ערב אישור התקציב בעולם הפוליטיקה הישראלית הוא סוג של מקבילה לערב חג המולד בתרבות המערבית - עת רצון אולטימטיבי להגשמת המשאלות הכי מרחיקות לכת, כאלה שבזמן שגרה לא היית מעז להשמיע אותן אפילו בריאיון לתחנת רדיו בית ספרית עם קהל מאזינים המסתכם בכמה עשרות הורי תיכוניסטים ממגמת התקשורת.
לפי הכלל הפוליטי הידוע, כל מה שנדרש זה להלחיץ כמו שצריך את סנטה... את ראש הממשלה. שם הקוד – היעדר רוב בעד התקציב. רבים ניסו, לא מעטים הצליחו. גם הפעם לא חרגה הישורת האחרונה לקראת אישור התקציב מן המסורת. שלושה עלו על המסלול – שניים מתוכם הגיעו לקו הגמר ורשמו הצלחה, השלישי – טעה בחישוב, נכשל ונאלץ להתקפל.
איתמר בן גביר: ללא ספק לא רק צלח את המסע, אלא זכה בפרס הראשון. כאשר בדיוק לפני חודשיים בן גביר לקח סיכון ופרש לאופוזיציה כאות מחאה על עסקת החטופים, הוא לא רק הותקף מכל מיני כיוונים, אלא גם הוספד פוליטית. שותפו לשעבר ומתחרהו בהווה, בצלאל סמוטריץ', קיים נגדו קמפיין הסברה נרחב.
לא נותר כלי תקשורת מגזרי אחד בודד שבו לא הוסבר לקהל מדוע יו"ר עוצמה יהודית מתנהג בצורה ילדותית, לא אחראית ופרובוקטיבית, בשונה כמובן מיו"ר הציונות הדתית, שבחר להישאר בממשלה. יש לציין כי בן גביר הסתכן באמת ולא בכאילו, אף שבטח היה מעדיף את המציאות המדומה שבה בנימין נתניהו מכריז מלחמה ומפטר את ראש השב"כ רק כי בן גביר דרש את זה כתנאי לחזרתו. מה שנקרא, טו גוד טו בי טרו.
לצד זאת, לא נהיה תמימים ולא נטען כי שובו של הבן האובד לזרועותיו של נתניהו דווקא השבוע, לקראת ההצבעות על התקציב ומיד אחרי שצה"ל פתח במבצע בעזה, הינו צירוף מקרים לגמרי לא מתוכנן. האמת, כרגיל, נמצאת באמצע. מה שהחזיר את בן גביר לממשלה והעניק לקואליציה את הרוב המובטח, ולנתניהו את השקט המיוחל (והזמני), הוא מפגש מדויק של כמה נסיבות ואינטרסים. מפגש מקרים לא בדיוק מקרי, אבל לצומת הזה עוד צריך היה להגיע.
פרישתו של יו"ר עוצמה יהודית מהממשלה גרמה לאנחת רווחה לא רק לסמוטריץ', אלא גם (ואולי אפילו ביתר שאת) לאריה דרעי, יו"ר ש"ס. דרעי, בלשון המעטה, לא נמנה עם חברי בן גביר - עוד מתקופת הבחירות. מבחינתו, עוצמה יהודית בלבלה את המוח לצעירים רבים, שבעבר לא העלו על דעתם (או דעת הוריהם) לשלשל לקלפי פתק שלא כתוב עליו ש"ס. אבל לא רק זה. בממשלה הנוכחית הפך דרעי לסמן המתון, המרכזי - לפרקים אף עם נטייה קלה שמאלה - ליונת השלום ולתומך גדול בעסקאות שמחזירות את החטופים הביתה.
בן גביר, עם דרישותיו לחנוק את עזה, עם התנגדותו הקבועה לעסקאות במחיר של הפסקת אש ושחרור מחבלים, הוא ההפך המוחלט של דרעי. כל עוד היה בפנים – המתיחות בין השניים גברה והלכה. ברגע שיצא החוצה – לא אחת התבטא דרעי, בפורומים שונים, כולל באוזני נתניהו, כי אין צורך להחזיר את עוצמה יהודית הקיצונית, בן גביר הוא דמות לא יציבה, אסור לסמוך על מי שקם ועזב, כי הוא בטח לא יהסס לעשות את זה שוב, במועד שהכי יתאים לו והכי לא יתאים לקואליציה. נתניהו החשדן המצטיין שמע, אך לא בהכרח הקשיב. די מהר התברר שהוא צדק.
כמה עולה אצבע?
וכאן בא לקדמת הבמה שחקן נוסף, עוד אחד שהחליט לנצל את קלף התקציב לטובת הגדלת הרווחים הפוליטיים. שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף הוא אומנם פוליטיקאי טרי, אך את "כלל ערב התקציב" הוא הספיק ללמוד - והחליט ליישם בלי לשים לב לדינמיקה שמסביב. בהוראת מנהיגו הרוחני הרבי מגור, הציב גולדקנופף בפני רה"מ ואנשיו איום: או שחוק הגיוס מקודם ומאושר לפני אישור התקציב – או שאני פורש ואנשי אגודת ישראל גם מצביעים עם האופוזיציה נגד התקציב.
קשה לומר איזה שיקול פוליטי גרם לגולדקנופף להתעקש על איומו גם כשחבריו לרשימה מסיעת דגל התורה הבהירו לו כי באיום הזה - הוא לבד. גם אחרי שהתברר שלא כל אנשי אגודת ישראל מוכנים להצטרף לאולטימטום – גם אז לא ויתר השר גולדקנופף. איום הפרישה מהממשלה התאדה עם הזמן (מסתבר כי גם לאידיאולוג כמו השר גולדקנופף יש מקורבים שהובטחו להם תפקידים - מה שקשה לבצע כשאתה לא שר אלא ח"כ פשוט נטול כוח והשפעה), אך איום ההצבעה נגד התקציב כי אין חוק גיוס - נותר על כנו. ההתעקשות הזאת בסופו של דבר הדליקה את נורת הפרנויה בלשכת ראש הממשלה, והחל מסע החזרה של בן גביר.
אנשי רה"מ עשו חישוב פשוט, והתוצאה לא מצאה חן בעיניהם. 63 אצבעות מובטחות בעד התקציב הפכו בן רגע ל־60 - וגם זה לא בטוח. שני חברי אגודת ישראל, משה רוט ויעקב טסלר, הודיעו כי יתנגדו לתקציב בהוראת גולדקנופף. האצבע המכרעת, של "מורד עוצמה יהודית" ח"כ אלמוג כהן - גם המחיר שלה פתאום עלה מעבר למצופה. כהן הסביר לאנשי נתניהו כי לתמיכתו בקואליציה תחת האיום המפורש להיות מוכרז כפורש צריך להיות מחיר. כמו למשל, תפקיד שר. תחשבו.
התייעצות קצרה הובילה להחלטה המתבקשת: התזה של דרעי וסמוטריץ' "נסתדר בלי בן גביר" לא הוכיחה את עצמה. הגיע הזמן להפעיל תוכנית חירום. ולבן גביר נשלחו שליחים בהולים. משא ומתן חשאי בין אנשי רה"מ ליו"ר עוצמה יהודית נמשך שבועות מספר, וידע עליות ומורדות. תחילה הוצעה לבן גביר "חבילת הישגים" תקציביים – תמורת תמיכתו בתקציב בעודו נשאר ח"כ באופוזיציה. אחר כך ניסו לדבר איתו על התמורה הנאה לחזרתו לקואליציה בלי שיחזור לממשלה. גם לזה סירב.
פריצת הדרך האמיתית התרחשה לפני כעשרה ימים, כשהדינמיקה בשיחות על עסקת החטופים הפכה לשלילית והובילה למבוי סתום הרמטי. בן גביר, עדיין ח"כ מהאופוזיציה, קיבל עדכונים ביטחוניים סודיים – אומנם לא ברמה של שר בקבינט, אבל בהיקף שהספיק לו כדי להבין כי העסקה, ככל הנראה, כבר לא תתקיים, וכי פני מערכת הביטחון, בהוראת הדרג המדיני – לחידוש הלחימה בעזה.
בניגוד לפייק, שמשום מה מוגש בימים אלה בתור קו הפרשנות המרכזי, לא החליט בנימין נתניהו על הפתיחה במבצע צבאי בעזה כדי לרצות את בן גביר. הסדר הנכון הוא – ההתקדמות הפוליטית מול בן גביר חלה מיד אחרי שחמאס סירב לכל ההצעות שהן לא שיחות על שלב ב', סיום מוחלט של המלחמה ונסיגת צה"ל משטחי עזה. אילו בכירי חמאס היו אומרים "כן" למשהו: למתווה וויטקוף הראשון, למתווה וויטקוף המצומצם, או אפילו להצעתו ההזויה של אדם בוהלר – המבצע לא היה קורה, ובסבירות גבוהה – בן גביר גם היום היה ח"כ באופוזיציה. נותר רק לברך על כך שעד כה לא עלתה טענה לקיום הסכם חשאי בין מוחמד סנוואר לאיתמר בן גביר.
מה שכן - בן גביר היה מעודכן, וידע כבר ב־13 במרץ, שבוע לפני חזרתו הרשמית, כי החזרה ללחימה זה עניין של ימים ספורים. מסמך קצר - המסתכם בשני משפטים, כולל הכותרת "הודעה מטעם סיעות הליכוד ועוצמה יהודית" – סוכם, נוסח, ואף הודפס בתאריך 13 במרץ, ובו הודעת שתי הסיעות על חזרתה של עוצמה יהודית לקואליציה, ושל שלושת חבריה – לתפקידי השרים. מדוע המתין הפתק במגירה שבוע שלם? כי עיתוי בפוליטיקה הוא - אם לא הכל, אז כמעט הכל.
דיפלומטיית השריונים
בן אובד נוסף שניצל גם כן את העיתוי הקסום של ערב אישור התקציב כדי להשלים את הליכי חזרתו הוא, כמובן, גדעון סער. איש הליכוד לשעבר ועוד מעט – איש הליכוד בהווה. מדוע "עוד מעט"? בניגוד לדיווחים שיצאו בעקבות ההודעה המשותפת של הליכוד והימין הממלכתי על השלמתם של הליכי המיזוג, מדובר בחזרה הביתה בשלבים.
בפועל, סער לא ויתר ויתור מוחלט ומיידי על חופש ההצבעה ועל זהותה האוטונומית של סיעתו. כל סממני העצמאות הללו צפויים להתבטל רק בעת מיזוגן של הסיעות - וזה יתרחש רק לפני הבחירות. זאת אומרת, שעד סוף הקדנציה סער וסיעתו שומרים על חופש ההצבעה שלהם כמעט בכל נושא, פרט לסוגיית גיוס החרדים. מיזוג הסיעות יתקיים לאחר אישור כללי הפריימריז במרכז הליכוד – כך לפי ההסכם בין סער לליכוד - וזה יקרה רק כשנדע מהו תאריך הבחירות לכנסת הבאה. עד אז הימין הממלכתי תמשיך להתנהל כסיעה נפרדת.
כמו כן, וגם זה - בניגוד למה שדווח, סער לא קיבל שריון מובטח ברשימת הליכוד עבור איש מטעמו. על פי ההסכם, גם סוגיית השריון תתבהר לכאן או לכאן קרוב למועד הבחירות. אם מרכז הליכוד יאשר ליו"ר התנועה נתניהו שריונים מטעמו – אחד מהם ילך לסער, וממנו לאחד מחברי רשימתו (השם לא מופיע, אך קרוב לוודאי שקוראים לו זאב אלקין).
מה שבטוח - אם גדעון סער יקבל את המקום המשוריין ברשימת הליכוד, הוא לא ייקח אותו לעצמו. סער, שנולד וגדל פוליטית בתנועת הליכוד, מכיר את השטח, יודע את כללי המשחק ומרגיש את הלכי הרוח. הוא יודע שאם הוא חוזר לרשימה בתור מועמד משוריין, הוא גמור, ואין לו עתיד בביתו הפוליטי החדש־ישן. הדרך היחידה אל הצמרת, ולשם גדעון סער מכוון, עוברת רק דרך הפריימריז. סער ניגש למשימה בטוח ביכולתו להוכיח את כוחו גם מול המתנגדים, שלא ממהרים לשכוח ולסלוח לו על עזיבתו הרועשת.
