"בשעה שש וחצי בבוקר ביקש ג'וזף סיסקו, שהיה באותם ימים עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, לראות אותי בדחיפות. יש משבר במזרח התיכון, אמר. אם נפעל מיד, יש עדיין סיכוי למנוע מלחמה". כך זוכר מי שהיה אז מזכיר המדינה האמריקאי והיועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית, ד"ר הנרי קיסינג'ר, את אותו הבוקר של יום כיפור תשל"ד, 1973.
פושע מלחמה או אורקל גלובלי? הנרי קיסינג'ר הגיע לגיל מאה
חידת קיסינג'ר: קונספירציית יום כיפור שבלבה עומד הבכיר האמריקאי
הוא היה בניו יורק יחד עם כל הצמרת המדינית האמריקאית לרגל הכינוס השנתי של האומות המאוחדות. זה היה יום כיפור של שבת. השחר רק החל להפציע. העיר היהודית ביותר מחוץ לישראל עדיין לא התעוררה. בשיחה ל״מעריב״ הוא משחזר: "הדיווחים היו מעורפלים. כינסנו ישיבה ראשונה, וההערכות היו שישראל תקפה בסואץ.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
"בצד שלנו לא האמינו שהמצרים יעזו לפתוח במלחמה, שהם מסוגלים. 'תשכחו מזה', אמרתי למשתתפים בדיון. ׳הישראלים לא יתקפו ביום כיפור. זה הדבר האחרון שהישראלים יעשו. זה לא מתקבל על הדעת׳. לקראת צהריים אצלנו, כבר ערב במזרח התיכון, התמונה התבהרה. הבנו שהמצרים והסורים פתחו במתקפה כוללת. עדיין, המומחים שלנו סברו שהישראלים ירסקו אותם בתוך כמה שעות... דבר ראשון טלפנתי לשגריר שמחה דיניץ. הוא לא היה בוושינגטון. הוא היה בירושלים".
בארץ נקפו שעות וימים. מימוש הבטחתו של הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר, ביומה הראשון של הלחימה "לשבור למצרים את העצמות", התמהמה. ישראל נתפסה לא מוכנה.
במלאת 50 שנה לפרוץ המלחמה ניאות ד"ר קיסינג'ר להעניק ראיון בלעדי ל״מעריב״ על אותו פרק בחייו. אנחנו משוחחים בזום בסוף הקיץ, לפני ששב לביתו בניו יורק מחוותו בקונטיקט. שעת צהריים מאוחרת. ברקע מדפים מסודרים, עמוסים בספרים ישנים שמכילים ככל הנראה כתבים ומסמכים שטרם ראו אור.
יכולת הביטוי שלו שוטפת. החשיבה חדה. מבטו החכם ממוקד. הזיכרון לפרטים אינו מסגיר את גילו. לפני ארבעה חודשים ציינו בארצות הברית 100 שנה להולדתו. השיער שהחל להאפיר בעת מסעות הדילוגים בין ירושלים לקהיר בתום מלחמת יום הכיפורים, הכסיף לגמרי. הוא לובש בלייזר כחול מעל חולצת טריקו אפורה. חיוני כמו תמיד. "סלח לי שאני ללא עניבה. קיץ וזה לא ראיון טלוויזיה", הוא חצי מתנצל.
גילוי נאות: אני נמנה עם מעריציו של הנרי קיסינג'ר. לא רק כמדינאי, לא רק בזכות יכולתו לקרוא את המפה הגדולה, לא רק בזכות כתביו, לא רק על פי דרכו המיוחדת לנווט ולהשפיע. אני חש אליו חיבה עמוקה כבן אדם, אני אוהב את חוש ההומור המרומז שלו. על אף הביקורת על התבטאויותיו השנויות במחלוקת על יהדות, אני מאמין שזכר קרוביו שאבדו בשואה קדוש בעיניו, שיהדותו יקרה לו ושתרומתו לקיומה של מדינת ישראל הייתה מכריעה בשעות גורליות לעמנו.
למדתי על כך מיצחק רבין, שדיבר עליו בהערצה, בחום ובהערכה גדולה. במהלך השנים הקפדתי להיפגש עם קיסינג'ר וללמוד ממנו. תחילה התעניינתי בניתוחים שלו כעיתונאי, ובהמשך לאחר הקמת המכון למדיניות העם היהודי נהגתי להיוועץ בו בנוגע להצבת יעדים אסטרטגיים בעבור העם היהודי. לעתים לבקשתו ניתחתי בשיחות את המצב הפוליטי בארץ.
ד"ר קיסינג'ר, מתי לראשונה הוסבה תשומת לבך למצב המתפתח במזרח התיכון בסתיו 1973?
"התמניתי לתפקיד מזכיר המדינה שבועיים לפני פרוץ המלחמה, אבל הייתי יועץ לביטחון לאומי במשך ארבע וחצי שנים קודם לכן. בשגרת היומיום, בדיווחי המודיעין שקיבלתי עד לכניסתי לתפקיד לא היו שום ידיעות חריגות. טקס ההכתרה לתפקיד מזכיר המדינה התקיים בשבת (בשבוע השלישי של ספטמבר - אב"י). למחרת, כאשר התחלתי לסקור את האגפים השונים של מחלקת המדינה, הגעתי למשרד המודיעין של שירות החוץ. עד אותו יום לא השתמשתי בחומר שלהם, משום שבתפקיד היועץ לענייני ביטחון קיבלתי את כל הדיווחים של ה־CIA. מתוך סקרנות ביקשתי לראות מה שמדווחת מחלקת המודיעין במשרד.
"לראשונה ראיתי דיווחים על ריכוזי כוחות צבא מצריים. איני זוכר שהם דיווחו משהו על ריכוז כוחות סוריים, אבל הם בוודאות דיווחו על בניית כוח מצרי. במודיעין של שירות החוץ לא ייחסו לכך חשיבות, משום שאנואר סאדאת יזם פעולות דומות גם בשנים שקדמו, ולא עשה דבר מעבר לכך. הדגשתי בפני ראשי המודיעין שאם המצרים ממשיכים לרכז צבא אני מבקש דיווח יומיומי על בניית הכוח. כל יום הם חזרו על אותה ידיעה. אני הרגשתי אי־נוחות מהמצב המתפתח, אבל לא היו ידיעות שיתמכו בחששותיי. ישראל ניסתה להרגיע. בירושלים חששו שאנחנו נפעיל לחצים, ולכן אמרו שהם לא רואים שום סיבה לדאגה מיוחדת".
גם בירושלים הצטברו ידיעות בימים שקדמו לפרוץ המערכה על ריכוז כוחות גדולים ממערב לתעלת סואץ. ראשי הצבא וגורמי המודיעין בישראל - להוציא קצינים בודדים בדרג בינוני - העריכו כי מדובר בתרגיל וכי המצרים לא מתכוונים לפתוח במתקפה. ידיעות שהעבירו כתבים צבאיים על בניית כוח מצרי חריג בסיני נפסלו על ידי הצנזורה הצבאית. יעקב ארז, לימים עורך ״מעריב״ ובזמנו כתבו הצבאי של העיתון, מסגר את אחד הדיווחים האלה, כולל המחיקות שערך בטוש שחור הצנזור הצבאי, ותלה במשרדו. הצמרת הישראלית חששה שהידיעות האלה יעוררו מתח מיותר בחזית ובעורף.
החשש לפרוץ מלחמה של ממש התעורר רק ביום שישי, 5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים. מוסקבה - ראשית של חורף מעבר לפינה. הכיכר האדומה עדיין שרויה באפרוריות של ימי ברז'נייב, הרחק מעבר למסך הברזל. הקרמלין הורה לדיפלומטים הרוסים ולבני משפחותיהם לעזוב את המזרח התיכון ולשוב לבתיהם בברית המועצות.
לונדון - לפנות ערב נחת במפתיע ראש המוסד צבי זמיר. הוא לא שם פעמיו אל בית הכנסת הגדול לתפילת כל נדרי. הוא נזעק לבירת אנגליה לפגישה עם "המלאך", כינויו של הסוכן אשרף מרואן, חתנו של נאצר, שהיה בין היועצים הקרובים ביותר של סאדאת ובמקביל שיתף פעולה עם המוסד הישראלי.
ירושלים - רק 14 שעות לפני פרוץ המתקפה בסיני וברמת הגולן הביא מרואן את ידיעת הזהב על "שעת השין" ועל תיאום המתקפה הכוללת בין סאדאת ובין שליט סוריה חאפז אל־אסד. רק בעיצומו של הצום, החל גיוס כוחות המילואים. ראשי חוליות יצאו עם צווי 8 לבתי החיילים. בבתי הכנסת פשטה השמועה מפה לאוזן. רבים מהמתפללים יצאו בריצה הביתה כדי להחליף את הטליתות במדי צה"ל, שנשמרו בארון לעת חירום.
בשכונת מאה שערים בירושלים ובשכונות החרדיות של בני ברק נוצרו תורים ליד הניידות של מגן דוד אדום, שהוזעקו לאסוף תרומות דם עבור הפצועים.
וושינגטון - בשעות הראשונות של בוקר שבת של אוקטובר בירת הפוליטיקה והתככים של ארצות הברית נוהגת כיפהפייה מנומנמת. החום המעיק של הקיץ נסוג. הלחות מתפוגגת. צבע זהוב־חלוד של סתיו מתפשט בשדרות ובפארקים. רק לקראת הצהריים מתמלאים בתי הקפה והמסעדות שעל גדות הפוטומק ובמרכז העתיק של ג'ורג'טאון.
אבל באותם ימים הגיעה העיר אל סף רתיחה ולא בשל רוחות המלחמה שנשבו בסואץ. עין הסערה בפרשת ווטרגייט החלה להתקרב לנשיא ניקסון. סגנו, ספירו אגניו, הסתבך בפלילים ועמד לפני כתב אישום עם תום החקירה הפדרלית שהתנהלה נגדו. תשומת הלב לא הייתה ממוקדת במזרח התיכון.
קיסינג'ר ממשיך: "ביום שישי, ערב ההתקפה, קיבלנו את הדיווחים על כך שהדיפלומטים הרוסים עוזבים את המזרח התיכון, ואז יזמנו מאמצים אנרגטיים להרגעת הרוחות. שיגרנו מסר חריף למצרים, איני זוכר אם שלחנו גם מסר לסוריה. מכל מקום, הודענו שאנו מגבירים את הלחץ הדיפלומטי להפסקת מעשי האלימות. שבתי לוושינגטון והקמתי צוות משימה מיוחד כדי להחליט על האסטרטגיה. ההרכב היה מבוסס על הקבוצה האיכותית המיוחדת שסייעה בידי בבית הלבן והבאתי איתי למחלקת המדינה כדי לחזק את האגף לתכנון מדיניות.
"ההחלטה הייתה לנצל את ההתקפה המצרית כדי לקדם תהליך מדיני. הדאגה בקרב היועצים האמריקאים הייתה שישראל תכריע את המערכה במהירות. חשבנו שבתוך ימים צה"ל יגיע לאלכסנדריה עוד לפני שהמצרים יניחו רגל בסיני. לכן, כדי לאפשר הידברות, רצינו להפסיק את הקרבות ולחזור לסטטוס קוו הקודם".
כיצד התבהרה תמונת הקרב, ומתי התברר שמצבה של ישראל אינו קל כפי ששיערתם?
"בתום יממה של קרבות, כאשר אצלנו כבר קרוב לצהרי יום ראשון, היה ברור ששני הצבאות התוקפים התקדמו באופן משמעותי. ואולם אנחנו היינו נחושים כבר מהיום הראשון למנוע ניצחון ערבי, שאצלנו היה מתפרש כניצחון סובייטי. לכן, מהרגע הראשון, היינו משוכנעים שיש לחזור לקווים שהיו תקפים לפני פרוץ הקרבות".
תמונת הקרב הייתה שונה לחלוטין מזו שציירו המומחים האמריקאים בדמיונם עם היוודע דבר ההתקפה המצרית. עם פרוץ הקרבות הצליחו המצרים לפגוע בקו בר־לב ולהחדיר לסיני יותר ממאה אלף חיילים, כ־400 טנקים ויחידות קומנדו ולבנות מספר גשרים מעל התעלה. בימים הראשונים למלחמה איבדה ישראל קרוב ל־200 לוחמים ביממה. רבים מחיילי הקו הראשון נפלו בשבי מצרים. לחיל האוויר הישראלי לא הייתה תשובה של ממש למערכות הטילים מדגם 6־SA מתוצרת סובייטית. טייסים שנפגעו והצליחו להפעיל את כיסאות המפלט הצטרפו לשבי חיילי המעוזים. טורי שריון ישראליים שהתקדמו בסיני באי־סדר מופתי, הותקפו מהאוויר.
בשלושת הימים הראשונים ללחימה איבד חיל האוויר הישראלי 49 מטוסי קרב. 500 טנקים נפגעו בסיני. במחסני החירום נוצר מחסור בתחמושת ארטילרית ונתגלה ציוד שהיה בחלקו חלוד ולא שמיש. בישראל נחשפו אמהות ואבות, רעיות וילדים לתמונות של טנקים עולים בלהבות ושל חיילים כפותים שנלקחו בשבי.
הממשלה הוכתה בתדהמה. שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר היו על סף התמוטטות. במהרה התברר הצורך בהחלפת המטוסים שהופלו, בתחמושת ובהשלמת חוסרים שהתגלו כבר בשעות הראשונות של המלחמה. הבידוד של ישראל בעולם והמצב הפוליטי המיוחד ששרר בוושינגטון הותיר רק כתובת אחת מרכזית - ד"ר קיסינג'ר, שנשא אז במקביל בשני התפקידים המרכזיים ביותר בממשל ניקסון: מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי. בצמרת המדינית בארץ הבינו עד כמה השפעתו עשויה להיות מרכזית בהשגת מהפך בחזית.
בירושלים רווחה הדעה שעדיף לה לישראל מצב שבו הנושאים הדו־צדדיים עם מדינות זרות נידונים מול פקידים בכירים שאינם יהודים. לדעת מי שהחזיקו בה, לעתים קרובות יהודים שנושאים בתפקידים מרכזיים במדינות אחרות חשים שהם בניגוד עניינים. הם מרגישים חובה להוכיח כי אינם מוטים לטובתה של ישראל וזה עובד לרוב נגד האינטרסים החיוניים של המדינה היהודית.
מידע ומניסיון אישי - שליח ״מעריב״ בוושינגטון באמצע שנות ה־90, עמית אורח במכון וושינגטון למדיניות ונשיא לשעבר של המכון למדיניות העם היהודי - יש לי אבחנה שונה: אין ספק שנאמנותם הראשונה של יהודים שהם אזרחים אמריקאים תהיה למולדתם, ארצות הברית. במיוחד אם הם משרתים בתפקידים ציבוריים. כך ראוי שיהיה.
יחסים בין מדינות נסמכים גם על ערכים משותפים, אבל לא רק. יהודים שהגיעו לעמדות מפתח בממשלים שונים חיפשו תחילה את האינטרס האמריקאי ואת הצלחת מדיניותם. ואולם רובם הגדול חשו מחויבות ואחריות כיהודים גם לקיומה ולשגשוגה של ישראל. כל אחד בדרכו חיפש את האינטרסים המשיקים לשתי המדינות, גם אם לא תמיד הסכימו עם מדיניותה של ממשלה זו או אחרת שנבחרה בישראל.
קיסינג'ר לא היה שונה. במלחמת יום הכיפורים שינתה הרכבת האווירית האמריקאית את מפת המלחמה. "עלתה השאלה של חידוש האספקה לישראל", הוא מספר, "זכור שאנחנו התחלנו לקיים את הדיונים על המלחמה בהנחה שהיתרון הצבאי הוא בצדה של ישראל. מעולם לא התייחסנו ברצינות לאפשרות שנצטרך להתמודד עם מצב שבו הסובייטים נהנים מיתרון. כאשר זה החל להתברר לנו, התחילו הדיונים על חידוש המלאים לישראל. מחלקת ההגנה (הפנטגון - אב"י) התנגדה בתוקף לחידוש האספקה של ציוד אמריקאי. לכן הצענו לישראל שהיא תשלח מטוסים ואנו נעמיס עליהם את הציוד. זה היה בעיקר ציוד הייטק שהיה ניתן לשימוש מיידי".
מתי הגיע הטלפון הראשון מגולדה מאיר? באיזה שלב אותתה ישראל שיש דחיפות בקבלת הציוד?
"בשלב הזה לא היו איתותים של מצוקה או דחיפות מצד הצמרת הישראלית. רק ביום שלישי בבוקר, זמן וושינגטון, בא ללשכתי השגריר שמחה דיניץ, שגריר מעולה שהיה גם ידיד אישי. הוא הגיע מלווה בנספח הצבאי (אלוף מוטה גור - אב"י). הם תיארו בפניי את היקף האבידות הישראליות ב־48 השעות האחרונות וביקשו בדחיפות את חידוש האספקה.
"זה היה היום שבו סגן הנשיא ספירו אגניו התפטר מתפקידו (עקב אישומים בהעלמת מס ונטילת שוחד - אב"י). הנשיא ניקסון נאלץ באותו יום להתמודד עם משבר חוקתי. הנשיא עצמו היה תחת התקפה. פרשת ווטרגייט הייתה בשיאה, ובוושינגטון נמשכו שימועים ברצף. לא יכולתי לפגוש את ניקסון עד השעה חמש אחרי הצהריים. אמרתי לשגריר ולנספח הצבאי שאוכל להשיב לפנייתם רק לפנות ערב.
"בשעה חמש וחצי, לאחר שסיימתי את שיחתי עם הנשיא, השבתי להם שיש שתי סוגיות נפרדות: הקרבות המיידיים והלוחמה בטווח הארוך. בקרבות שהם בעיצומם, ישראל חייבת לעצור את התקדמות הכוחות התוקפים בשתי החזיתות לפני שניתן להוביל יוזמה דיפלומטית משמעותית. הפצרתי להתחיל מתקפה באחת החזיתות והבהרתי שאנו נפעל דיפלומטית רק אחרי שזה יצליח. לגבי המשך הלוחמה, התחייבתי לארגן מיד רכבת אווירית אזרחית. האמנו שאפשר להתחיל בכך ללא דיחוי על ידי העברת הרשאה לחברות תעופה אזרחיות להעמיד מטוסים לרשות המאמץ".
כיצד הפכה הרכבת האווירית האזרחית לרכבת אווירית צבאית?
"בינתיים המשכנו לספק את חידוש הציוד באמצעות מטוסים ישראליים. התברר שזה די מסובך לארגן את האספקה באמצעות רכבת אווירית אזרחית. את ההתפתחויות צריך לבחון באופן הגיוני. כשהתייחסתי לקשיים, צריך לזכור שהיה מדובר בסך הכל בעיכוב של 48 שעות. בינתיים החלה ישראל להכין את המתקפה בחזית הגולן, אך בו זמנית התקיים דיון גם על הצעה להפסקת אש שביקשה ישראל. אני מאוד התנגדתי להפסקת אש בזמן שנמשכים ההישגים המצריים בשדה הקרב. אנחנו ייחסנו חשיבות לסכנה שבזירה הבינלאומית ייתפס הנשק הסובייטי כאיכותי יותר בגלל ההצלחות שרשם הצבא המצרי.
"כאשר התברר לנו שהרכבת האווירית האזרחית לא מצליחה להתרומם במהירות כפי שסברנו במקור, ניגשתי לניקסון ואמרתי לו שאנחנו זקוקים לרמה אחרת של רכבת אווירית כדי להשפיע על שדה הקרב. אמרתי לו שאנחנו זקוקים לרכבת אווירית צבאית. ניקסון, בדרכו האופיינית ללכת עד הסוף כשמתקבלת החלטה, הורה להוציא מיד לפועל ובמלוא העוצמה את הרכבת האווירית לישראל. ביום שישי בערב המריאה הרכבת האווירית עמוסה בציוד צבאי, ובשבת זה נמשך בכל העוצמה".
כלומר, שבוע לאחר פרוץ המלחמה.
"זה לקח שלושה ימים לצבא האמריקאי לרכז את הציוד הדרוש. לא היה שום בן ברית שהיה לו כזה מזל. איני מקבל בשום אופן את הטענות על עיכוב, משום שעד יום שלישי בבוקר היינו תחת הרושם כי הישראלים יכריעו בקלות את המתקפה הערבית. מיום שבת בבוקר תמכנו בהצעת הפסקת האש שהציעה ישראל. פעלנו להציג את ההצעה להפסקת אש באמצעות מדינות אחרות, לא ארצות הברית.
"עודדנו את אוסטרליה ואחר כך את בריטניה להגיש את ההצעה לאו"ם. סאדאת דחה את ההצעה. הוא האמין שהוא מנצח ושהוא יכול לשחזר את ההצלחה בפתח המתקפה ולהחדיר כוחות נוספים לסיני, משום שלישראל לא הייתה עליונות אווירית בגלל סוללות הטילים נגד מטוסים מתוצרת ברית המועצות.
"התמונה האזורית השתנתה רק לאחר שהישראלים הצליחו להכריע את הצבא הסורי ברמת הגולן וצה"ל חצה את תעלת סואץ מערבה והתקדם לעבר קהיר".
מה גרם בסופו של דבר לקידום הפסקת האש?
"השינוי במפת הקרבות החל להסתמן בעקבות מתקפת הנגד בגולן ודחיקת הסורים עד 40 ק"מ מדמשק. סוריה דרשה ממצרים להגביר את הלוחמה בדרום כדי להקל את הלחץ בגולן. המצרים ניסו וכשלו. הדבר השני היה חציית התעלה וכיתור הארמיה השלישית. סאדאת הזמין אותי לפגישה במוסקבה. אני דרשתי שם להפסיק את הלוחמה מיד על מנת למנוע את החרפת המשבר. סיכמנו על הפסקת אש ב־24 באוקטובר. הקרבות נמשכו עוד 48 שעות נוספות, שבהן ישראל שיפרה את מצבה בשדה הקרב".
בחודש פברואר, שמונה חודשים לפני פרוץ המלחמה, נפגשת עם יועצו לביטחון לאומי של סאדאת, חאפז איסמעיל. מה היה הרקע לפגישה?
"לפני המלחמה סאדאת שלח לוושינגטון את היועץ שלו לביטחון כדי לדון באפשרות של תזוזה אפשרית לקראת שלום. אבל היוזמה הייתה מבוססת על התוכנית הערבית. כלומר על נסיגה לגבולות שקדמו למלחמת 67' בכל הגזרות, תמורת הכרה ערבית".
זה מדהים, הם הגיעו ערב המלחמה עם הצעה סדורה לקידום תהליך. אתה מאמין היום שניתן היה למנוע את פתיחת המערכה על ידי מצרים וסוריה?
"אני חושב שאפשר היה למנוע את המלחמה רק אם ישראל הייתה מוכנה לסגת לגבולות 67'. זה היה בלתי אפשרי. זה היה חושף את כביש ת"א־חיפה להתקפות. צריך לזכור גם שכל המפלגות בישראל התנגדו לכך ולא היו מאפשרות הסכם כזה. האפשרות היחידה שנותרה הייתה לכפות את ההסכם על ישראל, ולכך אני התנגדתי.
"ייתכן שגם אם ישראל הייתה מתקפלת זה לא היה מונע מלחמה, משום שסאדאת כבר הגיע אז למסקנה שהעולם הערבי זקוק למנה של ניצחון צבאי כדי להימנע מהרגשה שהכישלון מול ישראל הוא בלתי נמנע. בנוגע להסדר כפוי, אני סבור שכל ממשל אמריקאי היה דוחה הסדר כזה. ניקסון בתמיכה נחושה שלי התנגד לכך באופן מוחלט".
האם המגעים עם חאפז איסמעיל נמשכו בזמן המלחמה?
"בזמן המלחמה הגיעה לוושינגטון משלחת של שרי חוץ ערביים ובהם המצרי והסעודי. הם חזרו על הדרישה מישראל לסגת לגבולות 67'. שרי החוץ איימו להמשיך בחרם הנפט שהטריד כמה מבני בריתנו בעולם. יש להדגיש באופן ברור שאנחנו מעולם לא שקלנו נסיגה ישראלית כוללת לגבולות 67', ולכן לא קיימנו משא ומתן כזה. השאיפה שלנו הייתה להביא את הצד השני להסכמה לנסיגה חלקית תמורת הבנות פוליטיות שיביאו לחיזוק ביטחונה של ישראל. הגישה שלנו, של 'צעד אחר צעד', לא התייחסה רק לנושא הטריטוריאלי.
"זו הייתה הגישה גם במישור הדיפלומטי. פירוש הדבר הוא שלא היינו מוכנים לדון עם שום גורם עוין לישראל שלא היה מוכן להתקדם צעד אחר צעד גם בנושאים הדיפלומטיים וגם בנושאים הפוליטיים, במטרה להבטיח תמורת נסיגה חלקית את חיזוק ריבונותה של ישראל ושליטתה במצב".
בחלוף השנים הותרו לפרסום המסמכים והקלטות הסודיות מתקופת ממשל ניקסון. כמה מאמירותיו של ד"ר קיסינג'ר על יהודים, על יהדות ועל המדינה היהודית, התפרשו כשנאה עצמית, כבריחה משורשיו היהודיים וכתמיכה בדעות אנטישמיות שאפיינו את סביבתו הפוליטית. לרגל יום הולדתו ה־100 פרסם ה"פורווארד" (עיתון יהודי ליברלי המופיע בניו יורק) אוסף ציטוטים שנועדו לנגח בלי לנסות לשאול מה עומד מאחורי הדברים. בחרתי שלא לחזור עליהם, בהסתמך על אילנות גבוהים.
בראשית שנות ה־90 קיימתי, כעיתונאי, פגישות שבועיות עם יצחק רבין ז"ל, בלשכתו בכנסת. זה היה לאחר שפרש מתפקיד שר הביטחון בעקבות "התרגיל המסריח", וטרם החליט להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. אלה היו שיחות עומק על החלטות אסטרטגיות וגישות טקטיות להשגת מטרות ארוכות טווח. בין היתר שוחחנו על הנסיבות שהביאו למלחמת יום הכיפורים ועל השיעורים המתחייבים מהמלחמה.
רבין העריץ את קיסינג'ר המדינאי, את יכולותיו האנליטיות, ראה בו יהודי גאה שחווה בילדותו את עליית הנאצים בגרמניה, ניצל עם הוריו מהתופת והצליח לטפס אל פסגת ההשפעה בעולם החופשי. הוא ביטל במחי יד את האמירות של קיסינג'ר נגד יהודים. הוא ראה בהן טקטיקה להתמודדות בסביבה אנטישמית עוינת על מנת לבסס את השפעתו. הוא סבר כי הקרדיט על ההוראה של ניקסון להפעיל את הרכבת האווירית הגיע בעיקר לקיסינג'ר, שידע להציג את הצורך בניצחון ישראלי להשגת מטרותיה של ארצות הברית. גם קיסינג'ר העריך מאוד את רבין, את היכולת שלו לראות את "התמונה האסטרטגית הגדולה". הוא אהב אצלו את הישירות, את היושרה.
"אני מבקש להדגיש את הקשר שלי ליצחק", אומר קיסינג'ר. "מלבד היכולת האנליטית המרשימה שלו והתובנות שקיבלתי ממנו, הייתה בו אנושיות מהולה באופן לא אופייני בחספוס. הוא לא החצין את החום באישיותו, אבל מעל הכל הוא היה בן אדם".
השניים התקרבו זה לזה לפני המלחמה, בשנים שבהן רבין היה שגריר ישראל בוושינגטון וקיסינג'ר שימש עדיין בתפקיד היועץ לביטחון לאומי. אלה שנים שבהן הועמק הקשר האסטרטגי בין שתי המדינות. שנים שבהן צה"ל וחיל האוויר הישראלי החלו להתבסס על ציוד מתוצרת ארצות הברית בעקבות האמברגו הצרפתי במלחמת ששת הימים.
בנוגע לד"ר קיסינג'ר, הייתה תמימות דעים גם בין רבין לבין שמעון פרס ז"ל. בוועידת המחר הראשונה שיזם הנשיא פרס לאחר היבחרו, הוא העניק את אות הנשיא הראשון לקיסינג'ר על תרומתו למדינת ישראל ולעם היהודי. ד"ר קיסינג'ר היה אז כבר בן 85. הוא הגיע במיוחד לירושלים, ובדבריו הוא הביע צער על כך שהוריו לא זכו להשתתף באירוע והתייחס לתחושותיו כבן לפליטי שואה, שקשרו את גורלם לארצות הברית.
הוא נולד בשם היינץ אלפרד קיסינגר בפירת שבגרמניה למשפחה יהודית מסורתית. אביו לודוויג היה מורה. אמו פולה גידלה אותו ואת אחיו. זו הייתה ילדות מאושרת עד עליית הנאצים לשלטון ב־1933. הוא הצטיין כשחקן כדורגל והיה פעיל בנעוריו בצעירי אגודת ישראל. כשהנאצים עלו, היינץ סולק מקבוצת הכדורגל וידע התקפות והשפלות בשל יהדותו.
בשנת 1938, בדקה ה־90, הצליחה המשפחה להימלט לארצות הברית דרך בריטניה. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא האמריקאי ובזכות ידיעת השפה הגרמנית ויכולותיו האינטלקטואליות התגלגל למודיעין הצבאי באירופה. זה היה מבוא לנסיקתו האקדמית והפוליטית.
רבין העריך שיהדותך, שורשיך, הבית שבו גדלת - השפיעו על המדיניות בעת המלחמה. היה לכך משקל?
"עליך להבין, הייתה כמובן מחויבות לישראל, ואולם זה היה חלק מאסטרטגיה כוללת. בשנה הראשונה לנשיאות ניקסון קיימתי שיחות רקע שבהן הסברתי שהמדיניות שלנו גורסת את הוצאת הרוסים מהמזרח התיכון. לכן גם אני וגם ניקסון רצינו מהרגע הראשון לנצל את המלחמה כדי לשמור על ישראל, אבל בהקשר האמריקאי הייתה שאיפה לשים קץ לנוכחות הרוסית באזור. היינו חייבים לנהוג בתחכום. הייתה דרושה מנה גדולה של מסוגלות לנהל מצב מורכב כדי להשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו בתוך זמן קצר".
והיהדות?
"אני יהודי. שום דבר לא ימנע ממני לכבד את העם היהודי. איבדתי 11 בני משפחה קרובים בשואה. איבדתי לפחות מחצית מהחברים שאיתם הלכתי לבית הספר בגרמניה. בשבילי זה דבר מובן מאליו שאני מציב את קיום העם היהודי ואת קיומה של מדינת ישראל כמטרה אישית.
"אבל אני הייתי מזכיר מדינה באותו זמן. הייתי מזכיר המדינה היהודי הראשון. הייתי מזכיר מדינה ראשון שאינו יליד ארצות הברית. ואת זה היה צריך לבסס במובן של הגנה על אינטרסים אמריקאיים על מנת להיות מסוגל להוביל את הדיפלומטיה בהמשך.
"מהרגע הראשון פעלנו להכניע את המתקפה ואז להשיק תהליך שלום. הייתה לנו גישה שונה לעומת ממשלים אחרים או של בעלי בריתנו להשגת שלום. הנחת העבודה לפנינו הייתה להגיע להסדר כולל ולדחוף את ישראל חזרה לגבולות 67'. אנחנו היינו משוכנעים שזה לא ניתן להשגה. לכן אני טענתי עוד שנים קודם ששיתוף פעולה דיפלומטי צריך להתבסס על תפריט שלום שמאפשר גישה מדורגת של צעד אחר צעד. אני סבור גם שדחיפה של ישראל בכוח להסדר שלא יכלול ויתורים של הצד השני, תגרום בישראל לפגיעה במורל, שהוא מאוד נחוץ כדי לשמור על המדינה במצב של דריכות".
איך אתה רואה היום את הסיכויים להסדר שלום בין ישראל לבין ערב הסעודית ואת הפעילות האמריקאית הנמרצת בעניין?
"אם הכוונה לשיחות בין הסעודים לבין ישראל, אני רואה בחיוב את התוצאה, אבל אני לא שקט לגבי הוויתורים שאנחנו מציעים. לדעתי אלה מאוד מרחיקי לכת ואני לא שקט לגביהם. אני לא מתבטא על כך כרגע, משום שאני מעדיף שהמאמץ ימוצה עד תום לפני שאביע את דעתי".
מכל מקום, אנחנו במצב חדש היום, בעקבות הסכמי אברהם.
"הסכמי אברהם הם הישג משמעותי ומייצרים מצב חדש שמאפשר את הבסיס להסכם ישראלי־סעודי. אני לא מתבטא גם משום שכאשר הייתי מזכיר מדינה לא התלהבתי שקודמיי יתערבו בזמן שניהלתי מהלך דיפלומטי".
אתה ער לאנדרלמוסיה שמתרחשת בישראל וההפגנות נגד הממשלה בחודשים האחרונים, איך אתה רואה את השפעת ההתרחשויות האלה על ההרתעה הישראלית?
"מבחינתי זה לא מתקבל על הדעת שבמצב האיומים שבהם נתונה ישראל, מתרחשת התפוררות כזו של התהליך הפוליטי. אנו נתקלים בהיעדרה של מנהיגות, מכל הצדדים, ששמה קץ למעין מלחמת אזרחים, כפי שאנו עדים לה. אני מכבד את נתניהו על תרומתו לביטחון ישראל, אבל איני רוצה לשפוט את התנהלותו בנושאי פנים. אני מאוד מודאג מהמחלוקות בעם שמתגלות היום ומובילות לעימותים מטרידים ומסוכנים מאוד למדינה היהודית".
מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון מרשים לישראל על אף נקודת פתיחה שסיכנה את עצם קיומה: 101 ק"מ מקהיר; 40 ק"מ מדמשק. ואולם בתודעה הישראלית זה נשאר אירוע טראומטי וכואב, ואילו בתודעה המצרית זה נרשם כניצחון. מצד אחד היא הפילה ממשלות ומנהיגים, ומצד שני החלה לסלול את הדרך לשלום ולהכרה הדדית בין ישראל לשכנותיה.
אין סיכום לשיחה מעין זו. אני רק יכול להודות לד"ר קיסינג'ר על הראיון ולאחל לשנינו עוד שנים ארוכות של שיח משותף, כשמדינת ישראל חוזרת לעצמה, משלימה פנימה ומשגשגת.
אבינועם בר־יוסף הוא נשיא אמריטוס של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ובעבר שימש כתב מדיני וסופר ״מעריב״ בוושינגטון.