מבע פניו של בן שיחי גרם לי לתהות אם מדובר בדמות החרדית המוכרת לי זה עידן ועידנים. עיניו רשפו בזעם, והסערה שהתחוללה בנפשו ניכרה לעין כל. ״שניים רודפים אחרי העכבר״, הסביר. ״הבלבוסטה והחתול. הבלבוסטה רוצה להבריח את העכבר מביתה, אבל החתול משקיע את כל מרצו בתפיסת העכבר כדי להרוג אותו״.
במשל הלא שגרתי הזה השתמש בכיר בעולם החרדי כדי להמחיש בפני את התחושה החרדית הקולקטיבית בימים אלו. בתפקיד העכבר: המגזר החרדי. בתפקיד החתול הרצחני: אנשי יש עתיד והתקשורת. ״הם שונאים אותנו שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים״, אמר. ״אנחנו צריכים להגן על עצמנו, לא במתקפה אלא במגננה אקטיבית״.
כאילו בתיאום עם בן שיחי, עמל השבוע ח״כ משה גפני, יו״ר ועדת הכספים הנכנס, לסמן את שי פירון מיש עתיד כאויב החרדים. ״אנחנו בסך הכל מנסים לתקן את העוול הנורא של שי פירון, שהפלה בין ילד חרדי לילד חילוני״, טען גפני כשנתבקש להסביר את העלות התקציבית שנגזרת מהסיכומים בין הליכוד ליהדות התורה. פירון הכחיש את הנאמר כמו גם טענות אחרות שהועלו נגד סיעתו.
אבל מעבר לכתישה ההדדית והצפויה בין אנשי יהדות התורה לבין יש עתיד, שתימשך כנראה לאורך כל הכנסת ה־20; סוגיה עקרונית יותר עומדת על הפרק: ההגדרה החרדית העצמית.
השאלה היא אם החרדים יוכלו לשכנע את הרוב החילוני להכיר בתרומה הייחודית שלהם למדינה כפי שהם רואים אותה, תוך קיום אורח חיים שמרני והימנעות מנשיאה קולקטיבית בנטל שירות החובה.
# # #
בשנת 1952 ביקר ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, במעונו של אברהם ישעיהו קרליץ (״החזון איש״) ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בישראל. במרכז הפגישה, שהסעירה את היישוב, עמד רצונו של בן־גוריון להבין כיצד אדוקים - כלשונו - ושאינם אדוקים יכולים לחיות בתיאום ובשיתוף פעולה במדינה הצעירה.
כדי להבהיר את עמדתו, השתמש הרב קרליץ במשל ״העגלה הריקה״ שמקורו בתלמוד: ״אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא״. בנמשל של החזון איש, הציבור החרדי שטעון במשא ערכי צריך לקבל את זכות ההובלה בנושאים ציבוריים, כאשר אלו מתנגשים עם הערכים החילוניים, שחפים להשקפתו ממוסריות וערכים.
בפרויקט ״הבלוג של בן־גוריון״, הועלה תיאור הפגישה מפיו של ראש הממשלה הראשון. ״החזון איש הקשיב בבת צחוק קלה ופיקחת. הוא ענה, 'מדוע מוכרח בחור צעיר לעבוד בשבת דווקא ליד ביתי? מדוע לא יכולים גם אתם לשמור שבת - כלום זה מזיק?', אמרתי גם אנו מוקירים השבת, ורוצים בעונג השבת, אבל תפיסתנו שונה... והן לא תיתכן שתאנסו אותנו, כלום אינו מודה שאהבת ישראל קודמת לכל?״.
למרבה הצער בסופו של דבר לא הגיעו השניים להסכמות. ״לבסוף גמר דבריו, יש דברים שנמסור עליהם נפשנו; אנחנו אולי מעטים, אבל כשנמסור נפשנו נהיה חזקים, ולא יהיה כוח שיתגבר עלינו״.
כיום השיח החילוני־חרדי מתנהל ללא נכונות אמיתית להכיל את השוני והניגודים בין המגזרים. הציבור החרדי נוחל הפסד משמעותי במערכה הציבורית על הלב החילוני. הציבור החילוני, לעומת זאת, מסרב לראות את התרומה של המגזר החרדי לשימור הערכים היהודיים.
״מישהו יודע מה מתחולל בנפשו של בן הישיבה, אילו סערות נפש ומשברים עוברים עליו״, הקשה הגורם החרדי שאיתו שוחחתי. ״האם השירות שלו למען העם היהודי קשה פחות?״. זוהי העמדה החרדית המסורתית, שמקדשת את הלימוד הרצוף וההתמדה בגמרא על פני כל דבר אחר.
החדשות הרעות הן שהמצב לא עומד להשתנות בקרוב, והדיון הציבורי סביב סוגיות דת ומדינה לא יהיה ענייני. אין ספק שחילופי המהלומות שהתנהלו השבוע בנין פירון לגפני היו רק תצוגת תכלית. והמערכה האמיתית, יש לשער, עוד לפנינו.
ולמרות זאת, ראוי לציין כי בתהליך הרכבת הממשלה, חברי הכנסת החרדים יעקב ליצמן, משה גפני ואורי מקלב, זכו לחיבוק חם מהמערכת הפוליטית ומכלי התקשורת על פועלם בתפקידיהם הציבוריים. ניתן לקוות שזה מה שיעודד את חברי הכנסת להמשיך בגישה הזאת גם בקדנציה הנוכחית, ואולי בכך לתרום לכינון יחסים שפויים יותר בחברה בישראל.