גבי אשכנזי, הרמטכ"ל ה־19 של מדינת ישראל, כיהן כשר החוץ במשך שבעה חודשים. במהלך התקופה הקצרה הזו השכיל להבין את מה שרבים בממשלות ישראל לדורותיהם לא הפנימו, ואמר, תוך שימוש בז'רגון שהוא מכיר, ש"אנשי משרד החוץ הם לוחמים בלי מדים". אחרי האסון ב־7 באוקטובר, מלחמת חרבות ברזל וגל האנטישמיות ששוטף את העולם - אפשר להוסיף שהם לוחמים בלי מדים, בלי תחמושת ובלי אסטרטגיה. כך לפחות טוענת בכירה לשעבר בשירות החוץ של מדינת ישראל.
בעקבות המלחמה: תעשיית המוזיקה בחו"ל במצב עגום
"מחריבים מבית": יהורם גאון במתקפה חריפה על הישראלים שמפגינים נגד השרים בחו"ל
ההאשמות הקשות שלה על היעדר תכוניות ארוכות טווח, שמאחוריהן הבנה עמוקה של הסיטואציה, תכנון מוקדם, תקצוב מתאים וציפוף שורות, צריכות להטריד את כל מי שמדינת ישראל ויהודי העולם חשובים לו. "הכי פשוט ללכת לזירה הפוליטית", היא אומרת, "אבל אני לא מתעסקת בזה. תפקידה של הממשלה – כל ממשלה – הוא לקבוע אסטרטגיה ולהקצות את המשאבים לכך".
אין דפי מסרים?
"יש, אבל אין אסטרטגיה. ממשלות בעולם קובעות יעדים ארוכי טווח למדיניות חוץ. איזה טיב יחסים אנחנו רוצים עם אפריקה, מה היעדים שלנו בסין, כיצד אנחנו רוצים שייראו יחסינו עם מוסדות אקדמאיים בעולם ועוד. הממשלה שלנו החליטה להקים משרד למאבק באנטישמיות. איך נאבקים באנטישמיות? מהם הכלים? מה היעדים הפרטניים למאבק הזה? מהו התקציב? והאם בכלל נכון להקים משרד ייעודי שאין לו את המערך של משרד החוץ בחו"ל, או שנכון שזה ינוהל במשרד החוץ? אנחנו לא חווים גל של אנטישמיות, אלא צונאמי. והצונאמי הנוכחי הגיע בגלל השקעה ארוכת טווח של הערבים, שהחליטו לכבוש את המוסדות האקדמיים בעולם המערבי והשקיעו בזה מיליארדים".
5 מיליארד דולר
תהליך בניית הכוח הפלסטיני באקדמיה נמשך מעל 25 שנה, ומי שמתדלק אותו בהרבה כסף הן, בעיקר, ערב הסעודית וקטאר. יותר ויותר סטודנטים ערבים ממלאים את האוניברסיטאות. הם אומנם מיעוט, אבל הוא הופך לקולני ובולט כשיש לו גיבוי של מרצים ערבים, שהמחלקות שלהם מקבלות מימון נדיב מאוד מספונסרים אסלאמיים עם כיסים עמוקים מאוד.
בעשור האחרון תרמה קטאר למעלה מ־5 מיליארד דולר כדי לפתוח סניפים של אוניברסיטאות מובילות מארה"ב בתוך המדינה, ולחזק תכנים פרו־פלסטיניים בפקולטות ובמחלקות שעוסקות בלימודי המזה"ת, וכטריליון דולר סך הכל בהשקעה באקדמיות ברחבי הגלובוס. הכסף, שאינו מפוקח, עובר בשלל צורות שהתוצאה שלהן אחת: בעלי המאה הם שקובעים את הטון.
ה"ניו יורק טיימס" פרסם שהסעודים מזרימים הון לאוניברסיטאות מהשורה הראשונה, כמו הרווארד, ייל ו־MIT, אבל גם למוסדות נוצצים פחות, ומממנים מלגות לימוד מלאות לסטודנטים סעודים שמגיעים ללמוד בארה"ב - דבר שהופך אותה למדינה הרביעית בעולם במספר הסטודנטים הזרים שם, אף שאוכלוסייתה מונה רק 37 מיליון איש. כמענה לביקורת הקשה כלפי תרומות מפוקפקות כאלה ואחרות, נשלפת התשובה הבאה: אם ליהודים מותר לתרום, גם אנחנו יכולים.
"הערבים מחליטים"
"אנחנו יודעים שהיהודים תורמים לא מעט לאוניברסיטאות בארה"ב, אך לא ברור אם הם באמת משפיעים גם על תכנים", אומרת הבכירה. "הערבים מחליטים מה יהיו התכנים. התורמים היהודים פחות. במידה רבה לישראל יש תפקיד בסימון יעדים, סכנות. זה לא נכון שאין קשב בעולם הדמוקרטי לישראל. כשישראל מאוד ממוקדת מטרה, היא מצליחה להשפיע על השיח, ע"ע אונרא, שנמצאת על הגריל. בניית האסטרטגיה צריכה לכלול היבטים שונים, כמו להשפיע על מחוקקים במדינות דמוקרטיות להגביל תרומות של מדינות לא דמוקרטיות למוסדות חינוך. זה יהיה תהליך ארוך, כן. אבל צריך להציב יעדים ארוכי טווח.
"משרד החוץ מצביע על הסתה מתמשכת במערכת החינוך הפלסטינית כבר המון שנים, ויש לזה גם תוצרים. כיום זה נמצא בשיח של מדינות אירופה, ואפילו הפרלמנט האירופי קיבל החלטות בנושא. אבל לא עסקנו מספיק במה שמתרחש באוניברסיטאות, ואיבדנו לא מעט כתוצאה מכך. זה לא נגמר בהפגנות, אלא גם בחרמות אקדמאיים - חלקם נובעים מהימנעות, ואפילו לא מחרם מוצהר".
אכן, כיום שגרירי ישראל מתקשים להיכנס לאוניברסיטאות במדינות המערב מטעמי ביטחון. כך קרה לדוגמה לשגרירת ישראל בספרד, שהותקפה על ידי פעילים פרו־פלסטינים באוניברסיטה וחולצה משם על ידי המשטרה בפברואר 2023 - זמן רב לפני 7 באוקטובר. "למשרד החוץ הסכמים עם מדינות רבות להענקת מלגות לסטודנטים, אבל זה לא ממומש בשל היעדר תקציב. זה בדיוק השלב שבו היינו צריכים להשקיע הון עתק כדי להביא לכאן סטודנטים. סטודנט שמגיע לישראל עובר לצד שלנו. האם כסף רלוונטי? בוודאי. אבל קודם כל צריך להחליט שאנחנו רוצים לכבוש בחזרה את האוניברסיטאות. לקבוע אסטרטגיה, ואז לקבוע תקצוב מתאים. אולי אפילו גיוס תרומות לנושא".
אלון אושפיז, שפרש בינואר 2023 מתפקידו כמנכ"ל משרד החוץ אחרי כהונה של שנתיים וחצי, אומר שהבעיה הרבה יותר מורכבת מאסטרטגיה ומשאבים, אף ששני המרכיבים האלה קריטיים. "התקציב שנדרש לתקשורת אסטרטגית, ורק לתצורה הקלאסית שלה בחו"ל בלבד, הוא בהיקף של מאות מיליוני שקלים. אפילו בשנים שאני הייתי בתפקיד וגייסתי סכום שיא, הוא הגיע לסביבות 100 מיליון בלבד, כשחלקו אינו בבסיס התקציב ומגיע בחתיכות - דבר שמקשה על תכנון ארוך טווח.
"אני חוזר רגע למונח הפשטני של הסברה. ההסברה שלנו בעתות משבר, מלחמת לבנון השנייה ועכשיו, נשענת על דומיננטיות גדולה של המערכת הביטחונית והצבאית ומופנית כלפי פנים. אין שום סיכוי שהסברה שמדגישה הישגים צבאיים לא תיצור נזק בחוץ, בעיקר בקמפוסים. אשכנזי היה מדבר איתנו על להתאים חימוש למטרה, ולחימוש הזה אין סיכוי לפגוע בה".
"מתוחכמים מאוד"
"צריך גם לקחת בחשבון שיש שינוי מסוים בחברה האמריקאית, שאינו קשור בישראל, והחל במהומות של האפרו־אמריקאים. בעקבותיהם הייתה מגמה להגדיל את הגיוון בקמפוסים, שהביא לביטול מבחני הקבלה, שרק עכשיו מתחילים לחזור, ולעלייה במספר הסטודנטים הזרים - בהם גם ערבים. זה שיש אמריקאים שמקדשים את המניפסט של בן לאדן לא אומר שכולם נגדנו. אבל אסור להתעלם מזה שנחצה קו אדום של ויכוח פוליטי לגיטימי שהפך לאנטישמיות, ועל מדינת ישראל לטפל בו.
"ומילה על התורמים היהודים. לא מדובר באנשים לא מתוחכמים שרוצים רק לראות את השם שלהם על הדלת. הם לא נותנים כסף בקלות ובחינם. מה שקורה היום רק מוכיח שהם מתוחכמים מאוד ויודעים גם להיות אגרסיביים. משיכות הכספים של תורמים גדולים, דוגמת בוב אקמן ורוברט קראוף, שאנשים מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף לפגישה של 20 דקות איתם - מוכיחה שהם לא פראיירים.
לדברי אושפיז, "חלק מהחברות העסקיות, כמו פלאנטיר של פיטר טיל, פרסמו מודעות ב"ניו יורק טיימס" לתמיכה ולמתן מלגות לסטודנטים יהודים שמרגישים מותקפים. זאת, לצד אמירה מאוד ברורה שלהן שלא יעסיקו את הסטודנטים הפרו־פלסטינים שמתרוצצים בהפגנות. איך הן יעשו את זה? בכמה שאלות פשוטות בראיון העבודה, כמו איפה היית בקיץ 2024? התורמים היהודים לא מסתפקים רק בזה, ודורשים שינויים בהנהלות של המוסדות האקדמיים, ולעתים גם מצליחים".
"השנואים בקמפוס"
"התחלנו לאבד את האוניברסיטאות כשאיבדנו את היהודים הצעירים", אומר אסף זמיר, קונסול ישראל בניו יורק לשעבר, "כשהליברלים, הקונסרבטיבים והרפורמים איבדו איתנו קשר. החטא הקדמון שלנו היה הפיצול בין משרד התפוצות למשרד החוץ, והחלשת הברית עם היהודים הליברליים לטובת הברית עם הימנים האוונגליסטיים. משם הדרך להיות השנואים של הקמפוס קצרה. ההצלחה הגדולה של תנועת זכויות האדם הייתה ההקבלה בין הפלסטינים לזכויות אדם. כשזה קרה, בשלהי שומר החומות, הליברלים לא מחו ואפשרו את התהליך במעין הסכמה שבשתיקה.
"יש בארה"ב עלייה של השמאל הקיצוני, לא רק בהקשר הישראלי. הם קוראים לארה"ב 'מדינת טרור', ובטוחים שהאוניברסיטאות נמצאות על אדמות כבושות של אינדיאנים. אנחנו רק רכיב בתוך זה וכשהפכנו מהאנדרדוג, המדינה הקטנה שזה עתה נולדה, כשהרב אשל הלך יד ביד עם מרטין לותר קינג, לחזקים, מצליחים, אגרסיביים, לא תמיד נחמדים לשכנים שלנו - קשה מאוד לחבב אותנו.
"בגלל חוסר ההסכמה בינינו, אין לנו סיפור מסגרת מוסכם כעם, חברה ומדינה, אין גבולות ואין חוקה, מאוד קשה לשווק את זה החוצה. לאמריקה יש סיפור אחד, לנו יש מיליון. וזה קורה כי אנחנו נמצאים במשבר זהות קשה, ורואים את זה". וכששרי חוץ מתחלפים כמו גרביים, וכל שר חדש ממהר לבטל מה שהיה לפניו ולהמציא את הגלגל, אי אפשר לקדם מהלכים באמת.
איך מצליחים להתמודד עם הסברה, ללא תקציב או כוח אדם?
"זה באמת מאוד קשה. לפעולות שאנחנו עושים יש השפעה. למשל, את מזמינה עיתונאי לפגישה ובאותו שבוע אקבל כתבה מחבקת. אבל יש עשרות עיתונאים, ובסוף לדיפלומט יש הרבה מאוד משימות. ללא כוח אדם פשוט אי אפשר לעשות. כוח אדם זה קריטי, תקציב זה קריטי, אבל הצורך הוא בשינוי רדיקלי. זה לא עניין של מיליון אחד או שניים, אלא שינוי בחשיבה ארוכת טווח ובהקצאת משאבים מתאימים".
זמיר: "למשרד החוץ יש תקציב קטנטן שהלך ודולל עם השנים, מפני שנתניהו חשב ששגרירים אומרים דברים שמאלניים, המשכורות לעובדים נמוכות ולכן הסיכוי לגייס כוח אדם איכותי נמוך והתחלופה גבוהה. קיסינג'ר אמר שלישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק פנים. אף אחד לא עוצר לחשוב איך ייראו הדברים בחוץ ובגלל מהלכים כושלים, כמו לנאום בקונגרס על הראש של נשיא ארה"ב, הרבה אנשים בוושינגטון, גם רפובליקנים, מחכים לנו בסיבוב.
"בגלל סבבי הבחירות התכופים, ממשלות המעבר והתנהלות בלי תקציב, נוצר מצב אבסורדי ששגריר צריך לבקש אישור על 2,000 דולר מהחשב בירושלים - וככה אי אפשר להתנהל. אבל כל זה הוא לא תחליף לעובדה שהאסלאם הפונדמנטליסטי גדול, עשיר וממוקד מטרה נגד ישראל, ואף משרד חוץ מדהים לא יכול לנצח אותו בקלות".
בהינתן שנתוני הפתיחה שלנו נמוכים כל כך, אומר אושפיז שצריך להפוך את התקשורת האסטרטגית למלחמה באנטישמיות נגדנו בעולם ליעד לאומי, "להקצות לו משאבים, חלוקת עבודה ומערך שיתאם בין הגופים. לא הגיוני שמדינת ישראל תטפל בהם לבד. יש לנו בני ברית, עסקים, קהילות יהודיות חזקות. מדינת ישראל יכולה וצריכה להפוך לחוד החנית במאבק. ייתכן שאיבדנו את הדור הזה. שלא נפסיד גם את הדור הבא", אומרת הבכירה לשעבר.