עד לא מזמן החזיקה אור פירון־זומר בקרדיט יוצא דופן של מפיקת הלוויות ובעלת חברה לשירותי אבל. הקריירה המחייבת, שלא לומר נועזת, נפסקה במפתיע כשהצעירה הנמרצת, בתו הבכורה של שר החינוך לשעבר שי פירון, הסתערה על הפוליטיקה המוניציפלית. בלי שמץ ניסיון, אבל עם אמונה גדולה וזיק שאי אפשר לטעות בו בעיניים, חרכה את הקמפיין ולקחה את הבחירות בהליכה.
אם החטוף נגד נתניהו: "איבד אמון, מקפיד להפעיל את מכונת הרעל"
אחרי תקיפה חריגה בדרום לבנון, צה"ל פגע גם במזרח המדינה | צפו בתיעוד
"כולם חושבים שהסיבה שאני בפוליטיקה היא אבא שלי", מחייכת ראש היישוב אורנית הטרייה, "אבל לא, הסיבה העיקרית לזה שאני בפוליטיקה המקומית היא סבתא שלי. אסתר פירון, אמא של אבא, הייתה סגנית ראש העיר בת ים במשך 35 שנה. רק ארבע שנים בשכר, וכל השאר בהתנדבות.
העיר הייתה החיים שלה, התושבים היו משוש לבה. אבל אנחנו במשך הרבה שנים היינו צוחקים עליה, כי בכל פעם כשאבא היה מספר משהו על מישהו חשוב, היא הייתה אומרת, גם אני פגשתי אותו, גם אני עשיתי ככה וככה. היינו אומרים, מה זה הגם אני, את בסך הכל סגנית ראש העיר, מה בסך הכל עשית? ויחד עם זה, תמיד כשהסתובבתי איתה בבת ים, היא הייתה מלכת העיר.
לא היה מי שלא הכיר אותה, פנה אליה, בירך אותה, שיתף אותה. היא היה סלב־על מקומית. קשורה לכולם, מחוברת לכולם. וכשהיא נפטרה, כמות תושבי בת ים שהגיעה לשבעה וגם להלוויה הייתה אדירה, כמעט לא נתפסת.
הם באו להגיד תודה על מעשים נורא קטנים ששינו להם את החיים, ואנחנו לא הצלחנו להבין איך מעשה קטן יכול לשנות חיים. ובאחד מערבי השבעה הגיע צביקה ברוט, ראש עיריית בת ים הנוכחי, לניחום אבלים, ואני אמרתי לו, תסביר לי איך יכול להיות שדברים קטנים מתקבלים אצל אנשים בכזו פומפוזיות.
הם מגזימים? וצביקה אמר, את פשוט לא מבינה שברשות מקומית יש יכולת להשפיע גם בדברים קטנים בצורה הכי משמעותית על החיים. וזה מה שסבתא שלך עשתה. היא רק העבירה ילד כיתה, ורק דאגה להסעה למישהו נכה, וזה אולי נראה לכם קטן, אבל זה משנה חיים".
ושם, אומרת פירון־זומר ועיניה בורקות ביתר שאת, נפקחו לה העיניים. ברגע הזה, המכונן, הבינה שזה המקום שאפשר לעשות בו טוב והרבה. "צביקה ברוט אמר, אם הצלחת לראות את הדברים האלה עין בעין, אז את חייבת לנסות להיכנס לפוליטיקה המקומית. תסיימי את השבעה, תנשמי חודש כי היית מאוד קשורה לסבתא, ואחר כך תבואי אליי ללשכה".
ובאת?
"כן. ישבתי בצד וראיתי שבתפקיד ראש רשות הכל אפשרי ואפשר באמת ובתמים לקיים את השליחות ולעזור לאנשים בצורה הטובה והמשמעותית ביותר. זה לא רק לגעת בחיי התושבים, זו גם יכולת השפעה אדירה ואפשרות לקבל החלטה שיש לה משמעות עצומה ומיידית. אין כמעט מקומות שאפשר לייצר בהם כאלה מעגלי השפעה. ואני, זה מה שכל החיים שלי חיפשתי, התשובה לשאלה איך אני מוסיפה טוב לעולם.
וההבנה שברשות מקומית יש לך נגיעה אישית והשפעה אדירה על חיים של אלפי תושבים ברמה יומיומית הדהימה אותי. זה קנה אותי. שם התחיל המסע שלי אל אורנית".
מטבע הדברים, הקריירה של אור פירון־זומר בחברת "סופיה" לשירותי אבל גרמה לזקיפת גבות רבות ומשכה אליה קשב ועניין. בכל זאת, לא בכל שבוע מתעוררת בחורה צעירה, דתייה, מיוחסת, ומחליטה להפיק הלוויות ולארגן לאנשים כיסאות, אוהלים וחיבוק בשעתם הקשה. המיזם החדשני תפס והתפתח, ובראיון ל"גלובס", רק לפני שלוש שנים, פירון־זומר הצהירה שלא תיכנס לפוליטיקה. "זה לא בשבילי", אמרה נחרצות. "העולם העסקי מושך אותי יותר. איפה אהיה בעוד עשור? בנדל"ן, אולי בהון סיכון בעמדת ניהול משמעותית".
והנה אנחנו כאן, מה השתנה?
"אני מאחלת לכל אחד להתפתח כל החיים ולשאול כל פעם מחדש איפה המקום שלי ובמה אני יכול לתרום ולהתחדש. אני שואלת את עצמי כל יום, גם היום, איפה אני יכולה לעשות הכי טוב, וברגע שראיתי את אורנית, היישוב שבו אני ומשפחתי מתגוררים זה שנים, כמקום שאפשר להשפיע בו, זה הפך לחלום חדש. ואני מגשימת חלומות ותיקה. מי שלא עושה את זה, אני ממליצה לו לנסות לייצר חלומות חדשים ולנסות להגשים אותם".
עדיין יש פה פער לא קטן שצריך ליישב, נדל"ן והון סיכון מול פוליטיקה?
"מה משותף לשניהם? שצריך לייצר יש מאין. לא עניין אותי להתעסק בתיווך דירות אלא ביזמות. לקחת חלום וחזון ולעשות את כל הדרך עד שהוא מתגשם. גם בקרנות הון סיכון צריך להבין איך ייראה המחר ואז לגרום לזה לקרות. וזה בדיוק מה שצריך ברשות מקומית. להסתכל קדימה, לשאול את עצמך איך ייראה המחר ופשוט לגרום לזה לקרות".
גם אבא שלך הגשים חלום, להיות שר חינוך.
"נכון, ולכן גדלתי בבית שמלמד להגשים חלומות. בית מאפשר, מחנך, מציב גבולות, וגם בית של נתינה ועזרה לאחרים".
מה למדת ממנו כפוליטיקאי?
"ראיתי שכל הזמן אמרו לו, אתה חי בסרט כי אתה מייצר תהליכים ארוכים כשבפוליטיקה צריך לעשות דברים לטווח קצר, אתה לא תרוויח מזה, רק תפסיד. שר אחד אמר לו, אתה מתנהג כאילו אתה בחנות ממתקים ורוצה הכל מהכל. אבל אבא שלי התעקש לחשוב רחוק, לא היה אכפת לו המחיר, ובגלל זה הוא לא ויתר על מושגים כמו למידה משמעותית, שניכרת גם היום במערכת החינוך. אבא שלי האמין שדווקא בפוליטיקה אם מסתכלים רחוק, טביעת האצבע והמורשת נשארות הרבה יותר אחרי שמתחלפים".
וכאבא?
"אני הבת הבכורה שלו, אנחנו מאוד קרובים. אבא לימד אותי להיות עסוקה כל הזמן בלהסתכל קדימה. אומנם לא לשכוח מאיפה באת, כי זה אומר הרבה עליך, אבל גם ובעיקר לאן אתה הולך ולאן העם הולך ואיך אפשר לעזור בזה. אבא שלי מאוד מחובר לשורשים, אבל גם מאוד מתמקד בלהסתכל קדימה ולהבין אנשים ותהליכים".
מה לא למדת ממנו?
"לצד זה שאנחנו מאוד מחוברים, אנחנו גם מאוד שונים. אני למשל הרבה יותר פרקטית, ואבא הוא יותר איש מחשבה. אני חושבת שברשות מקומית חייבים גם להסתכל קדימה וגם להיות פרקטיים ולעזור בכאן ועכשיו. אבא שלי הלך לפוליטיקה ככלי, הוא מעולם לא היה פוליטיקאי. הפוליטיקה לא עניינה אותו, רק החינוך, והוא הגיע לשם כי להיות שר חינוך זה השלב הכי גבוה של עשייה חינוכית. אבל אחרי שהוא סיים את התפקיד, הוא לא שאל את עצמו, מה המקום הבא שלי כפוליטיקאי, זה לא היה רלוונטי כי הוא בא לחינוך. זה היה רק אמצעי".
ואת? פוליטיקאית?
"לא, אבל אני מבינה שאני לא יכולה לברוח מזה, כי פוליטיקה לא יכולה להיות רק אמצעי, היא חלק ממה שאני עושה. אני הולכת לחמש שנים של ראש רשות, וברשות מקומית הפוליטיקה היא גם להבין אינטרסים ולדעת לענות על הצרכים לא כמשהו נלווה אלא כדבר בפני עצמו. אי אפשר לנהל אופוזיציה וקואליציה ולעשות את התפקיד כמו שצריך בלי לקבל החלטה להתעסק בפוליטיקה, גם אם אני לא אוהבת אותה. אז אני אומרת לעצמי, תזכרי שפוליטיקה זה לא רק אמצעי ולא רק על הדרך, זה אחד הדברים שאת צריכה לעשות כמו שצריך ובמלוא הרצינות".
פוליטיקה זה גם לצאת כאישה דתייה לקמפיין על יישוב שרובו המוחלט חילוני.
"זה היה אתגר לא פשוט בקמפיין. במידה רבה עשיתי שני קמפיינים, האחד מלפני 7 באוקטובר והשני אחריו. בקמפיין הראשון כל העיסוק היה מהפכה משפטית והדתה, ובתוך העולם הזה, כשחלק גדול מתושבי אורנית היו מאוד פעילים במאבק, החשש שלהם מראש יישוב דתייה היה עצום".
איך התמודדת עם זה?
"אנחנו רשות מקומית בגודל בינוני פלוס, כמעט 11 אלף תושבים, והיתרון של הנתון הזה הוא שאפשר לפגוש כמה שיותר אנשים. המטרה שלי הייתה לדבר עם רובם במעגלים בלתי אמצעיים, כי האמנתי שברגע שהם ייחשפו אליי ויכירו אותי, כל החששות ייעלמו. במפגשים הסברתי שאני לא מתכוונת לשנות את התושבים או את הצביון של אורנית.
אמרתי, אני באה לתהליך מסיפור סבתא שלי וכדי להפוך את החיים של כל אחד ואחת כאן לטובים יותר. ואם אתה אדם חילוני והחיים הטובים ביותר שלך הם מסוג מסוים, אז התפקיד שלי הוא לקחת את החיים שלך ולהפוך אותם לכאלה. ולכן בתוך התפקיד אין שום מקום דתי או לא דתי.
היה למשל שיח מאוד משמעותי על בתי הספר הממלכתיים באורנית, וכל הזמן אמרו לי, בית הספר הדתי באורנית הוא הרבה יותר טוב, כי שם יש ערכים, ואני אמרתי, לעולם לא אגיד לכם מה יהיו הערכים שעליהם יושתתו בתי הספר החילוניים, אבל אתעקש שיהיו כאלה. שזה מה שיוביל. שיהיו קיימים. מה הם יהיו? זה שלכם, זה לא התפקיד שלי".
זה קצת פשטני, בסוף תיאלצי להתמודד מול דילמות פרקטיות שקשורות לדת, כמו החלטה על סגירת כבישים, תחבורה ציבורית בשבת, הקצאת שטחים, מוסדות ותקציבים לנושאי דת.
"במשך שנים באורנית לא הייתה תחבורה ציבורית בשבת ואף מסעדה לא כשרה לא נפתחה בשבת, והמרכז הקהילתי או היכל התרבות מעולם לא העלו מופעי תרבות בשבת, אבל זו הייתה אחת השאלות הכי מרכזיות שהופנו אליי.
התמודדתי עם שאלות שראשי הערים החילונים לפניי לא התמודדו איתן בכלל, ובכל זאת חזרתי ואמרתי את מה שאני מאמינה בו, שהעיקרון המנחה הוא שהחיים של התושבים הדתיים והחילונים צריכים להיות טובים יותר. ובמובן הזה, אמרתי שהייתי שמחה שיעלו מופע שגם דתיים יוכלו להגיע אליו, אבל אם יחליטו להביא הצגה בשבת, זה גם בסדר, מי שירצה ילך, ומי שלא ירצה לא ילך. כך גם בנושא התחבורה בשבת.
אחת הבעיות של אורנית היא שהתחבורה אליה קשה, וילדי אורנית שמחפשים מה לעשות בשישי בערב, צריכים להגיע ולחזור ממקומות בילוי בצורה הבטוחה ביותר, בלי שיסתובבו בדרכים בשעות מאוחרות ויחפשו דרכי הסעה. אני צריכה לעזור בזה, כי זו האחריות שלי מול הנוער של אורנית, ואם האופציה הנכונה להם היא לצאת מגבולות היישוב, אני צריכה להיות שם בשבילם גם בשבת".
כאישה דתייה, בת של רב, זה לא יפריע לך אישית?
"המקום האישי שלי בכלל לא רלוונטי ליישוב. מה שרלוונטי הוא שהתושבים יקבלו את השירותים שהם רוצים וצריכים כדי לשפר את חייהם. זה הדבר היחיד החשוב".
עד הבחירות המוניציפליות האחרונות, עליזה בלוך מבית שמש נחשבה לראש עיר דתייה חריגה בנוף, אבל אז הצטרפו אליה עשרות נשים דתיות, ואת בתוכן, שהתמודדו על ראשות עיר או מועצה בכל רחבי הארץ. זו מגמה היסטורית.
"יש התעוררות גדולה של הנשים הדתיות בפוליטיקה, מתוך הבנה שהיכולות שלנו משמעותיות וחשובות לשלטון המקומי. זה לא רק עליזה בלוך. הסתכלנו על נשים מכהנות בתפקידי ניהול משמעותיים וראינו כמה הן עושות טוב, ואז רצינו גם. לכישורים הנשיים יש תרומה מאוד משמעותית לשלטון המקומי בפרט הציבור הדתי שאידיאולוגיה זה דבר שמאוד מניע אותו. לכן זה מאוד טבעי להן לשאוף להנהגה".
היום בהנהגה הדתית ישנן עידית סילמן ולימור סון הר־מלך. אתן מסתכלות גם עליהן?
"יש ציבור גדול שבחר בלימור סון הר־מלך, והאמירות שלה מקובלות עליהם. עליי לא. אני לא בחרתי בה. אני לא רוצה להתייחס פרסונלית, אבל בכל הנהגה יש גם גברים מכל הסוגים, וכל אחד בוחר את מודל החיקוי שלו".
מי מודל החיקוי שלך בפוליטיקה הארצית?
"חילי טרופר"
אורנית אומנם רשות מקומית בינונית בגודלה, אבל אתגריה עצומים. בימים אלו היא מצויה בתוכנית הבראה עם חשב מלווה לנוכח חסר כלכלי שנגרם לאורך השנים ושהתבטא באיכות שירותים ירודה. גם מערכת החינוך באורנית סבלה לאורך השנים מכשלים ומחסכי רוחב. לתוך הוואקום הזה צנחה פירון־זומר ללא ניסיון מוניציפלי, אפילו לא כחברת מועצה. כל שהיה לה להציע היה ניסיון עסקי וניהולי.
"וזה היה לא מעט", היא מחייכת, "כי ידעתי להראות שאפשר להתנהל כלכלית בצורה אחרת, ושמשבר כלכלי ומשבר חינוכי הם לא גזירת גורל. לא דיברתי בססמאות, ממש הצגתי תוכניות אופרטיביות רציניות של איך לעשות את זה אחרת. וזה יצר אמון מאוד גדול. אמרתי, אני יודעת לחלום חלומות, אבל גם לייצר תוכניות כדי להגשים אותן.
אני לא יודעת הכל, אבל צריכה לידי אנשים שיודעים היטב בכל תחום. אז גייסתי צוות ביטחוני עם אלופי משנה ומומחים במד"א וכיבוי אש והושבתי את כולם סביב השולחן ואמרתי, זה המצב, מה עושים עכשיו? והצענו פתרונות. אמרתי להם, אתם אנשי המקצוע ואני מקשיבה".
ועוד שינוי שהביאה כבר מיומה הראשון היה הנוכחות הנשית. חודשיים חלפו מאז יום הבחירות, ורוב השדרה הניהולית של אורנית מורכבת מנשים. "מדינת ישראל זקוקה לכמה שיותר נשים בהנהגה", אומרת פירון־זומר. "במצב הנוכחי חסרות נשים גם בממשלה, גם במוניציפליה, גם בדרג המקצועי וגם בעסקי. אנחנו צריכים לדאוג שהציבור ירצה לראות יותר נשים בעמדות האלה ולדאוג לא פחות שנשים ירצו בכלל להיות במקומות כאלה. וזו שליחות שלי, לעזור ליותר נשים לחלום את החלום הזה".
נשים רבות נרתעות בשל הקושי לשלב משפחה ופוליטיקה
"זה באמת לא קל. השילוב שנדרש בין בית לעבודה מאוד מאתגר. נדרשים ויתורים לא פשוטים. ברוב הימים אני לא רואה את הילדים שלי אחר הצהריים ומגיעה בשעת לילה מאוחרת מפגישות ואירועים. אבל אני מוצאת את הדרך. יום אחד בשבוע אני מוציאה את הילדים ונמצאת איתם, והמתנה הגדולה שלי היא שישי ושבת. אם לא הייתי דתייה, הייתי עובדת גם בשבת.
יש מחיר מאוד משמעותי שכל אחת צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לשלם, אבל בעידן של היום גם הגברים שואלים את עצמם אם הם מוכנים לשלם את המחיר המשפחתי. בעלי עובד במקצוע תובעני בקבוצת עזריאלי, גם לו יש יום אחד בשבוע עם הילדים, וגם הוא שואל את עצמו אם הוא מוכן לוותר על זמן משפחה למען העבודה".
אבל נשים, בניגוד לגברים, נאלצות להתמודד גם עם שוביניזם, מיזוגיניות, הטרדות ואי־שוויון
"אפשר לזהות אנשים ספציפיים שמונעים ממקומות כאלו. בתקופת הבחירות היו באורנית כמה מובילי דעת קהל ביישוב, וכשנפגשתי איתם, הבנתי שלא משנה מה אני אעשה, בסוף אני אישה. הקמפיין השני מאז 7 באוקטובר היה על הביטחון: אני ראש רשות על קו התפר, הסיפור הביטחוני מאוד משמעותי, והדבר המרכזי שהיתי צריכה להסביר הוא איך אישה בלי ניסיון ביטחוני תדאג לביטחון היישוב.
היו שרצו לראות את הראש הקרבי, שברגע שקורה משהו, הוא לוקח את הנשק ושומר על היישוב. לקח לי זמן להסביר שלהיות ראש רשות זה לנהל, וכמו שלפני 7 באוקטובר, למרות שהיה לי חשוב החינוך והניקיון והמצב הכללי, אף אחד לא חיפש מנהלת בית ספר, כלכלנית או אדריכל נוף. חיפשו מישהו שיודע לנהל את הצוותים שאמונים על התחומים האלה".
בשנים האחרונות היו לא מעט ראשי ערים ורשויות שהואשמו והורשעו בשחיתות
"בשנים עברו היו מקרים. אבל נכון לעכשיו, כשאני מסתכלת על נבחרת ראשי הרשויות, אני יכולה להגיד שהערכיות והרצון לעשות טוב הם הדבר שמלווה ומחבר את רובם. ככל שעובר הזמן נכנסים לפוליטיקה המקומית אנשים שכל תכליתם לעשות טוב ולדאוג לאיכות התושבים. בפוליטיקה הארצית אתה כמעט אף פעם לא עצמאי, אתה חלק ממשהו גדול ממך, כמו מפלגה או משמעת קואליציונית.
במוניציפלי הראש נמצא בנקודת כוח משמעותית, והוא יכול לעשות כמעט הכל במו ידיו, ולכן גם החשיפה למקומות מורכבים ומסוכנים היא הרבה יותר קלה ונגישה, כי ההחלטות שלך מאוד פשוטות באופן יחסי למה שקורה במוסדות הארציים. אבל בשנים האחרונות החליפו ראשי רשויות צעירים ומלאי כוונות טובות את הפוליטיקאים הוותיקים, ויש בתוכם אנשים רציניים וערכיים".
אתם בסוג של קשר, קבוצת טיפים, תמיכה הדדית?
"כשהתחלתי את התפקיד, קיבלתי הרבה המלצות מראשי רשויות מכהנים. יש משהו שכולם מסכימים עליו: לא להיפגש עם אנשים בארבע עיניים. זה הטיפ שחזר על עצמו הכי הרבה פעמים".
תסבירי
"אתה יכול להיפגש לבד עם מישהו, ואחרי שהוא יוצא מהפגישה הוא אומר, אמרו לי ככה וככה, הבטיחו ולא קיימו, ואתה בעצם אמרת משהו לגמרי אחר. כשיש עוד מישהו בחדר, אנשים לא נוהגים לבדוק את הגבולות שלך. וגם אתה עצמך מסוגל יותר, כי יש לידך עוד איש מקצוע, עוד זוג עיניים.
ראש רשות לא צריך להיות בכלל בנקודה שבה הוא עלול להיכנס לפינות. וזה אחד הדברים שבשלטון המקומי מבינים היום, שיש תדמית שצריך לשנות, ובגלל שהם ערכיים ורוצים בטובת התושבים הם אומרים, באנו באמת לשנות, ואנחנו רוצים לעשות הכל כדי שמה שקרה שם, לא יקרה גם לנו".
עד שפנתה לפוליטיקה, פירון־זומר עבדה כאמור כמפיקת הלוויות ושירותי אבל בחברת סופיה שהקימה וניהלה. "המנדט העיקרי שלנו היה להשלים את העבודה של חברה קדישא, כי הם עוסקים בנפטר, ואנחנו רצינו לעסוק במשפחה שלו שלא תמיד רואים אותה ודואגים לה", היא מסבירה. "כשהבנו שיש פער, הקמתי את החברה מתוך מחשבה שמשפחות צריכות מישהו ברגע מאוד דרמטי עבורן".
להצטרף לתעשיית המוות זו החלטה מאוד לא שגרתית
"זה לקבל החלטה ששם הוא המקום שהכי צריכים אותי. פגשתי אנשים ברגע הכי קשה ונתתי להם זמן להתפנות לדברים החשובים באמת. במקרים רבים יצרתי להם סוף אחר. זה יצר חיבור גם לאורך זמן, כי אני לא מזכירה להם את המוות של הקרובים אלא את החיים שאחרי".
ב־7 באוקטובר, כהמשך ישיר לתפקידה בחברה, נקראה פירון־זומר ללהב 433 כאחראית על המוקד שליווה את משפחות החללים האזרחיים לפני ההודעה על הפטירה ובעיקר לאחריה, במהלך הזיהוי והקבורה. "היינו שם מבוקר עד לילה", היא נזכרת, "בכל יום חזרתי בארבע־חמש לפנות בוקר הביתה, מפורקת לגמרי. כל כך הרבה חללים היו שלא היה לי זמן אפילו לראות רגע חדשות. כמות הצעקות ששמעתי כשמסרו למשפחות הודעות הייתה איומה, ממש בלתי נתפסת".
את בישרת למשפחות?
"לא, הייתי מאחורי הקלעים של התהליך, אבל לידנו היה חמ"ל הנעדרים, והיו אנשים שהגיעו לדווח ומסרו להם הודעה מרה. זה היה חדר מסודר, עם המון עובדות סוציאליות ומטפלות, יחסית בתנאים טובים, אבל הזעקות היו איומות, והאנשים היו שבורים והמומים. וככל שעבר הזמן, המשפחות גם היו פחות סבלניות, כי היה שילוב מאוד קשה של המון נעדרים וחללים, וצריך היה להגיע לזיהוי סופי, והמשפחות לא ישנו שבועות בניסיון להבין איפה יקיריהן ומה קרה להם, ואולי הם בכלל אלמונים בבתי חולים, ולפעמים כבר לא ידעו מה הם מעדיפים, חטוף או גופה.
משפחות התמודדו עם דילמות מטורפות, והלב נקרע. זה היה נורא, נורא. חוסר הידיעה וההבנה לקראת מה הם הולכים היה מטלטל. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מדברת עם משפחות שלא יודעות מה קורה, תוך כדי זה שהם לוקחים את הילד לחוג, ואז הבנתי שאנחנו במציאות לא הגיונית, כי מצד אחד חייבים לנהל חיי שגרה בשביל הילדים האחרים, ומצד שני החיים נעצרו והם עדיין מחפשים".
איך המשפחות הגיבו לידיעה הסופית?
"אף פעם לא ידענו מראש. היו שאמרו, תודה שנתתם לנו ודאות, והיו כאלה שקרסו אחרי שהחזיקו כל כך הרבה זמן. אני אישית טיפלתי בכל כך הרבה משפחות, ואחת מהן הייתה של חברה טובה מהיישוב שחיפשה את אחותה במשך זמן רב. המשפחה שלה הייתה בטוחה שהיא חטופה, כי היו אינדיקציות, בין השאר בגלל שהטלפון שלה אוכן בעזה.
ואז באחד הלילות, בחצות, השם שלה עלה כזיהוי חלל, וידעתי מה יהיה התהליך ושבמהלך הלילה יעירו אותה ויודיעו לה, וישבתי שם ולא יכולתי לעשות כלום, כי אי אפשר להקדים את התהליך. רק אחרי שהודיעו יכולתי לעזור לה. זה היה רגע נורא קשה אישית".
השנים שבהן עבדת בחברת האבל לא ריככו קצת, לא הכינו אותך לזה?
"בסופיה טיפלתי בהמון משפחות, ותמיד זה נגע לי אישית, אבל גם כשאתה באבל לאומי, והסממנים דומים, אי אפשר להגיד, אני עושה את ההפרדות. זה היה חודש מאוד קשה. אבל לצד זה היו כל כך הרבה גילויי רעות והתגייסות שהרחיבו את הלב. ב־7 באוקטובר המטה שלי באורנית שלח מישהו והוא דפק על הדלת.
זה היה חג, לא היה לנו שמץ של מושג מה קורה, והוא סיפר ואז אמרתי לו, תנו לי כמה שעות כדי לחפש במה אפשר לעזור. ובמוצאי שבת כתבתי לאנשי המטה שמפסיקים את כל הקמפיין וכל המשאבים, שמירה, קהילה, מתנדבים, כל בעלי התפקידים, הכל מגויס רק למען היישוב סביב המלחמה. ועשינו את זה וכולם כמובן התגייסו, וכל הזמן הזה שמרתי שלא אהיה בפרונט של שום דבר מההתגייסות הנפלאה שלהם, כי זה לא היה זמן לפוליטיקה, ובטח שזה לא היה שלי אלא שלהם".
פירון־זומר נתנה את המשאבים הפוליטיים ליישוב והלכה להיות עם המדינה בחמ"ל, ושם ישבה יחד עם נציגי המשטרה ופיקוד העורף, ועם נציגי הממשלה הרלוונטיים, בתוכם משרד הפנים, הרווחה, הבריאות, הדתות וביטוח לאומי. "ניסינו לפתוח חסמים, לתאם מאתר הטהרה ועד הקבורה בפועל", היא מספרת.
"וסביב הדבר הזה נחשפתי למנכ"ל המשרד לשירותי דת יהודה אבידן, ואני יכולה להגיד היום בפה מלא שככה שלטון מרכזי צריך לפעול. הבן אדם לא ראה בעיניים. הוא היה עסוק בלייצר פתרונות. כל הזמן לחשוב שלושה צעדים קדימה. להבין לאן הולכים, להתגייס ולגייס. בימים שבהם אף אחד לא ידע מה עושים, הוא הבין מהר מאוד מה עושים ואיך. כולם דיברו אחר כך איך המשרד לשירותי דת גרם לדברים לקרות. זה כי עמד בראשו בן אדם אחד שהצליח להבין מהר מאוד מה צריך וגרם לזה לקרות".
דווקא דיברו על בלגן וכאוס בשורה.
"היו בלגן וכאוס מתוקף הקטסטרופה שקרתה לנו בפעם הראשונה, אבל אם לא היו אנשים בראש שהבינו איפה הכשלים ואיך אפשר להשתפר, עד היום היינו מנסים לעסוק בזיהוי. כי המערכת עבדה על זמן שאול בהקשר של תכף יהיה קשה יותר לזהות, ותכף גם לא נצליח לזהות וניאלץ להביא לקבורה אנשים שלא זיהינו. לא הגענו למקומות האלה, למרות שאי אפשר להבין את תנאי השטח ההזויים שמדינת ישראל התמודדה איתם בסיטואציה ההיא. זה היה מאפס למאה.
כל מה שחשבו עד אותו יום היה תרחישים של משהו קטן מול מציאות כאוטית. היה צריך לבודד ולזהות כמות אדירה של אנשים במצבים מורכבים, להפריד בין החללים שלנו לחללי האויב, בחיים לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם השיחות שעשיתי באותם ימים. אני, שעוסקת כל כך הרבה שנים בתחום הזה, לא האמנתי אי־פעם שאגיע למצב שבו קובעים הלוויה למשפחה, למרות שבפועל מצאנו חלק ממש ממש קטן.
וצריך להודיע למשפחה שזה מה שיש, ושיש סיכוי שנמצא עוד משהו בהמשך ובואו נחליט מה עושים, האם הלוויה עכשיו או להמתין, למרות שכבר הייתה המתנה של שבוע וחצי לזיהוי, נצח במונחים של קרובי משפחה. ובסוף קובעים הלוויה, ובזמן הזה מצליחים לזהות את כל הנפטר ואני מתקשרת אל המשפחה ואומרת, מצאנו את הכל. בחיים לא האמנתי שאהיה מאושרת מזה שמצאנו את כל חלקי הנפטר בשלמותו.
הטירוף הזה, אי אפשר להסביר אותו בכלל במילים, ובתוך הדברים האלה עומד אדם, יהודה אבידן, שכל הזמן רואה כמה צעדים קדימה ומנסה לפתור את הבעיות ולוקח בחשבון הכל, גם רגישויות וגם מצבים מורכבים. היו לו כתפיים רחבות כדי לקחת אחריות ולהסתכן בהחלטות שאולי אחר כך הוא אישית ישלם עליהן את המחיר, רק שלא יהיו משפחות בקושי הגדול הזה".
בתחילת המלחמה משרדי הממשלה הפגינו אוזלת יד משוועת.
"אבידן שייך לש"ס, ואפשר להגיד עליהם מה שרוצים, אבל אני פגשתי אנשי מקצוע רציניים ומלאי חמלה במשרדי הפנים, הרווחה, הדתות והבריאות של ש"ס. לדעתי, ההצלחה האמיתית של המפלגה הזו היא בלהביא את האנשים האלה לעמדות מפתח כדי שיוכלו לחולל שינויים משמעותיים".
התחושה מול המשרדים של סמוטריץ' ובן גביר שונה לגמרי בעיקר בתפיסת הייצוג של הציונות הדתית.
"הפנים של הציונות הדתית הם האנשים הטובים שנמצאים במערכת הפוליטית גם בלעדיהם ומקדמים דברים חשובים בלי כותרות או שיוך מובהק. הציונות הדתית צריכה להחליט אם היא סקטור מובחן. ואם כן, היא תשאל את עצמה מי המייצג שלה, ואני לא חושבת שהיא תבחר בסמוטריץ' או בבן גביר. אבל בשנים האחרונות כמות גדולה מאוד של אנשי הציונות הדתית, ואני בתוכם, חושבים שאנחנו לא צריכים להיות מפלגה מובחנת פוליטית, ולכן השילוב עם מפלגות אחרות, גם מפלגות השמאל, נראה הדבר הנכון".
מה דעתך על הסירוב של ראש הממשלה לקחת אחריות על אירועי 7 באוקטובר?
"אחד הדברים הכי חשובים זה לשאת באחריות למעשים שלך. אם אתה לא יודע לעשות את זה, אתה לא יכול להיות נבחר ציבור, כי אז לא תיקח אחריות גם על הבחירות האחרות שלך. אנחנו מקבלים החלטות מהלב, מהראש, בשילוב של השניים, ולכן רמת האחריות היא אפילו גדולה יותר. השאלה אם לקיחת האחריות מחייבת אותך להתפטר היא שאלה לגיטימית, אבל אני לא יכולה לקבל את זה שבגללה אתה לא לוקח אחריות. אותי זה מקומם".
והחטופים?
"אין מחלוקת שמדינת ישראל צריכה להכניע את חמאס ולהחזיר את החטופים. גם אין מחלוקת על הגיהינום שעובר על משפחות החטופים. אני לא יכולה לדמיין את עצמי יום אחד חיה במקומן".
בכל מחיר?
"בכל מקום, בכל דרך שמדינת ישראל חושבת שיש סיכוי להביא אותם, היא צריכה לעשות את זה. הפשעים הנוראים שנעשו נגד נשים וחטופים מדירים שינה מעיניי וצריכים להדיר שינה מעיני כל מי שיכול לקדם את השבתם. היישוב אורנית סמוך לכפרים פלסטיניים, ואין בוקר שאני לא שואלת את עצמי מה היה קורה אם 7 באוקטובר היה מגיע לאורנית. זה גורם לי לדאוג כל בוקר מחדש שזה לא יקרה". כדי שזה לא יקרה צריך צבא חזק ומגוון, מה שמביא את העיסוק בסוגיית הגיוס לשיא של כל הזמנים.
"אני חושבת שהנטל חייב להתחלק באופן שווה בין כולם. מדינת ישראל צריכה לדבר עם הרחוב החרדי ולראות איך היא מקדמת את הגיוס החרדי מלמטה. אני עובדת כבר שנים בצמידות עם הציבור החרדי, והתהליכים קורים שם מאחורי הקולות והרעשים ובצורה מאוד משמעותית".
השטח? ראינו אותו בהפגנות ובתגובות. אומר, "נמות ולא נתגייס".
"יש לא מעט נציגים ובעלי דעה בציבור החרדי שמשתלבים בעבודה ובצבא ורוצים שינוי. היינו רוצים שהשינוי יקרה מהר, אבל תהליכים לוקחים זמן. אני חושבת שהעבודה צריכה להתקדם דרך ארגונים בשטח, לא דרך הפוליטיקה. ככה זה יקרה מהר יותר".
פירון־זומר בת 36, נשואה ואם לארבעה, ומתגוררת זה שנים עם משפחתה המורחבת באורנית. מה מייחד אותך משאר הפוליטיקאים, אני שואלת. "הדרך", היא משיבה מיד. "אני מאמינה שכולם רוצים שהיישוב יהיה יותר טוב, העיר תהיה טובה יותר, גם המדינה, אבל אני חושבת שצריך לשים לב שגם הדרך להגיע לשם תהיה נעימה ומקבלת ומכבדת ומחבקת. אולי זה מה שעזר לי להיבחר, כי אנשים הרגישו שאני רואה אותם ושהמניעים שלי זה לא אני אלא הם".
ומה מפחיד אותך?
"בני המשפחה שלי. כולם חשופים לביקורת כזו או אחרת, אבל אני, בכל הכנות, רוצה שהם יהיו גאים בי. שכשיראו אותם ברחוב, יגידו עליי דברים טובים ולא ההפך, כי מדובר בתפקיד הכי לא מתגמל ברמת החשיפה הציבורית. האם אני מפחדת ממשהו אחר? כשראש רשות מתחיל לעבוד, קודם כל מפחידים אותו שהאחריות היא אדירה והכלים מאוד בירוקרטיים.
אז המשימה שלי היא להצליח לגרום לדברים לקרות. לא להתבלבל ולעשות את זה נכון. אני מאמינה שהמצפון המוסרי הוא הדבר הנכון פה, וגם ללכת בין הטיפות ולא לפגוש אנשים בארבע עיניים. אבל זה לא מפחיד. זה משימתי. באופן כללי אני לא בן אדם פוחד. אני בן אדם מאותגר. אני רואה אתגרים ופותרת אותם. לא מפחדת מהם".