שורד השבי אלי שרעבי , ששוחרר מעזה בעסקה לאחר 491 ימים בשבי חמאס, הגיע היום (חמישי) לנאום בפני מועצת הביטחון של האו"ם במטרה לשתף את סיפורו ולנסות להשפיע על מקבלי ההחלטות בזירה הבינלאומית. אלי הזכיר את של אלון אהל, ששהה איתו בשבי ונשאר מאחור, תשע פעמים במהלך נאומו.
בין היתר אמר בהתייחסותו לאהל: "אלון כלוא מתחלת לאדמה, לבד ומוקף במחבלים שמענים אותו. הוא לא יודע אם הוא אי פעם יראה את אמו, אביו ומשפחתו האהובה. אני לא אשאיר אותו מאחור. אני לא אשאיר איש מאחור. הזמן שלהם כמעט נגמר".
אלי שרעבי אמר בנאומו: "בשבעה באוקטובר, גן העדן שלי הפך לגיהנום. התחילו אזעקות, מחבלי חמאס חדרו לקיבוץ, לבית שלי וקרעו אותי מהמשפחה שלי, מאז לא ראיתי אותם שוב. במשך 491 ימים הוחזקתי בעיקר מתחת לאדמה במנהרות הטרור של חמאס, כבול, מורעב, מוכה ומושפל. הייתי שבוי בחושך, מבודד מהעולם. המפלצות נהנו מהסבל שלנו. שרדתי על שאריות מזון, ללא טיפול רפואי וללא רחמים. כשהשתחררתי שקלתי רק 44 קילו. ירדתי מעל 30 קילו, כמעט מחצית ממשקל גופי".
אלי שרעבי לפני הכניסה למועצת הביטחון: "באתי היום לאו"ם עם מסר – השיבו את כולם הביתה"@RamEliBrandts
— כאן חדשות (@kann_news) March 20, 2025
צילום: UN TV pic.twitter.com/OnLydyEBhi
אלי שיתף את חברי מועצת הביטחון של האו"ם ברגעים הראשונים של הבוקר הנורא ההוא: "בשבעה באוקטובר הדלת נפתחה. הכלב שלנו נבח. המחבלים פתחו באש. ליאן ואני השלכנו את עצמנו על הבנות שלנו, וצעקנו למחבלים שיפסיקו. פתאום היו עשרה מחבלים בתוך הבית שלי' הם לקחו לנו את הטלפונים. שניים מהם תפסו אותי. הם לקחו את אשתי ובנותיי למטבח. לא יכולתי לראות אותם יותר. לא ידעתי מה קורה איתם. צרחתי את השמות שלהם, והם צרחו את שלי. אמרתי לליאן לא לפחד. אבל זה היה פחד מעבר לכל מה שאי פעם הרגשתי. ואז ידעתי שלוקחים אותי. כשהם גררו אותי החוצה, קראתי לבנות שלי: 'אני אחזור'. הייתי חייב להאמין בזה. אבל זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. לא ידעתי שהייתי צריך להיפרד, לנצח", הוסיף שרעבי.
שרעבי תאר את התנאים הקשים בהם שהה בשבי: "ב-52 הימים הראשונים הוחזקתי בדירה. הייתי קשור בחבלים. הידיים והרגליים שלי היו קשורות כל כך חזק שהחבלים נקרעו לתוך בשרי. כמעט לא נתנו לי אוכל ומים ולא הצלחתי לישון. הכאב היה בלתי נסבל. לפעמים, הייתי פשוט מתעלף מהכאב, רק כדי להתעורר לכאב הזה שוב ושוב. ואז, ב-27 בנובמבר 2023, חמאס הכניס אותי למנהרה. חמישים מטר מתחת לאדמה. שרשראות הברזל היו כל כך הדוקות עד שקרעו לי את העור. הם מעולם לא הורידו אותן. לא לרגע אחד. השרשראות האלה היו עלי עד היום שבו השתחררתי. אני לא יכול להתחיל לתאר את הייסורים. זה היה גיהנום".
שרעבי הרחיב בעניין היחס של שוביו אליו ואל החטופים האחרים: "האכילו אותי חתיכת פיתה ביום וכוס תה. הרעב כילה הכל. הם הכו אותי. הם שברו לי את הצלעות. לא היה אכפת לי. רק רציתי חתיכת לחם. מעולם לא היה מספיק אוכל. לפעמים, אם התחננו מספיק, היינו מקבלים משהו נוסף. היינו צריכים לבחור: חתיכת פיתה נוספת או כוס תה. לפעמים, הם זרקו לנו תמרים יבשים, וזה הרגיש כמו המתנה הכי גדולה בעולם. היינו צריכים להתחנן לאוכל, להתחנן להשתמש בשירותים. תחנונים היו הקיום שלנו".
אלי סיפר על הרגע בו נודע לו שאחיו יוסי לא בין החיים: "רגע לפני שחרורי, מחבל הראה לי את התמונה של אחי, יוסי בהנאה ואמר לי שהוא מת. זה היה כאילו הורידו עליי פטיש ענק. סירבתי להאמין בזה. אחי יוסי היה כל הלב. אלה שהיו איתו בשבי אמרו לי שהוא נתן את האוכל שלו לאחרים".
"בנקודת המסירה מחמאס פגשתי נציגה מהצלב האדום. היא אמרה לי, 'אל תדאג, אתה בטוח עכשיו'. אני בטוח? איפה היה הצלב האדום ב-491 הימים האחרונים?" שאל.
אלי סיפר על הרגע בו הבין שאשתו ובנותיו נרצחו - "ואז הגעתי לנציגת צה"ל. אמרו לי שאמא שלי ואחותי מחכות לי ואני ביקשתי את אשתי והבנות שלי". ואז ידעתי, הן אינן, הן נרצחו.
"אני יודע שאתם דנים כאן במצב ההומניטרי בעזה לעתים קרובות מאוד. אבל תרשו לי לומר לכם, כעד ראייה - ראיתי מה קרה לסיוע הזה. חמאס גונב את זה. אני ראיתי מחבלי חמאס נושאים ארגזים עם סמלי האו"ם ואונר"א עליהם לתוך המנהרה, עשרות ועשרות קופסאות, במימון הממשלות שלכם, מאכילות מחבלים שעינו אותי ורצחו את משפחתי. הם היו אוכלים ארוחות רבות ביום מהסיוע של או"ם שהיה מונח לפנינו, ומעולם לא קיבלנו מהסיוע הזה דבר. כשאתם מדברים על סיוע הומניטרי, תזכרו את זה: חמאס אוכל כמו מלכים בעוד החטופים גוועים ברעב. חמאס גונב מאזרחים, חמאס חוסם את הסיוע מלהגיע למי שבאמת זקוק לו", אמר.
על אלון אהל אמר אלי: "אלון נמצא עדיין 50 מטרים מתחת לאדמה. נשעתי לו שאספר את סיפורו. כשפגשתי את אלון, שעכשיו הוא בן 24, כבר עברנו שנינו תקופת שבי נוראית. נשענו אחד על השני כדי לשרוד. אלון הוא פסנתרן מוכשר ואני זוכר איך הוא ניגן לעצמו באצבעותיו על גופו". בהמשך סיפר על האירוע בו שבר המחבל את צלעותיו במכות ואמר: "אלון ניסה להגן עלי בגופו".
אלי סיפר על מצבו הבריאותי של אלון ועל הפציעה בעינו והדגיש: "הוא מעולם לא קיבל טיפול רפואי. הוא לא ראה את ההצלב האדום כלל. כעת הוא עיוור בעין הפצועה". אלי סיפר: "כשעזבתי את אלון הוא אחז בי, מבוהל להישאר לבד. הוא אמר לי שהוא שמח בשבילי. הבטחתי לו שזה רק עניין של כמה ימים עד שהוא ישוחרר הביתה. טעיתי".
לקראת סיום אמר: "491 ימים. זה כמות הזמן שרעבתי, הייתי כבול והתחננתי לאנושיות שלי. בכל הזמן הזה אף אחד לא בא ואף אחד בעזה לא עזר לי. אַף לא אחד. האזרחים בעזה ראו אותנו סובלים. הם הריעו את למחבלים הרצחניים שחטפו אותנו. הם בהחלט היו מעורבים".
"זו בקשה האחרונה: לא עוד תירוצים. עכשיו, אני כאן לפניכם באו"ם כדי לומר: תביא את כולם הביתה. אין יותר תירוצים. אין יותר עיכובים. אם אתם טוענים שאתם מייצגים את ערכי האנושיות - תוכיחו את זה. תחזירו אותם הביתה". אמר - בסיום דבריו הדגיש אלי "שמי אלי שרעבי. אני לא דיפלומט. אני שורד. תביא את כולם הביתה. עַכשָׁיו".
