קצת קשה להאמין, אבל במאי הקרוב נציין 20 שנה לעידן נתניהו. מנהיג הליכוד שנראה מחוסל פוליטית אחרי רצח רבין ופיגר באחוזים ניכרים בסקרים מול שמעון פרס, עשה את הבלתי ייאמן וניצח בבחירות של 1996 על חודו של אחוז. ב–1999 אומנם הפסיד בבחירות לאהוד ברק וכהונתו נראתה כאפיזודה חולפת בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, ודאי כשלאחר מכן גם איבד את הבכורה בליכוד לאריק שרון והפסיד בבחירות לאהוד אולמרט שרץ עם קדימה, אבל ב–2009 חזר לשלטון ומאז הוא שולט במדינה ללא מצרים.
בפרספקטיבה של שני עשורים, נראה נתניהו כמנהיג הבולט בתקופה זו. ב–2018 הוא אף צפוי לשבור את שיאו של בן–גוריון ולהפוך לאיש שכיהן כאן בפרק הזמן הארוך ביותר כראש ממשלה. באין יריב, כשגם מעבר לאופק לא נראה מנהיג פוטנציאלי שיאיים עליו כאלטרנטיבה, המוסף פותח בסדרת כתבות לציון 20 שנה לעליית נתניהו. בכתבה הראשונה: הנפילה של התקשורת ושל הסוקרים בבחירות 96', דבר שלמעשה חזר על עצמו בבחירות 2015.
“לפחות בציבור היהודי הרגיל פרס מוביל בהפרש ניכר", כתב אמנון דנקנר ב"הארץ" שלושה ימים לפני הבחירות, בתום מסע בן שלושה חודשים בכל רחבי הארץ. “הדעת נותנת כי פרס יגבר על נתניהו אם לא יהיה פיגוע טרור", כתב ב"הארץ" דן מרגלית כשלושה שבועות לפני הבחירות. ואילו סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" כתב שהוא מאמין לסקרים.
כמה חודשים לפני הבחירות, סקרים הצביעו על פערים של כ–16% בין פרס לבין נתניהו לטובת הראשון. שורה של פיגועים ומבצע ענבי זעם שאליו יצא ראש הממשלה דאז צמצמו את הפער, אם כי פרס המשיך להוביל בסקרים גם במדגם ששודר בליל הבחירות. עיתונאים היו כל כך בטוחים בניצחונו של פרס, עד שבליל הבחירות אמנון אברמוביץ' הודיע לצופי הערוץ הראשון ש"הרחשים שעוברים ליד אוזנינו מעידים על ניצחון יותר ממשי של פרס מכפי שמסתמן ברגע זה".
“לא הייתי צריך להגיד את מה שאמרתי", אומר היום אברמוביץ', “מינה צמח אמרה לי את הדברים לפני השידור, אמרתי דבר שלא הייתי צריך להגיד, אבל תצייני שבבחירות האחרונות דווקא אמנון אברמוביץ' השמאלן אמר שנתניהו יהיה בוודאות ראש הממשלה".
אז מה קרה לך ב–96'?
“זאת הייתה ההרגשה אצל כולם בעקבות הלך רוח פוסט–טראומטי אחרי רצח רבין. התקשורת לא סוקרת דעת קהל, התקשורת זרמה עם המגמה של הטחת האשמות במקום להתעשת ולומר שצריך לחבק את הימניים ואת הדתיים. מאז למדתי לא להקשיב לאנשים כמוני אלא להקשיב לציבור אחר, וככה ידעתי שבבחירות האחרונות נתניהו ינצח בניגוד לרבים מחברי שאמרו שנגמר עידן נתניהו".
סקרים ושטח
פה ושם היו מי שצעקו שהמלך הוא עירום, שפרס חזק בסקרים אבל חלש בשטח. נוצר נתק בין העם לבין מפלגת העבודה, זעק שלמה להט שעמד בראש עמותה שתמכה בשמעון פרס. אבל רוב העיתונאים והסוקרים נטו להתעלם מנבואות זעם כמו זו של להט, לא הבינו את ציבור הבוחרים והיו מנותקים לחלוטין מרחשי לבו של העם.
“בניגוד לתקשורת, נתניהו הבין את שפת המגזר שלו גם ב–96' וגם עכשיו", אומר דניאל בן–סימון לשעבר עיתונאי ב"הארץ" ומחבר הספר "ארץ אחרת" על בחירות 96'. “לפני 20 שנה נכשלתי בראיית הנולד. גם אני, כמו רוב העיתונאים, לא ראיתי את מה שהולך לקרות. גם אני הסתנוורתי. מאז חזרתי בתשובה, במקום להסתכל מתל אביב על מה שקורה בעם, אני נוסע למוגלות, לפצעים, למקומות שבהם העם נמצא. ב–20 השנים האחרונות מאז הבחירות ההן אני מכסה רק את הפריפריה כדי להבין איפה כשלנו".
איפה באמת כשלנו?
“התקשורת שייכת למגזר אחד. רוב העיתונאים חילונים, אשכנזים ושמאלנים. זה פגם שקיים רק בישראל. באירופה העיתונאים ממלכתיים, כאן העיתונאים מגזריים, ולכן קיים אצלם עיוורון מוחלט, הם לא יכולים מתוך המגזר שלהם לקרוא את החברה הישראלית בכללותה. בהיותם שייכים למגזר מסוים יש להם מבנה נפשי מסוים וכמיהה לישראל אחרת, והכמיהה הזאת גורמת לג'י–פי–אס שלהם להשתבש. עד כדי כך".
היו עיתונאים שהסתובבו בארץ, שסיקרו את הפריפריה, ובכל זאת חזרו עם המסקנה ששמעון פרס עומד לנצח.
“אני זוכר שקראתי את הרשימות של אמנון דנקנר ב'הארץ' וחשבתי לעצמי שהוא בא ממגזר אשכנזי דשן ומדושן. תושבי הפריפריה שיקרו לו כי הוא נחשב לאויב, לחלק מהממסד. איש מהצד ההוא לא יגיד לדנקנר ולעיתונאים נוספים כמו אמנון אברמוביץ' את האמת. דנקנר האמין כשאמרו לו שהם יצביעו לפרס, והוא לא ידע שזו ארץ שאיש לא מאמין לחברו אלא אם הוא באותו מגזר. דנקנר ועיתונאים אחרים לא היו שייכים למגזר של הפריפריה. אנחנו תקועים חזק.
“שנת 96' היא תחילתה של הרפובליקה הישראלית השלישית, ומאז השסע רק מעמיק. אתן לך דוגמה: לפני שנים ישבתי במזנון הכנסת כשהגיע חבר כנסת של ש"ס, מרוקאי כמוני. התנשקנו כמקובל בעדה, והעיתונאים סביבנו היו המומים, איש מהם לא ידע שכששני מרוקאים נפגשים הם מתחבקים ומתנשקים. אני חייתי בין שני המגזרים האלה ולכן יכולתי להבין אותם, את שניהם. זה קרה לי כשאריה דרעי נכנס לכלא. בתקשורת רבים הספידו את ש"ס, אני שמעתי נימה אחרת, כתבתי ב'הארץ' על מצב רוח מטורף בש"ס ועל התלהבות. באותן בחירות ש"ס קיבלה 17 מנדטים. אם לא הייתי יוצא לשטח ואם לא היו מדברים איתי בגילוי לב, גם אני הייתי מספיד את ש"ס".
אפקט הפיגועים
ב–11 בפברואר 96', ארבעה חודשים אחרי רצח רבין, הודיע שמעון פרס על הקדמת הבחירות. פרס שב ואמר שהוא זקוק למנדט מחודש מהעם כדי שיוכל להמשיך את מדיניות השלום. אני במלוא כוחי, הוא הבטיח. “הייתה בדברים מידה רבה של שכנוע", נכתב במאמר מערכת ב"ידיעות אחרונות". העיתונאים והסוקרים השתכנעו. הסקרים ניבאו לפרס ולמפלגת העבודה הצלחה מסחררת.
ב–96' ההצבעה התחלקה לראשונה לבחירה לראשות הממשלה ולמפלגה. על פי הסקרים, גם מי שלא תמכו במפלגת העבודה נטו להצביע לשמעון פרס. יומיים לפני ההודעה על הקדמת הבחירות הראו הסקרים פער של 15% לטובת פרס. חמישה ימים אחרי ההודעה טיפס הפער ל–18% לטובת פרס, פער שנשמר במשך כשבועיים.
“ביבי גומר את השבוע כמו החייל ההוא במטווח שירה וירה", כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", “המון רעש, ואחר כך לא הצליח למצוא חור אחד על מטרת הדמות". בסוף פברואר ותחילת מרץ ההתלהבות מפרס, אם הייתה בכלל, שככה. זאת לאחר שארבעה פיגועים קשים בתל אביב, באשקלון ובירושלים גבו את חייהם של עשרות קורבנות. הסקרים עדיין נטו לטובת פרס, אם כי הפער הלך והצטמצם עד שהגיע ל–2% בלבד. בחלק מהסקרים נתניהו גבר על פרס באחוזים בודדים, אם כי בסקרים של מפלגת העבודה פרס הוסיף לשמור על פער של כ–4%.
בטורו בעיתון "הארץ", כתב דנקנר שהפיגועים לא יפגעו במפלגת העבודה. “הטרור הופך את דעת הקהל לכיוון של הפרדה מוחלטת שכבר לא מתביישים לקרוא לה 'מדינה פלסטינית'. כולם מבכים כבר את שלטון העבודה אבל הרושם הוא שהיא יכולה להציל חלק מהקולות שנדמה כי עברו לליכוד אם תציע פתרון אמיץ של הפרדה אמיתית וגמורה".
שלושה ימים אחר כך, ב–10 במרץ, שלושה שבועות לפני האיחוד הרשמי בין הליכוד לבין תנועת גשר של דוד לוי, דנקנר הגיע לבית שאן, עירו של דוד לוי. “דוד לוי נראה האיש הפחות פופולרי במקום. במשך השעות שביליתי בבית שאן לא הוזכר שמו של נתניהו אפילו פעם אחת", הוא כתב. אומנם דנקנר כתב כי “גם לפרס אין סיבה לשמחה אישית", אבל הוסיף ש"הכל פתוח. פעם היו צועקים רק ליכוד. היום התשובה השגורה היא הכי טוב ביחד". החרה החזיק אחריו באותו יום הפרשן גדעון סאמט. “גם אחרי כל מה שקרה בשבועיים שעברו לא התמוטטו מערכות העבודה", הוא כתב ב"הארץ". “הליכוד יכול עכשיו רק לזנב במפלגת העבודה בקטן מאוד".
ב–14 במרץ דנקנר שב והביע את אמונו בניצחונו של פרס. “אחרי יותר משבוע של שיטוטים ושיחות עם מאות אנשים גם במרכז וגם בשוליים, כמעט בכל מי שמדבר על נטייה להצביע לליכוד ניכר רפיון בתמיכה במועמד לראשות ממשלה. פתק הצבעה מפוצל שבו יצביעו לליכוד לכנסת ולפרס מסתמן אצל כמה כאופציה מועדפת. ביבי חלש, הם אומרים, אין לו ניסיון, לא יודעים עליו מספיק".
בשבועות הבאים דנקנר המשיך בשיטוטיו בארץ, המסקנות היו דומות. אומנם בקרב הרוסים הוא זיהה אהדה לנתניהו, אבל במגזר הערבי הוא מצא אנשים שהסבירו לו שאחוזי ההצבעה יהיו גבוהים במיוחד. “אפילו הנשים ילכו להצביע כמעט כולן". באשדוד, לשם הוא הגיע בסוף חודש מרץ, “אין מילה טובה על ביבי", כתב. הוא בילה שעות בעיר עם רוב ליכודי מוצק, “בלי לשמוע אפילו פעם אחת דבר טוב, שלא לדבר על נלהב, על מנהיג הליכוד". “'תראה', אמר בחור מוצק בחולצה אדומה, 'שמעון פרס הרים טלפון לקלינטון, לקוהל, להוא מצרפת ואמר להם בבקשה תהיו אצלי תוך 48 שעות וכולם מתייצבים. ביבי נתניהו אם יקרא לטייח, ההוא יגיד לו אני פנוי רק בעוד שבועיים'". צעיר בקפה "צמרת" בעיר מנבא שפרס ינצח בעיר. “מי יצביע לביבי?". בבחירות כ–70% מתושבי הפריפריה הצביעו לנתניהו ולליכוד.
משאלת לב
“בתקשורת באותן שנים לא היה ביטוי לחלקים בציבור", מסביר גדי סוקניק שהיה הכתב הפוליטי של חדשות 2. “אותו ציבור שחלקים נרחבים ממנו נטו לכיוון אחר מהכיוון שאליו נטתה התקשורת. התקשורת לא הבינה שהעובדה שהימין הואשם ברצח רבין גרמה לתגובת נגד אצל יותר אנשים מאשר התקשורת צפתה. הניצחון של נתניהו היה על חודו של קול והיה מפתיע, מפני שרצח רבין יצר בתקשורת תחושה שאם יהיה רוב שיצביע עבור שמעון פרס, למרות דמות הלוזר שלו, יימצא מעין פיצוי לרצח. זה היה אלמנט מרכזי בעבודת התקשורת. עובדה שגם הסוקרים לא ידעו לדגום שכבות נרחבות בציבור שנוטות להצביע לימין".
בספרה “המירוץ - בחירות 96'", קרן נויבך כותבת שבימין טענו שאתה ועמנואל רוזן שאלתם את נתניהו ואת רפאל איתן, שהצטרף לליכוד עם תנועת צומת, שאלות אישיות לא מקובלות ובכך הבאתם לשיא את הביזוי התקשורתי נגד שני הפוליטיקאים.
“הדברים האלה ממש לא נכונים. נתניהו היה חשוד מראש מפני שהוא הגיע שנים ספורות לפני כן מארצות הברית. התחילו להתברר עובדות שהוא הסתיר, כמו החלפת שם המשפחה שלו, ובכל זאת התקשורת לקחה את הגילויים האלה מאוד בזהירות, וחלקם לא אומצו על ידי כלי התקשורת המרכזיים. הוא נהנה מסוג מסוים של חסינות יחסית בנוגע לכל מיני עובדות שהיו עושות היום כותרות בכל כלי התקשורת. אני ראיינתי אותם אחרי שנתניהו התוודה על הרומן שלו מחוץ לנישואים, ועל רפול התפרסם שיש לו מאהבת. שניהם עשו מאמץ לחזר אחרי החרדים, אז שאלתי אותם שאלה ישירה, אם הם לא חוששים שהפרסומים האלה על המאהבות יזיקו להם בברית עם החרדים. זו שאלה לגיטימית בכלי תקשורת שדואג לצופים. והם ענו, אגב, למרות שהיה להם קשה. זו הייתה שאלה שהעלתה בדרגה את הנועזות של העיתונות ואני גאה בזה. הדבר האחרון שאפשר לומר הוא שזו הייתה שאלה מבזה".
“התקשורת רצתה לראות את מה שהיא רצתה לראות", אומרת ד"ר אורית גלילי–צוקר, יועצת לתקשורת פוליטית שהייתה אז כתבת פוליטית של עיתון "הארץ" ועבדה בעבר עם נתניהו. “יש תופעה שנקראת 'ספירלת השתיקה'. זה מונח של חוקרת תקשורת גרמנייה שבדקה בשנות ה–80 שתי מערכות בחירות בגרמניה. התקשורת הכתירה למנצחת את המפלגה הסוציאליסטית שבסופו של דבר לא זכתה בבחירות. העיתונות והאליטות מכתיבות עמדה שהיא יותר של מה שהיו רוצות לראות, ולציבור הרחב אין כוח להתמודד עם העמדה הזאת ולכן משתררת שתיקה. הציבור לא מבטא את עמדתו האמיתית, מפני שהוא מרגיש שעמדתו לא מתקבלת אצל האליטה הפוליטית–תקשורתית, ואת הדעה האמיתית שלהם רואים בקלפי בדיוק כשם שבכיתה ילדים נוטים לקבל את עמדת המורה".
בין מערכת הבחירות האחרונה לזו של 96' יש דמיון רב, היא אומרת. “לנתניהו היה קמפיין דומה בשתי מערכות הבחירות שהתבסס על הפחדה. ב–96' הוא אמר שפרס יחלק את ירושלים, ועכשיו הוא הזהיר מפני נגמ"שים בכותל. גם עכשיו, כמו ב–96', מול נתניהו היה מועמד חלש. פרס לא הצליח לנצח באף מערכת בחירות, גם עכשיו הרצוג לא היה מועמד מספיק חזק".
ההפתעה הערבית
במגזר הערבי העיוורון התקשורתי פעל בצורה הפוכה. ב–11 באפריל, כחודש וחצי לפני ההליכה לקלפי, פתח צה"ל במבצע ענבי זעם בלבנון, בתגובה על ירי קטיושות על אזור הצפון. שבוע לאחר תחילת המבצע נורתה אש תותחים ישראלית לעבר מתחם בכפר קאנא שבו הסתתרו אזרחים לבנונים. 102 נהרגו, בהם ילדים רבים, ומאה נפצעו, בהם ארבעה חיילי או"ם. הסקרים אומנם הוסיפו להצביע על פער של 5% לטובת פרס, אולם התקשורת הזהירה מנקמתם של הערבים בקלפי.
נתניהו מיהר לבקר ביישובים ערביים והבטיח ש"רק אנחנו, אינשאללה, נביא את השלום", אבל ביום הבחירות הערבים נהרו לקלפיות (77% הצבעה לעומת 72% בבחירות הקודמות) והצביעו ברובם לשמעון פרס, אם כי לאכזבת מפלגת העבודה יותר מ–7%, 24 אלף קולות, היו פתקים לבנים או פסולים, לעומת 4.8% במגזר היהודי.
שלושה שבועות אחרי תום מבצע ענבי זעם התפוגגה השפעתו ורוב הפרשנים והסקרים ניבאו הצלחה לפרס עם פער של בין 5% ל–7%. אחד הסקרים אף הצביע על פער של למעלה מ–20%. “הלב מבין למצוקתו של מי שנושף לאורך המרוץ בעורפו של המוביל", כתב דן מרגלית ב"הארץ", “אבל מה לעשות, בקלפי לא מצביעים למספר 2".
דנקנר, הפעם בביקור בבת ים, שב וטען שהתושבים המקומיים יצביעו לפרס. “בבת ים מאמינים שפרס ייקח. אם כמה עשרות אנשים שתפסנו באקראי לשיחות על המצב הם איזשהו מדגם מייצג, שמעון פרס מנצח בהפרש גדול יותר מזה המצטייר בסקרים. אני כבר התרגלתי בשלושת חודשי השיטוטים שלי לשמוע את אותם דברים המעידים כי לפחות בציבור היהודי הרגיל בארץ פרס מוביל בהפרש ניכר. התל אביבים חיים בהרגשה מוטעית של תיקו. כמעט שני שלישים מהאנשים שדיברנו איתם אמרו בביטחון מלא שיצביעו לפרס. כולם, בלי יוצא מן הכלל, העריכו שפרס ינצח".
מיכה פרידמן, שסיקר את הבחירות בגלי צה"ל, היה במועצה המקומית בקריית שמונה כשנודע על ההרג בכפר קאנא. “יכול להיות שלולא ההרג בכפר קאנא פרס היה נבחר, אבל מי יכול היה לחזות את זה? לא היו לי או למישהו מהקולגות שלי כלים אמיתיים לנתח את מה שקורה".
מה שאתה אומר זה שהתקשורת מנותקת לחלוטין מהעם?
“הליכוד בעצמו לא האמין שהם ינצחו, הייתי בליל הבחירות במטה של הליכוד בתל אביב, כלב לא הגיע לשם, הם היו בטוחים שהם מפסידים. גם מפלגת העבודה התנהגה כמו עלה נידף. הגעתי למשרד ראש הממשלה כדי לראיין את פרס לכבוד חג הפסח, אני יושב שם ומחכה לתורי ופתאום אני מקבל טלפון מהמערכת, אומרים לי שנשמע פיצוץ עז בתל אביב, ביקשו ממני לברר בלשכת ראש הממשלה מה פשר הפיצוץ. ישבו שם בחדר בכירי מערכת הביטחון וכולם היו בטוחים שהיה פיגוע. בנימין בן אליעזר צנח בכיסאו ואמר הלכו הבחירות. בסוף התברר שזה היה בום על קולי, אבל למרות הסקרים גם במפלגת העבודה לא האמינו שהם ינצחו בבחירות, אז מה רוצים מהתקשורת?".
שתהיה קשובה לציבור?
“לתקשורת אין כלים אמיתיים לבדוק את זה. אפילו הסוקרים שהם לכאורה ניטרליים ושיש להם אמצעים ויכולות טעו. התקשורת באמצעים שלה קודם כל הולכת לסיפורים האנושיים, לעיתונאי אין אפשרות לעשות מחקר חברתי, הוא נוסע לעיירת הפיתוח הכי קרובה מפני שלא משלמים לו על הדלק של המכונית, הוא מדבר עם חמישה אנשים וחוזר מהר כדי לכתוב את הסיפור מפני שיש לו דד־ליין והנה יש לו מדגם חברתי. ובסופו של דבר, אתה כותב על פי רוח הזמן ומשקף את מה שאתה רוצה. ולמה בכלל התקשורת צריכה להיות זו שמנבאת? אמ"ן עם כל התקציבים והסייבר טועה פעם אחר פעם, אז איך מצפים מהתקשורת במדינה כה מעורערת לנבא את תוצאות הבחירות? לרוב אנחנו טועים. גם בקזינו אתה בדרך כלל נכשל. נתניהו כנראה מבין את זרמי העומק יותר טוב מאיתנו. הניתוחים שלנו טובים לפאנלים, אבל בשטח זה לא עובד, ומי כמו ביבי, שמעז לשחק על הפחדה ועל רגשות קמאיים, מבין את זה".
גם דן שילון שהנחה באותה תקופה תוכנית אירוח, סבור שתפקידה של התקשורת אינו לנבא מה יהיה. “תקשורת צריכה לחשוף פינות שחורות בחיים, היא לא צריכה לשקף הלכי רוח בקרב פוליטיקאים או מצביעים. התקשורת לא אמורה לזהות מה שקורה בעם, היא צריכה להיות המבקרת של המציאות ולא המשקפת שלה. הייתי מנהל החדשות בערוץ הראשון כשהמפא"יניקים היו בשלטון, וערב–ערב חשפנו כל פינה חשוכה ואפלה במה שעושה השלטון. אנחנו היינו הגורם למהפך ב–77', למרות שזה לא שיקף את דעתנו האישית".
תוצאות העימות
התקשורת הוסיפה להתפעל מפרס גם אחרי העימות הכושל שלו בטלוויזיה. זה היה אחד מרגעיה המביכים ביותר בתקופה הזאת שסימלו, אולי יותר מכולם, את הניתוק מהציבור. יומיים לפני הבחירות נפגשו פרס ונתניהו לעימות טלוויזיוני בהנחיית דן מרגלית. קלמן גייר, שערך את הסקרים עבור מפלגת העבודה, אומר ש"העימות היה נקודת השבר. פרס הופיע כאדם זקן, וביבי הופיע כאדם דינמי. עד אז פרס הוביל, אחרי העימות הוא התחיל לאבד את ההובלה". ובכל זאת חלק מהעיתונאים הוסיפו לראות בפרס המנצח הגדול.
יהונתן גפן כתב ב"מעריב" ש"שוב התגלה פרס כמנהיג בעל חזון שמרגיע ונותן תקווה, פרס נראה הצעיר והנמרץ בין השניים". אהוד אשרי ז"ל, מי שנחשב לאחד ממבקרי הטלוויזיה הטובים בהיסטוריה של העיתונות העברית, כתב ב"הארץ" שאומנם פרס לא ניצח, אבל נתניהו הפסיד. “פרס ניצח בקריטריון התוכן והפסיד בצורה", כתב אשרי, בעוד “נתניהו הפסיד בשני הקריטריונים. מצד התכנים הופעתו הייתה שערורייתית כמעט. גם בצורת הופעתו נכשל נתניהו. הבעיה המרכזית של נתניהו היא הרושם המתוכנת, הדיגיטלי, הבלתי אותנטי שהוא מעורר. אמש היה הרושם הזה חזק מתמיד". גלילי־צוקר תיארה מצג דומה. “דברי הסיום של פרס שנגעו לרצח רבין היו מתוכננים כך שיותירו רושם עז. זה היה הקטע הסנטימנטלי המתוכנן של העימות ולנתניהו לא הייתה תשובה".
אחרי העימות דיווחו הסקרים על פער בין 3% ל–4% לטובת פרס. גם פרס וגם נתניהו היו בטוחים בניצחונם. “אחרי העימות אני משוכנע שבעתיים שאנחנו הולכים לנצח", הכריז נתניהו למחרת. “העובדה שננצח בבחירות כבר נקבעה", טען פרס. מדגם ליל הבחירות אכן קבע שפרס ניצח בבחירות, אם כי בפער של אחוז וחצי (50.7% לפרס לעומת 49.3% לנתניהו). פרס הלך לישון כראש ממשלה והתעורר בשתיים בלילה, כשתוצאות האמת החלו לזרום, כראש האופוזיציה עם 49.51% מקולות הבוחרים לעומת 50.49% של נתניהו. מפלגת העבודה זכתה ב–34 מנדטים, הליכוד ב–32 ונתניהו הרכיב את ממשלתו הראשונה.
“הסטטיסטיקות לא טעו", אומרת מינה צמח שטענה בליל הבחירות שפרס מנצח. “מבחינה סטטיסטית הטעות שלנו הייתה קטנה מאוד, הייתה לנו טעות של אחוז אחד בלבד. המשמעות הפוליטית של הטעות הייתה גדולה אבל הסטטיסטיקות לא טעו, אפשר להגיד שכמעט דייקנו".
גם קלמן גייר סבור שהוא לא נכשל. “לכל אורך הדרך שבתי ואמרתי לפרס שאם הוא ינצח בהפרש של 4% הוא יוכל לשמוח, אבל הדגשתי שאי אפשר לדעת מה יקרה ביום הבחירות, ואת זה אמרתי גם כשהסקרים ניבאו לו ניצחון בפער של למעלה מ–10%. בערב הבחירות אמרתי שאני חושב שפרס ינצח מפני שהסקרים הראו שהוא על חוט השערה. בסופו של דבר, הערבים נתנו לו פחות מדי, העולים והמסורתיים נתנו לו פחות מדי, אבל הפער היה עד כדי כך קטן שאי אפשר היה לנבא אותו בסקרים. בשום פנים ואופן זה לא היה כישלון מקצועי, מה פתאום".
הכישלון, או מה שגייר מכנה טעות סטטיסטית, גרם לו לפרוש לזמן מה מהתחום. אחר כך הוא חזר לעבוד עם אריאל שרון. “הרגשתי החמצה אבל לא על הטעות הסטטיסטית שלי אלא על כך שהחמצנו את ההיסטוריה ושהלכה לנו המדינה".