הבועה האמריקאית: בוושינגטון מתקשים להתאושש מניצחון נתניהו

 אורח נכבד יבוא לישראל עוד לפני הפסח. אורח רצוי. יו״ר בית הנבחרים האמריקאי, המחוקק הרפובליקני ג'ון ביינר. ביקור רם דרג של אישיות נכבדה. הוא יתקבל בכבוד גדול, כיאה. וגם ישיב למארחו בכבוד. לממשלת ישראל יש יחסים מצוינים עם ממשלת הצללים של אמריקה, ולא צריך להקל בהם ראש. ביינר הוא חומת המגן של ממשלת בנימין נתניהו הרביעית, החוצצת בינה ובין כנופיית ההונים הזועמת של ממשל ברק אובמה. אם אובמה מתכוון לחתום על הסכם מגוחך עם איראן - הסכם שאפילו הצרפתים אינם מרוצים ממנו - ביינר אולי יוכל לעשות משהו. אם אובמה מתכוון לשלח בישראל את מכות האו״ם - ביינר יוכל לגרום לו להרהר בזה שוב.

ערב נסיעתו של ראש הממשלה לקונגרס, בעיצומו של הוויכוח הגדול על השאלה האם ביקורו רצוי, האם נאומו רצוי, אמר נתניהו בדיוק זאת: הקונגרס הוא המחסום האחרון שיכול לעצור את הממשל. השאלה האם ועד כמה ילכו הרפובליקנים רחוק בניסיונם זה עודה פתוחה. אבל לפחות כרגע נדמה שנתניהו צדק: ניצחונו המפתיע בבחירות הטריף את המערכת הממשלתית הוושינגטונית והכניס את מערכת היחסים אמריקה־ישראל לעוד סחרור. ישראל עשויה להזדקק לבלם שיעצור לא רק דהירה אמריקאית להסכם עם איראן, אלא גם דהירה אמריקאית לע־ נישה של ישראל.

חומת המגן של ממשלת נתניהו הרביעית. ביינר. צילום: רויטרס

מכה לאגו

הנשיא אובמה כבר מפקפק בישראל בגלוי - מדבר על ״שחיקה״ בערכיה הדמוקרטיים. הוא מפקפק בנתניהו בגלוי - בוחר להאמין לדבריו במערכת הבחירות ולא להבהרותיו לאחריה, שלהן אינו מאמין.

הוא גם מאיים על ישראל בגלוי - ״אנחנו צריכים להעריך אילו אופציות אחרות זמינות לנו כדי להבטיח שלא נראה מצב כאוטי באזור״, אמר הנשיא בסוף השבוע. ולא צריך להיות ספק: המילים נבחרו בקפידה כדי להזכיר לישראל את ימי ה״הערכה מחדש״ של ממשל הנשיא ג'רלד פורד באמצע שנות ה־70.

אפשר להתייחס גם לדברי הנשיא האמריקאי באחת משתי דרכים: להאמין לו שמה שמרגיז אותו הן הצהרותיו - הלא מוצלחות, ראוי לומר - של נתניהו בימים האחרונים של הקמפיין. ההצה־ רה הנוגעת לסיכויי הקמתה של מדינה פלסטינית במהלך כהונתו של נתניהו, וזאת הנוגעת להצבעתם של ערביי ישראל.

ואפשר גם לא להאמין לו, ולהניח שמה שמרגיז את אובמה באמת אינה הצהרה זו או אחרת, אלא עצם העובדה שנתניהו שוב נבחר. אולי העובדה שעם כל המאמץ, ולמרות כל הכוונות הנכונות, נתניהו עשוי להמשיך לכהן בתפקידו גם אחרי שאובמה ייאלץ לפנות את הבית בשדרות פנסילבניה בעוד פחות משנתיים.

בממשל מכחישים כמובן את ההנחה שאובמה פשוט מתוסכל מניצחונו של נתניהו. אצלם זה אף פעם לא אישי - הבעיה היא תמיד המדיניות, ובמקרה הספציפי הזה הקביעה של נתניהו שמדינה פלסטינית קום לא תקום.

כאמור, אפשר לבחור להאמין לזה, ואפשר גם להתגלגל מצחוק, כפי שעשה בשבוע שעבר אחד מעוזריו הבכירים של ביינר כאשר נשאל על התנהלותו של אובמה.

ניצחונו של ראש הממשלה בקלפיות נתפס באמריקה כמכה לאובמה. מכה לאגו. מתברר שהבוחרים הישראלים אינם נוטים להתחשב במה שחושב הנשיא. מתברר שהאגדה על כך שבלי תמיכת הנשיא האמריקאי ראש ממשלה ישראלי לא יכול להיבחר מחדש חסרת שחר (אגב, היא אכן חסרת שחר). מתברר שיש עוד בעולם מי שיכול לעמוד מול אובמה בלי למצמץ ולהביס אותו. יצחק הרצוג אולי סבור, בטעות, שהוא היה יריבו האמיתי של נתניהו. אבל ביינר וחבריו סבורים אחרת.

כמובן, באהדתם הגלויה לממשלת ישראל החדשה יש מידה של נחמה, אך לא מספקת. עם כל הכבוד, אובמה הוא מי שמתווה את מדיניות החוץ האמריקאית בשנים הקרובות. אובמה הוא שיחליט - לפחות עד שהקונגרס יכשיל, אם יכשיל - על איזה הסכם לחתום עם איראן. אובמה הוא שעשוי להורות לשגרירה שלו באו״ם, סמנתה פאוור, להימנע מלהטיל וטו במועצת הביטחון על החלטות סהרוריות הקובעות מועד קשיח לנסיגה ישראלית לקווי 67'. הרפובליקנים יוכלו להטריד אותו באמצעים שונים, להתיש אותו, הם יוכלו להזהיר שפעולה של האו״ם נגד ישראל תוביל לקיצוץ חד בתקציבו - בכוחם לעצור הזרמת כספים לאו״ם, אך אין ודאות שאכן יעשו זאת כדי להגן על ישראל.

הממשל שוקל ללכת למהלך באו״ם, אם כי טרם קיבל החלטה. ובעצם, גם לא ברור האם ועד כמה הוא שוקל זאת באמת, ומאילו סיבות.

יש הגורסים שאובמה אכן מתכוון להלום בישראל כדי ללמד אותה לקח - לא רק את נתניהו, אלא גם את הבוחרים הישראלים שכנראה אינם מבינים אנגלית פשוטה וצריכים לשמוע מסר ברור יותר וכואב יותר בטרם יתעשתו. ויש הגורסים שאובמה לא מתכוון באמת, שיש לו דברים יותר חשובים לעסוק בהם, ושכל מטרתו היא לאותת לנתניהו שלא יקים ממשלה קיצונית מדי, ולא יאפשר לשריו להשתולל.

אובמה אומנם נכשל בניסיונו המגושם לעצב את הזירה הפוליטית הישראלית לפני הבחירות, אך עודו יכול לנסות לעצב את מה שיקרה בה לאחר הבחירות. לסמן לנתניהו קווים אדומים שאם יסטה מהם תספוג ישראל נזק ממשי.

על סף היסטריה

הרבה ממה שיקרה הלאה תלוי בשאלה האם ועד כמה יצליח נתניהו להרגיע את הרוחות. הראיונות שהעניק מיד לאחר הבחירות בניסיון להבהיר את כוונותיו לפניהן היו צעד בכיוון הזה. כלומר, נתניהו מבין שמוטב להרגיע. ממש כמו בישראל, שעוד רוטטת מהתרגשות או מזעם - תלוי במחנה הפוליטי - ושייקח לה עוד כמה ימים או שבועות עד שתירגע מההפתעה, כך גם אמריקה.

אומנם מדובר בסך הכל בבחירות רחוקות במדינה רחוקה במציאות רחוקה, אך התגובות להן קשות, על סף היסטריה. כך מצד הממשל המאוכזב, שנקט במדיניות ילדותית של עיכוב שיחת הטלפון המסורתית של ברכת הנשיא למנצח. ועוד הרבה יותר מזה, מצדם של יהודים בולטים בשיח הציבורי.

כן, גם לרבים מהיהודים באמריקה קשה. וגם הם נאחזים בשתי ההתבטאויות של נתניהו כדי להצדיק את זעמם - על אף שנדמה שהזעם אינו נובע רק מהן, אלא מעובדת ניצחונו של נתניהו.

בעל הטור תום פרידמן מהניו יורק טיימס כבר הודיע שנתניהו יביא על ישראל את פתרון המדינה הדו-לאומית. בעל הטור דנה מילבנק מהוושינגטון פוסט הזהיר שעוד מעט כבר לא תהיה ״מדינה יהודית״ שבתו הצעירה תוכל לברוח אליה אם וכאשר ״הגסטפו יבוא״ - עד כדי כך.

הארגון היהודי היוני ג׳יי סטריט, שעורך השבוע את ועידתו בעיתוי מצוין, מתכוון להסתער על הממסד היהודי-אמריקאי כדי לוודא שכספיו אינם מגיעים להתנחלויות במסגרת התמיכה בישראל. התנועות היהודיות הרפורמית והקונסרבטיבית גינו את דבריו של נתניהו על הצבעת ערביי ישראל.

וכאשר היהודים אינם מבינים את ישראל, כאשר הם מתקשים להזדהות עם הבחירה שלה, נשלף האיום הקבוע: ״התרחקות״. ייתכן שהפער בין ישראל ובין יהודי אמריקה מתרחב, הזהיר נשיא התנועה הרפורמית, הרב ריק ג'ייקובס. יהודי אמריקה נוטים שמאלה, יהודי ישראל נוטים ימינה. הפער מובנה לסיטואציה הזאת שלא בטוח שניתן לשנותה. ״אין לנו בעיה עם נתניהו, יש לנו בעיה עם ישראל״, כתב בעל הטור ויל סלטן במגזין ״סלייט״.

ואכן, ישראל והישראלים הם הבעיה שיש ליהודי אמריקה. הם מתקשים להבין אותה ואת בוחריה, מתקשים לקבל את בחירתם. בדיוק כפי שישראלים רבים עמדו משתאים לנוכח החלטתם של הבוחרים היהודים באמריקה לבחור בנשיא אובמה - פעמיים! - כך עומדים יהודי אמריקה ומשתאים לנוכח החלטתם של הישראלים לבחור בנתניהו - ארבע פעמים!

המרחק בין היהודים של כאן ושל שם איננו פער הנובע מרצון רע. זהו פער הנובע מקריאה הפוכה של המציאות. ובעצם, האמריקאים לוקים פעמיים: גם את המציאות המזרח-תיכונית הם קוראים אחרת - וגם את המציאות הישראלית הם קוראים אחרת.

במזרח התיכון הם מצפים למשא ומתן שיוביל לשלום. מישראל הם מצפים לבחירה במועמדים מהשמאל הליברלי. את אכזבתם קשה להכיל. מה עושים איתה? לאן לוקחים אותה? חלקם התקררו מהר, וכבר מסבירים שהמהלך לעיצובה מחדש של ישראל ידרוש זמן. חלקם עודם כועסים, ומבקשים לא לעצב את ישראל אלא לחנך אותה, אולי בעזרת המקל הגדול של הממשל האמריקאי.

השאלה המטרידה

ביקורו של ביינר בישראל לא יקל עליהם, כמובן. שוב ייזכרו עד כמה נת-ניהו מחובר למפלגה שהיהודים אינם מצביעים לה. שוב ייווכחו שלישראל קל יותר עם מי שלהם קשה יותר. זה קורה להם בכל פעם שישראל מתחברת לימין האמריקאי, לא רק במקרה של נתניהו. גם כאשר אהוד אולמרט ניהל מערכת יחסים קרובה עם הנשיא בוש היה קשה. וגם כאשר אולמרט התקוטט עם יו״ר בית הנבחרים הדמוקרטית ננסי פלוסי היה קשה.

הנה, כבר מתחברת הבעיה ה״יהודית״ לבעיה ה״דמוקרטית״. לא ״יהודית ודמוקרטית״ במובן המוכר לנו כאן, אלא יהודית ודמוקרטית במובן של המפלגה הדמוקרטית, ביתם הפוליטי של יהודי ארצות הברית.

ה״טיימס״ הקדיש בסוף השבוע כתבת מגזין ארוכה לשאלה ״האם לדמוקרטים ולישראל יש עתיד משותף?״. זו שאלה מטרידה אם התשובה לה שלילית. והכתבה הזאת, כמו גם הערכות מצב שנערכו בישראל בחודשים האחרונים, הגיעו למסקנה שאכן ישנה בעיה.

השאלה הבאה כמובן היא האם יש גם פתרון לבעיה הזאת, והתשובה לשאלה הזאת מורכבת - קשה למצות אותה בכן ולא.

אבל דבר אחד ברור: כל פתרון שעשוי להימצא לבעיית ישראל והמפלגה הדמוקרטית נשען במידה רבה על תמיכתם של היהודים בישראל ובמקביל על התפקיד המשמעותי שבכירים יהודים ממלאים במפלגה הדמוקרטית. ממילא, ככל שלישראל תהיה בעיה עם היהודים, כך יהיה לה קשה יותר לבנות עליהם בבואה לעסוק בפתרון בעייתה עם המפלגה הדמוקרטית.