השר שיקל וחברי הכנסת מהליכוד: סעדה, הלוי, קלנר ובוארון, שיגרו הערב (שלישי) מכתב לשר הביטחון גלנט, בו כתבו: "אם עייפת מן הדרך ואינך מסוגל לעמוד איתן מול מבקשי נפשנו, אנו מפצירים בך ללכת ולשוב לביתך ולהשאיר את המלאכה הקדושה בידי אחרים המסוגלים לכך והראויים לדור הניצחון המופלא שקם לנגד עינינו ולמסירותם ולהקרבתם של החיילים".
לא ציר פילדלפי וגם לא החטופים: זה מה שעמד מאחורי מסיבת העיתונאים של נתניהו | אנה ברסקי
אלו הדברים המלאים, כפי שנכתבו: "מדינת ישראל מצויה במערכה קשה מול מרצחי חמאס, משטר הרשע האירני וגרורותיו בלבנון ובכל רחבי המזה״ת. בעת הזו תפקידה של הנהגת המדינה ככלל ושל שר הביטחון בפרט הוא לטעת רוח של חוסן בקרב העם וגבורה בקרב הגיסות הלוחמים. למרבה הצער בתקופה האחרונה, וביתר שאת בימים האחרונים, התבטאויותיך ופעולותיך משיגים את ההפך הגמור.
"במקום לפעול כדי לגבות מחמאס מחיר כבד על הרצח המחריד של שישה מחטופינו, אתה מבקש למעשה להרים דגל לבן ולהיכנע לדרישותיו. בנוסף לכך, ההתבטאויות המשתלחות וחסרות האחריות בפורומים הרגישים ביותר, והתדרוכים מדיוני הקבינט לעיתונאים בארץ ולכתבי חצר בחו״ל, פוגעים במאמצים לשחרור כלל החטופים, משרתים את הטרור הפסיכולוגי של האויב ומקרינים חולשה ומבוכה.
"נסיגה מציר פילדלפי היא הפקרות ביטחונית שאין הדעת סובלת והיא נובעת מאותו קוצר ראות שהוביל את צמרת המערכת הביטחונית ל־7 באוקטובר. ברגע שנאבד אחיזה בציר, נהרות של אמל״ח ופעילי טרור יזרמו אל רצועת עזה, חמאס ישקם את כוחו במהירות, ירי הרקטות יחודש ובשונה מהבדיות שאתה וצמרת מערכת הביטחון מנסים למכור לציבור, אין שום ערבות שהתנאים המדיניים הבינ״ל יאפשרו לנו להחזיר את המצב לקדמותו ולהשתלט מחדש על הציר.
"לשם המחשה, למרות ההצהרות המאיימות, ישראל לא ידעה לגבות מחיר כבד לאחר אירוע החטיפה ב־7 באוקטובר 2000 בהר דב, והיא לא ידעה לחדש את האש אחרי שהופר ברגל גסה הסכם הפסקת האש בסיומה של מלחמת ההתשה באוגוסט 1970. חידוש לחימה ככלל ויציאה למערכה קרקעית בפרט הוא אירוע סבוך ומורכב מאין כמותו.
"חמאס דורש לא רק נסיגה מציר פילדלפי אלא גם את הפסקת המלחמה טרם השמדתו ואת נסיגת כלל כוחות צה"ל מכל רצועת עזה לרבות ממסדרון נצרים ומרחב הפרימטר. המשמעות של קבלת תנאים אלה היא אחת: מלחמת חרבות ברזל על מחיריה הכבדים בחיי אזרחינו וחיילינו תהפוך לעוד סבב לחימה בעזה.
"במשך שנים סיפרת איך חשת פספוס שלא נתנו לך, כאלוף פיקוד דרום, לסיים את המלאכה במבצע עופרת יצוקה, והנה ברגע האמת אתה עצמך מוכן לוותר על הכרעתו המוחלטת של חמאס. הכרעה כמו זו שעליה דיברת בתחילת המלחמה: 'כניעה או מוות'.
"עד כה נמנענו מקריאה פומבית משותפת אלייך מתוך רצון להפחית מתחים, אולם אירועי הימים האחרונים לא הותירו לנו ברירה. לעם ישראל וללוחמיו מגיע שר ביטחון שיוביל אותם לניצחון ולהכרעה, שר שנאה דורש ונאה מקיים. שר ביטחון שלא נכנע לטרוריסטים אלא מכניע אותם. שר ביטחון שיודע שנפילת הבנים אסור שתהא לשווא, שר שמכבד את הציבור ששלח אותו לממש מדיניות ביטחונית לאומית ברוח קיר הברזל של ז׳בוטינסקי.
"אם עייפת מן הדרך ואינך מסוגל לעמוד איתן מול מבקשי נפשנו, אנו מפצירים בך ללכת ולשוב לביתך ולהשאיר את המלאכה הקדושה בידי אחרים המסוגלים לכך והראויים לדור הניצחון המופלא שקם לנגד עינינו ולמסירותם ולהקרבתם של החיילים.
"עד מתי נילחם, שאל משה בילינסון במאמרו 'טעם המערכה' בימי המאורעות: 'עד מתי? עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר בכל מחנות האויבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו, כי הכרח החיים עמו ואמת החיים עמו, ואין דרך בלתי אם להשלים עמו. זהו טעם המערכה. עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'".