ישראל של מרץ 2025 היא מדינה עייפה, שחוקה - וכעת גם שותקת. חזרנו להילחם, וגם הפעם ברור את מי יגייסו ללחימה. עכשיו, כשברור יותר מאי־פעם שהחזית בוערת ושהעורף מתוח עד קצה גבול יכולתו, המדינה שוב יוצאת לקרב עם משאבים חסרים.
בניגוד לאפודים הקרמיים שהיו חסרים בתחילת המלחמה, את המחסור הפעם - לוחמים, אי אפשר לקנות. והנה, שוב אנו יוצאים למלחמה בלי כוח אדם מספק ובלי הנהגה שמבינה את גודל השעה.
למה שלא נשלח את הלוחמים להילחם למען המשילות, בזמן שנרקום את חוק הפטור בשקט במסדרונות הכנסת? הרי הציבור התעייף מלהביע את קולו, שתיקתו רועמת ומעידה על עייפות עמוקה, על אובדן תקווה. עייפות שמגיעה מכך שהציבור הישראלי כבר מזמן הפנים את מה שנבחרי הציבור עדיין מסרבים ליישם: אי אפשר להמשיך בדרך הישנה.
תקופה ארוכה אחרי שאנחנו, הדור הצעיר, היינו הראשונים לקחת אחריות ולהתייצב בפני האתגרים שעמדו ועומדים בפנינו, נבחרי הציבור שלנו עדיין מתבצרים בעבר, עוסקים בשיקולי הישרדות פוליטית ויוצרים בעיות במקום לפתור אותן.
המאבק שאנחנו מנהלים למען חוק גיוס הוגן לימד אותי כי הבעיה איננה החוק בלבד, אלא הניתוק של נבחרי הציבור מהעם. רוב הציבור מבין היטב שהגיע הזמן לחוק גיוס שוויוני לכולם. עכשיו. לא במושב הקיץ, לא בעוד חודשים, אלא היום, בהתאם לצורכי המלחמה. שנים של טמינת הראש בחול לא נפתרות ביום אחד, אבל הפתרון מתחיל בהחלטה אחת – ההחלטה להרים את הכפפה ולשלב כוחות.
עשינו את זה בלחימה, עשינו את זה בעשרות יוזמות שטח, וגם הפעם יש לנו את הכוח לשנות בקנה מידה לאומי. גיוס מדורג, מותאם לצורכי הצבא והמגזר החרדי כאחד, אינו משאלת לב רחוקה. אף צד לא ייצא עם חצי תאוותו בידו, אבל הנטל על הלוחמים יפחת, וחרדים יזכו לשמור על אורח חייהם ועל המדינה גם יחד, עם יעדים שמוגדרים היטב, וככל שנתאים את הצבא לצורכי המתגייסים - נגדיל את השותפות.
ישראל זקוקה להנהגה חדשה, כזו שמחוברת לעם ולבעיות שלו. הנהגה אמיצה, ישרה, שמבינה שמנהיגות זה לא מקצוע אלא שליחות. זו לא רק הכרעה על חוק הגיוס; זו הכרעה על אופי המדינה ועל הדרך שבה נמשיך לחיות כאן. עכשיו הזמן לקרוא בקול: מספיק להתחמק - הגיעה עת ההכרעה.
