בסוף היו אלו החרדים האשכנזים שפסעו ראשונים אל הקואליציה של נתניהו. זו לא הייתה התוכנית המקורית שלהם, אבל בשלב מסוים, כשהאיתותים מלשכת ראש הממשלה הבהירו ששבוע לפני הדד-ליין להקמת הממשלה יש ליצור דינמיקה של הצטרפויות, פסעו החברים ליצמן גפני מעדנות לחדר סיעת הליכוד בכנסת. שם, בכמה דקות של חתימות על מספר עותקים של ההסכם הקואליציוני, הביאו בשורה גדולה למגזר החרדי שזקף את קומתו, ואכזבה גדולה לכל נציגי המפלגות שלקחו חלק בקבלת ההחלטות בשנתיים האחרונות ואיימו לשנות באופן דרמטי את צביון המגזר החרדי. לא פחות.
בניגוד לסיכום הצפוי עם ש״ס, ההסכמים עם יהדות התורה הושגו כבר לפני יותר משבוע ורק המתינו לחתימה הרשמית. מבט חטוף על ההסכם הקואליציוני שנחתם בין יהדות התורה לליכוד מלמד על שורת הישגים משמעותית למגזר החרדי. ברמת התפקידים אין הפתעות מיוחדות: משה גפני לראשות ועדת הכספים, יעקב ליצמן כ(סגן) שר הבריאות, מאיר פרוש סגן שר החינוך. הח״כים ישראל אייכלר ואורי מקלב יסתפקו בתפקידים חשובים פחות: סגן יו״ר הכנסת ויו״ר ועדת המדע והחלל, בהתאמה.
אבל זה לא רק התפקידים. הישגי החרדים כוללים גם את הגדלת המעורבות והשליטה במינוי דיינים, עיקור מתוכן של חוק הגיוס כפי שעבר בממשלה הקודמת, ביטול רפורמת הגיור, הגדלת קצבאות הילדים והרחבת תוכנית ליצמן לטיפולי שיניים חינם עד גיל 14. גם לאברכים מחכה תופין נאה, בדמות גמלת הבטחת הכנסה.
לאורך המו״מ היה ברור כי יש תיאום משמעותי בין ש״ס ליהדות התורה סביב הדרישות הקואליציוניות. אם כך, מה התרחש בימים האחרונים שהביא את יהדות התורה לרוץ קדימה ולא להמתין לחתימה במקביל עם האחות המזרחית?
לפי שעה לא ברור אם מדובר באסטרטגיה מתואמת, שנועדה למנוע חזות ציבורית שלילית של דהירה לקואליציה, או בקרע אמיתי. חובבי הספקולציות יכלו להיזכר ביחסים המיוחדים ששוררים בין שר הכלכלה המיועד, אריה דרעי, לשר החוץ איווט ליברמן, מה שייתכן שהניע את הראשון להיות מתואם דווקא עם שר החוץ הנוכחי והמיועד.
לקראת סוף השבוע החליט דרעי לוותר באופן סופי על תיק הפנים, כדי להימנע מסערה ציבורית ולהתרכז בניסיון להכניע את הליכוד בסוגיית מע״מ אפס על מוצרי יסוד, שתהווה תנאי לכניסתם לקואליציה. לצורך כך שבר דרעי שתיקה ארוכה ובראיון לגלי צה״ל גידר את עצמו באופן שיקשה עליו לחזור בו מדבריו. מדבריו באותו ראיון ניתן היה להבין שדרעי צפוי גם להצטרף לקבינט המדיני-ביטחוני.
אין ספק שאחרי שנים ארוכות של שיממון פוליטי, דרעי שב לאט ובטוח למוקדי הכוח הציבוריים שבהם אחז אלי ישי בתפקידו כיו״ר ש״ס. עכשיו, בהיותו ראש המפלגה החרדית־מזרחית היחידה בסביבה, קיבל דרעי הזדמנות בלתי חוזרת לעצב מחדש את ש״ס בדמותו ובצלמו, ללא הפרעות. קצב האירועים האינטנסיבי השכיח את האירוע החמור בשכונת מאה שערים בירושלים, שבו הותקף באבנים קצין גבעתי שהגיע לבקר שניים מחייליו המשרתים ביחידת תומר, הגדוד החרדי הקרבי החדש.
שעות אחדות לאחר שנופצו שמשות רכבו של הקצין ונופצה גאוותו, פוליטיקאים חרדים וחילונים התחרו ביניהם בסוגיה מי יגנה בצורה תקיפה יותר את המעשה. אפילו לשכת ראש הממשלה פרסמה תגובה שבה נאמר כי בנימין נתניהו שוחח עם השר לביטחון הפנים והורה לו להאיץ באנשי המשטרה לחקור ולהביא לדין את העומדים מאחורי המעשה.
מי שלא הופתעו מהתקרית האלימה הם הגורמים החרדיים שעוסקים בנושא גיוס צעירים לשירות צבאי. במשך תקופה ארוכה הם מדווחים על שיח אלים וקיצוני כלפי צעירים חרדים שבחרו להתגייס, ובמרכזו ״קמפיין החרדקים״ (חרדים קלי דעת), סדרה בלתי נגמרת של קריקטורות משפילות. אלא שהפעילות נגד מחוללי הקמפיין הייתה רפה, והדרך לאלימות ידועה מראש. גם עבור הקצין, התקיפה לא הייתה הפתעה מוחלטת, ומקורות המקורבים אליו מספרים כי גם בעבר הוא הותקף בנסיבות דומות, אם כי תוצאות התקיפה היו קיצוניות פחות.
אבל יש גם נקודת אור: ״מי שנטלו חלק במעשה ראויים לכל הוקעה וגינוי״, נכתב במאמר מערכת של העיתון הפופולרי ״המודיע״. ״אין לאיש זכות לתקוף חיילים על היותם חיילים, אין לאיש זכות להלבין את פניהם סתם כך ברבים. מי שעושה כן אינו מדבר בשם הציבור החרדי, אינו משרת את מטרותיו, לא מייצג את ערכיו ואת דרך חייו״.
מה שהיה מרגש עוד יותר הוא המכתב שכתבו החיילים למפקד המחלקה שלהם: ״אנו חשים בושה על מה שקרה, אך יחד עם זאת אנו חשים גאווה לשרת בצבא ההגנה לישראל, לשרת בחטיבת גבעתי ולהיות חלק מפלוגת תומר״.