שהיו ועודן סמל לחיים היהודיים התוססים, להיסטוריה בת אלף השנים, לתרבות העשירה והמשגשגת של יהדות פולין, וכמובן סמל – לתעוזה כבירה – בגטאות, במחנות, ביערות, בכל מקום, בכל זמן, בכל דרך, במהלך התופת של השואה הנוראה, שפקדה את עמנו במהלך מלחמת העולם השנייה. באנו לכאן שמונים שנה בדיוק אחרי פרוץ מרד גטו ורשה – סמל הגבורה, בשעתה האפלה ביותר של האנושות".
הוא ציין כי "כאן, במקום שבו אנחנו ניצבים עמד הגטו, צפוף, הומה ושוקק חיים. בסמוך, 'כיכר השילוחים', ה-אומשלַגפָץ. שם נגזר גורלם של כשלוש מאות אלף יהודים-פולנים, ילדים, זקנים, נשים וגברים, שנשלחו למחנה המוות טרבלינקה. כאשר אני עוצם את עיני אני יכול לראות את לוחמי המרד האמיצים, אנשי הארגון היהודי הלוחם, והארגון הצבאי היהודי, מאות בודדות, מול אלפי החיילים הנאצים שנהרו פנימה אל הגטו, כדי להשמידם. מול כוחות הצורר הנאצי המאומנים, המפלצתיים, המזויינים מכף רגל עד ראש, שפרצו דלת אחר דלת, בית אחר בית, במצוד אכזרי ובלתי נתפס אחרי יהודים שדינם אחד: מוות והשמדה – עמדו חבורת צעירים יהודים-פולנים נחושים, חדורי אמונה ותקווה, שואבים את כוחם ממידת הגבורה העוברת כחוט השני בכול תולדות ישראל; מגיבוריו של דוד המלך, ועד לוחמי מצדה, בר כוכבא והמכבים. הם לחמו נגד כל הסיכויים. מעל גגות הבתים, מתוך תעלות הביוב, מעומקם של המרתפים, ברחובות ובחצרות, מאחורי קירות קורסים ומתוך חדרים עולים באש. והם ניצחו.
הנשיא המשיך: "'לא היה לנו סיכוי לנצח בקרב', סיפרה לימים צביה לובטקין – אישה שהערצתי כל חיי - חברת מפקדת אי"ל ומגיבורות המרד, שנכדתה - איל שמה, כשם הארגון היהודי הלוחם, נמצאת כאן היום. 'היה ברור לנו שאין סיכוי לנצח במובן המקובל של המילה. אבל ידענו, שבסופו של דבר אנו ננצח אותם. אנו החלשים. כי בזה היה כוחנו: האמנו בצדק, האמנו באדם'. צביה וחבריה צדקו; צדקו פעמיים. רוב לוחמי מרד גטו ורשה – לא שרדו. אבל הרוח – רוח האדם – ניצחה פה, על האדמה הזאת, שקודשה בדם אחינו הגיבורים".
"'איזהו גיבור?' - היא אחת השאלות המרכזיות בקיום היהודי. כאן – התשובה ברורה. הם היו הגיבורים. ולא רק כאן, אלא בכל רחבי אירופה. בנתיבי הדמעות, במעמקי התופת, בצינוקי הגטאות ובמחנות האבדון, בכל סניפיו של הגיהינום. בעולם מתפרק, בצילו של המוות, תחת השפלה, רעב ועבודות פרך, בגטאות, בגאיות ההריגה, בקרונות המוות, למול תאי הגזים והקרמטוריומים, במחנות ההשמדה והריכוז – הצליחו אימהות, אבות, ילדים, סבים וסבתות – לשמור על מוסר אנושי, על ערבות הדדית, על אמונה, על צלם אנוש. על אהבת אדם. על הציווי היהודי היסודי והבסיסי ביותר: 'ואהבת לרעך כמוך'. הם לא היו לבד. איתם, במאבק הגבורה נגד הנאצים ועוזריהם בכל מדינה ומדינה, היו חסידי אומות עולם, וחברי תנועות התנגדות מקומיות; ובהם חסידי אומות העולם פולניים וחברי המחתרת הפולנית, אשר שמו נפשם בכפם ובחרו שלא לעמוד מנגד", אמר הרצוג.
"אני ניצב כאן ברגעים המקודשים האלה, במקום בו ענפים שלמים של עמנו, נגדעו, נחרבו, עונו, והושמדו. במקום בו האמונה והתקווה היהודית עמדו מול אתגרים שכמותם לא ידע האדם מעולם", המשיך הנשיא. "אני לא יכול שלא לדמיין את בנות ובני עמי, הנאהבים והנעימים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו. לדמיין מה הם היו אומרים, מה היו חושבים, לו באותן שעות אפלות: בתעלות הביוב המצחינות, במרתפים המחניקים, למול קני הרובים והטנקים, היה מישהו לוחש באוזנם שכעבור שמונים שנים, נעמוד כאן - נשיאי פולין, ישראל וגרמניה – נצדיע לגבורתם, ונשבע יחד שבועת נצח לזכרם הקדוש, שבועה שליבה אחד: לעולם לא עוד".
לאחר מכן פנה לנשיא הפולני ואמר: "אני מודה לך על המאמצים הכבירים ועל המחויבות למלאכת הזיכרון וההנצחה, בין היתר כאן במקום הזה. עלינו לזכור – זיכרון השואה הוא לא פוסט-מודרני אוֹ רלטיבי. היה רוע מוחלט – בדמות הנאצים ועוזריהם, והיה טוב מוחלט – בדמות הקורבנות והמורדים – מכל העמים, וכל הנחלה של המורשת הזאת לדורות חייבת לשקף את האקסיומה הבלתי מעורערת הזאת, ללא כחל ושרק. גבורת המתנגדים והמורדים, וצוואת הזיכרון של אותו פרק נורא בהיסטוריה, בו העם היהודי עמד בפני השמדה מוחלטת, וחורבן פקד את פולין, ומדינות רבות אחרות, הם מצע לדיאלוג חשוב בין פולין וישראל, ולקידום הידידות בין עמינו; ידידות שאני מאמין ומקווה שתצמח ותתפתח; ותאפשר ללבן ולנתח לעומק מחלוקות וכאבים, ולבנות שותפויות חשובות - לא רק על בסיס יסודות העבר, אלא גם על בסיס העתיד המשותף".
בהמשך התייחס לביקורו של נשיא גרמניה ב"יד ושם" ואמר לו: "בדבריך הבלתי נשכחים ב'יד ושם' בירושלים, בטקס לציון שנת השבעים וחמש לשחרור מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, חזרת פעם אחר פעם על שתי מילות מפתח, שטומנות בחובן את הקשר החשוב בין עבר ועתיד: 'אשמה' ו'אחריות'. תודה לך על מנהיגותך המוסרית ועל היותך גורם חשוב ומשמעותי בהעמקת הידידות בין עמינו, ובמרכזה, המחויבות הנצחית לזיכרון, לאחריות, ולעתידה, ביטחונה ושיגשוגה, של מדינת ישראל".
לאחר מכן אמר הנשיא כי "אנו מעלים היום את הגבורה על נס, אך גבורה יש לקדש כך: בלימוד, בהפקת לקחים, בהעברת המורשת ולפיד האחריות מדור לדור. זו אחריות שעבורנו היא צו חיים. כשאנו ניצבים יחד, כאן, בלב אחד הסמלים הנעלים ביותר של השואה והגבורה, אנחנו זוכרים שכגודל האיום, כך גודל הכוח המשותף שצריך לעמוד כנגדו. לא היה תקדים לתלכיד הסולידריות, האנושיות והערבות הדדית, שרק בעזרתו הובסו גרמניה הנאצית ובנות בריתה. כאן, אנו מבינים היטב את הברית הקדושה אותה כרתה משפחת העמים לאור האסון הנורא: לקדש את זכר הנספים, לעמוד באופן נחוש ומשותף על זכות קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל – ביתו הריבוני של העם היהודי; ללמד ולחנך לאור לקחיה של הקטסטרופה ההיסטורית שהייתה השואה; ולהיאבק בכל כוחנו נגד כל גילוי של גזענות, אנטישמיות ושנאה".
בהמשך סיפר כי "לפני כמה שבועות זכיתי להיפגש עם עליזה ויטיס-שומרון. עליזה הייתה נערה בת חמש עשרה, בגטו ורשה, ב-1943. היום היא בת תשעים וחמש. אביה של עליזה, שימק, שמחה, נרצח במחנה מיידנק. כנערה, חברה בתנועת הנוער ובמחתרת, עליזה סיכנה את חייה, כשהפיצה בגטו כרוזים שקראו ליהודים להתנגד. סמוך לפרוץ מרד גטו ורשה, באביב של שנת 1943, השיגה אימה מסמכים מזויפים. היא ביקשה להבריח את עליזה למקום מסתור - מחוץ לגטו. אבל עליזה לא רצתה להשאיר מאחור את חבריה – לוחמי המחתרת".
עוד סיפר, כי "אחת מחברותיה עודדה אותה ודחקה בה לברוח. היא השאירה לעליזה צוואה מצמררת, באומרה: 'לכי, תשרדי את. מישהו חייב להישאר בחיים, כדי לספר איך אנחנו מתנו. זה יהיה התפקיד שלך, אם תצליחי לשרוד'. 'את המילים האלה קיבלתי על עצמי כמשימת חיי. כשליחותי עלי אדמות'. כך אמרה לי עליזה בפגישתנו במשכן נשיאי ישראל בירושלים. עליזה לא יכלה להגיע לכאן היום. אך בשליחותה ובשמה, בשם הניספים והשורדים בשמם של המיליונים הרבים אשר לא יכולים לעמוד כאן – הנני העני ממעש, נשיא מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל, נצר לקהילת לומז'ה שנשמדה כולה בשואה הנוראה – עומד לפניכם ומתחייב: לעולם לא עוד. נצח ישראל לא ישקר. עם ישראל חי! יהי זכר גיבורי ההתנגדות והחירות, וכל קורבנות השואה הנוראה, שמור ונצור בלב עמנו ובלב העולם כולו, מדור לדור ולנצח נצחים".
נשיא פולין, אנדז'יי דודה, אמר בנאומו כי "לפני המלחמה בוורשה חיו כ-300,000 יהודים. היהודים גרו כאן 1,000שנה, בתקופות שונות, יחד. הגרמנים קטעו את האוכלוסייה הזאת,הם סימנו את מי שהיו שייכים לעם היהודי. כולם דיברו פולנית, עבדו, יצרו, היו רופאים ופועלים, אמנים ואנשי הכפר. כולם סומנו על ידי הנאצים , על ידי השנאה ונעקרו. הם היו כלאוים בגטאות".
"אנחנו נמצאים היום בשטח שהיה גטו. 450 אלף יהודים שהוכנסו לגטו צפוף. התנאים המחרידים היו נגד כל האנושות, נגד כל יחס הוגן. התייחסו אליהם לא כמו לבני אנוש: קודם רצו להשתמש בעבודה שלהם ואז למחוק מפני האדמה שלחו את היהודים להשמדה המונית במחנות ההשמדה,הרגו אותם גם כאן, רצחו ברעב, במחלות. מעטים שרדו, כ-50 אלף, הצעירים כי אותם רצו לשלוח לעבודות", הוסיף.
הוא ציין כי "הזעם גדל, היה שיתוף פעולה עם המחתרת הפולנית, אספו נשק, חיפשו כל דרך אפשרית כדי לקום לקרב. מי שבדרך נס שרדו את המרד, כמו מארק אדלמן, זה היה לא קרב על חיים, זה היה הקרב על הכבוד, על מוות בכבוד, זה היה הקרב נגד הנאצים. על הזכות למות כאנשים חופשיים. הקרב על החרות".
"האנדרטה, בנו אותה בשנות ה-40, קראו לה האנדרטה לסבל ולגבורה. על האנדרטה יש דמויות של אריות, זה סמל של גבורה. הנשיא מביא דוגמאות לגיבורים היסטוריים, פולנים ושל יהודים, שהעדיפו מוות על פני כניעה לאויב. רבים מאלה ששרדו במרד גטו ורשה, לחמו לצד חבריהם הפולנים במרד שפרץ זמן קצת לאחר מכן", הוסיף דודה.
לסיום אמר: "היו ונותרו לנו ערכים משותפים, גיבורים משותפים. גם בישראל כל חייל שמגן על גבולות מדינת ישראל, גם אצלנו מי שמשרתים בצבא פולין, מורדי גטו ורשה הם דוגמה נצחית והסמל לגבורה, כבוד,עצמי ואומץ הלב. לעולם לא נשכח את גיבורי המרד בגטו ורשה".
גם נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר נשא דברים ואמר כי "בתור נשיא גרמניה אני מרכין את ראשי בפני לוחמי גטו ורשה האמיצים, בפני המתים. בזכות העדים אנו יודעים את הפשעים של הנאצים הגרמנים. מחריד להיחשף לזוועות שהתרחשו מאחורי חומות הגטו ובאותה מידה - מטלטל לקרוא על הכוח, האנושיות והאומץ של כה רבים".
הוא הוסיף כי "הצעירים סביב אנילביץ, אדלמן, צוקרמן ואחרים היו גיבורי גטו ורשה, גילו אומץ בלתי נתפס, התעקשו לשמור על חירותם ועל כבודם כבני אנוש. הם קמו מול אבל אכזרי, טבח וטרור. הם היוו השראה לאחרים רבים. הזיכרון חייב להישמר, זאת מורשתם - לשמר ולהעביר הלאה את הזיכרון כדי שזה לא יקרה שוב, כדי שיהודים ישגשגו ויפרחו גם בעתיד. לעם הגרמני חשוב לזכור ולדעת. הפשעים של הגרמנים הנאצים ראויים למקום הטוב יותר בזכרוננו. מי היום מכיר בגרמניה את שמות הגיבורים של מרד גטו ורשה?
לכן כל כך חשוב לי להיות כאן היום".
"אני נמצא כאן היום כדי לומר לכם: אנו הגרמנים מודעים לאחריות ולמשימה שהורישו לנו. אנו מקבלים אותה על עצמנו. להיסטוריה שלנו אין תאריך תפוגה, היא התזכורת והמשימה שלנו לעתיד. המלחמה הרצחנית שהובילה לברבריות ולפשעחם נוראיים.
גרמנים היו אלה שתכננו וביצעו את השואה, הפשעים נגד האנושות. רדפו ורצחו את יהודי אירופה באכזריות ובחוסר אנושיות", ציין.
לסיום אמר: "אני עומד מולכם היום ומבקש מחילה על הפשעים שביצעו הגרמנים כאן".
לאחר הטקס ביקר ביקר הרצוג באתר הבונקר של מרדכי אנילביץ.
