פני הדוד: האחיינית של ברל כצנלסון במסע שורשים מרגש בין תחנות חייו

בוא אספר לך תמונה כמו שהיא יושבת אצלי בראש", אומרת דיתה, אחייניתו של ברל כצנלסון. כשהייתה בת 10 בערך ירדה לטייל עם אחי אביה במזא"ה, רחוב מגוריו בתל אביב. "תאר לך, ברל הגדול ואני הולכים ומדברים".

הוא: "מה נשמע?".

היא: "בסדר".

הוא: "מה עושים בבית הספר?".

היא: "לומדים".

הוא: "מה לומדים?".

היא: "לומדים חשבון, לומדים עברית, לומדים תנ"ך".

הוא: "מה לומדים בתנ"ך?".

היא: "שאול המלך, דוד המלך, פעם היו מלכים בישראל".

הוא: "ומה דעתך על זה?".

היא: "עוד יהיה לנו מלך בישראל".

הוא: "ומי יהיה המלך?".

היא: "אתה, דוד ברל, תהיה המלך".

הוא הסכים איתך?
"הצחוק היה גדול, גם המדרכות צחקו איתנו".

***

הוא היה מלך ללא שרביט. לוחם שעטו היה כידונו. מנהיג נחרץ שראה בַספק מדריך חכם, היסטוריון שהבין את תהפוכות הזמן, אך לא ענד שעון יד. חולם שהקים את הבנק הכי גדול כיום במדינה אך חי בדירה נזירית ללא פריג'ידר, ועד תקופה מאוחרת גם ללא רדיו. כשרצה לשמוע חדשות היה מתגנב ועומד מתחת לחלון שכנו, מזכיר מועצת פועלי תל אביב. בנאומיו הגדולים בארץ ובעולם היה שב ושוחק אותה חליפת פשתן אחת ויחידה שאפסן בארון אמו. כל אלה לא מנעו מברל כצנלסון להיות אולי הראש החושב הכי חשוב של הציונות הסוציאליסטית. "ראה עצמו כשליח רעיון ולא כנציג ממסד פוליטי כוחני", כתב מוקי צור. ישעיהו ליבוביץ הגדיר אותו: "פוליטיקאי - אך איש המהרהר על מקצועו". וחוץ מזה היה גם עיתונאי, עורך ודמות מובילה בהקמת מוסדות ההסתדרות: קופת חולים כללית, סולל בונה, בנק הפועלים, המשביר לצרכן, הוצאת עם עובד, ספריית פועלים והעיתון "דבר", ששב עכשיו במהדורה מקוונת לאחר 21 שנים של שתיקה.

בגיל 57 מת ברל כצנלסון בירושלים. ערירי למרות משיכתו הידועה לנשים והקסם שהילך עליהן. יהודית (דיתה) ורד–כצנלסון, בת אחיו ישראל, היא קרובתו הכי קרובה וחשה אחריות אישית לזכרו. כשהושקה הביוגרפיה המכוננת "ברל", ביקשה לדבר בשם המשפחה. המחברת, פרופ' אניטה שפירא, הבטיחה: "לאחר ההפסקה". לאחר ההפסקה סימנה לה "לא". "עד היום אני זוכרת את תנועת האצבע שלה משמאל לימין, 'לא'".

נעלבת?
"אני לא צריכה את הדברים האלה".

אם הסקתם מהתשובה שמדובר בגברת נרגנת - אז טעיתם. דיתה היא אישה שובת לב, צחקנית ומצחיקה. פעלתנית מאוד. כבר 30 שנה היא מנהלת מועדון חברתי בשכונתה בתל אביב. דוברת נאמנה של פשטות הרגש. של המילים הבלתי מרופדות. "אצלי רק כנות", הזהירה אותי מראש. ועוד אזהרה הייתה לה: את מעשיו הגדולים של ברל ינתחו גדולים ממנה. היא רק תספר לי סיפורים על הדוד, הדוד שמטפחת רקומה שלו עם האות B היא שומרת אצלה. בגיל 88 כבר אין בריאותה מחתימה לה ויזה לחו"ל. אבל כשקיבלה את הזמנת "לימוד FSU" לצאת לבוברויסק השיבה מיד: "מרגישה מצוין, כבר אורזת". כל השבוע שלפני נתב"ג לא יבשו עיניה. אחייניתה, ד"ר נוגה אילני, חלקה איתה את טלטלת בוברויסק.

עזבו הכל ובואו

ברל (בארי בשמו העברי) כצנלסון נולד בבוברויסק, אז בתחום המושב היהודי באימפריה הרוסית, כיום בבלארוס. הוריו טייבל ור' משה היו חלק משבט גדול של בני כצנלסון. הבדיחה המקובלת בבוברויסק הייתה שאם תשליך אבן, בטוח שתפגע באיזה כצנלסון. "אלא שהיו כצנלסונים - והיו כצנלסונים", כותבת אניטה שפירא. משפחתו של ברל לא השתייכה לענף העשיר והמשכיל מזרעו של ר' ניסן, שעונה למוות בידי צבא נפוליון. בני המשפחה הזאת הם רחל כצנלסון–שז"ר, אברהם כצנלסון, ראובן כצנלסון (אביו של שר המשפטים שמואל תמיר) כולם פעילים בתנועת הפועלים ובמפלגה הרוויזיוניסטית בארץ.

ברל נולד לענף הכצנלסוני המדולדל יותר. מבין חמשת ילדיהם, היה האהוב ביותר על הוריו. במיוחד על אביו. אף שגידל בן - חיים - מנישואים קודמים, התייחס ר' משה אל ברל כאל בכורו הנערץ. ברל איבד אותו כשהאב היה בן 38 ומת בחטף. "לא גיל למות בו, אלא להתחיל לחיות בו", אומרת דיתה. אבל הטרגדיה לא קטעה את התפתחותו הרוחנית של ברל. לו עשה את ילדותו כיום, היה ודאי עילוי במרכז העשרה למחוננים. בגלל חולניותו שתכריע אותו טרם זמנו, לא נשלח לבית ספר או לתלמוד תורה. הספרים - יותר מההשכלה הפורמלית - עיצבו את אופיו.

בגיל 8 קיבל מידי אביו ספר ראשון בעברית על עשרת הדיברות. הוא שעיצב את חווייתו הציונית המקדמית וביסס את הכרתו היהודית. גם כשיהיה למנהיג לא ייתן לסוציאליזם הנרכש לכווץ את יהדותו השורשית. "פעם בט' באב התייצב אצל אמו כשנעלי בד לרגליו", מספרת דיתה. טיול של חניכי מחנות העולים ביער בן שמן בט' באב 1934 יוציא אותו מכליו: "לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן, היום האיום מכל הימים, יום גורלנו. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות". אף שחדל לקיים מצוות בגיל צעיר, חייב את אחיו ישראל, אביה של דיתה, ללמוד גמרא שעתיים ביום.

כשמלאו לישראל 15, הזמין אותו אחיו חיים אליו לפילדלפיה. הוא למד חקלאות וצילום והכיר את בתיה מהעיירה לחביש שליד בוברויסק. כשהייתה בת 12 ולאחר שלושה שבועות לבדה בספינת מהגרים, נחתה בתיה בעולם החדש. דודה פתח לה דלת, הרעיף עליה חיבוק והשמיע אולטימטום: "שלושה ימים תתארחי אצלי ואחר כך תצאי לחפש עבודה". בתיה הניחה את מזוודתה הקטנה והשיבה: "אני יוצאת כבר עכשיו". היא עצרה ליד מתפרה ענקית, עם תופרים רכונים מקיר לקיר, עמדה ולא זזה עד שמישהו יצא אליה ושאל: "מה את רוצה, ילדה?". הילדה רצתה לעבוד. בזריזות למדה את תורת התפירה והתחילה להרוויח כסף. לאחר שהתחתנה עם ישראל בפילדלפיה, עברו לניו יורק. כשישראל התחיל לעבוד, ברל מחא כף לפרולטריזציה שלו. "ניצחון אחד, גילוי אחד של כושר עשייה, פעם אחת להרגיש את כוחך אתה, את חייך שלך", מצטטת אניטה שפירא מתוך ההתכתבות ביניהם.

למה לא בא גם ברל, כאחיו חיים וישראל, לאמריקה? ייתכן שצדק אוהבו–יריבו ובן עירו אב"א אחימאיר, שאמריקה הייתה ודאית מדי לגביו, "והן ברל היה מנעוריו איש הערפל" (מתוך "לאחר האהבה, לאחר השנאה"). אבל הייתה גם סיבה אחרת. לאחר שנואש מחיים חסרי משמעות ברוסיה, מצא כצנלסון מפלט במאווייו הציוניים. בחשש הסגיר את תוכניותיו לשתי ידידות נפשו מבוברויסק: שרה שמוקלר ולאה מירון. בהקלה דיווח ששתיהן אישרו את תוכניותיו. לפני עלייתו הוא כותב לאביה של דיתה: "אני עודני עומד על פרשת דרכים. אני סבור כי בעוד שבועות מספר אכתוב לך משהו חדש בנוגע אלי. ככה אקווה, אולם כל עוד אין הדבר אצלי מוחלט, אין ברצוני עדיין לכתוב לך".

המכתב הבא לישראל אחיו נשלח כבר מעין גנים: "כידוע לך, עשיתי מרצוני אני את העבודה ליסוד חיי. על השאלה מה היא נותנת לי - עדיין אין בפי להשיב עוד אני עומד באמצע הדרך. אם בריאותי ואורח–חיי הקודם לא יעמדו לי לשטן, אני מקווה לנצח".

כעבור שנה בארץ הוא מבקש מישראל להחליף את שפת ההתכתבות ביניהם מיידיש לעברית. הוא עולה לגליל, עובד בחוות כנרת ומשתתף בשביתה נגד האגרונום הממונה משה ברמן. זמן קצר לאחר השביתה הוא כותב לישראל: "אני רוצה לעבוד אולם איני רוצה להיות פרולטרי, אין זו בעיני מצווה כלל וכלל". יום אחד ישראל מקבל מברל מכתב חותך ופסקני: "עזבו הכל ותעלו לבנות את ארץ ישראל".

לא פקפקו, לא שאלו?
דיתה: "ההורים שלי היו חיילים טובים. קיבלו הוראה מברל אז צריך לבצע".

לשוחח עם אלוהים

אבא ארז את המצלמה שלו, אמא את ה"זינגר" שלה, מכונת התפירה ששימשה אותה כל החיים, ובקיץ 1912 הצטרפו לחוות בן שמן. המשתלה שבה עבדו תספק את שתילי העצים למה שהוא כיום יער בן שמן. כדי להיות ליד אחיו וגיסתו נשאר ברל באזור יהודה ולא עלה לעבוד בגליל. באין לו ילדים משלו אימץ את אלה של האחים שלו. "הוא היה הידען הגדול ונתן שמות לכולנו". לדיתה קרא יהודית, כשם יהודית בת בארי אשת עשו.

ברל כצנלסון מתגלה כדוד מפנק. ממסעותיו בעולם היה שב אל אחייניו עמוס מתנות. המתנות היו אז ספרים ואחד מהם היה "חכמי חלם", ועל כולם טרח לכתוב הקדשה. כדי לא לקטוף את הקרדיט מאחיו חיים בארצות הברית ששלח דרכו את הספר, כתב על אחת: "מהדוד חיים באמצעות הדוד בארי".

מחוץ לספרים קיבלה ממנו גם את ההקשבה, את ההרהור, את המילה. "לשוחח עם ברל היה כמו לשוחח עם אלוהים".

היה דוד מחבק?
"מי חיבק אז? מי נתן נשיקה? היה חום, אבל לא היו חיבוקים. לא היה זמן לחיבוקים".

גדלת בצל הכריזמה שלו.
"ברל ידע להעביר דברים, אבל תמיד לטובת הציבור. אף פעם לא למשפחה, שום פרוטקציה, המילה הזאת בכלל לא הייתה קיימת".

איזה מין טיפוס היה?
"צנוע מאוד. בחדרו היה רק שולחן עם מנורת לילה ומיטה עלובה שעליה שכב שעות בגלל בריאותו".

איזה אופי?
"אנחנו הכצנלסונים מהירי כתיבה, מהירי החלטות, מהירי חימה, אבל גם מהירים לסלוח. לא יודעים לשמור טינה".

שמעת אותו פעם נואם?
"ב–1 במאי אבא היה לוקח אותי לקולנוע 'מוגרבי' וממרחק קילומטר היינו רואים את ברל מדבר. וזלמן רובשוב דיבר (זלמן שז"ר, הנשיא השלישי - מ"ח). פעם מרוב התלהבות כמעט נפל מהבמה".

רובשוב היה מבאי ביתו של ברל. דיתה ראתה אותו פעם - לבוש רובשקה - יוצא ממנו נסער. אורח אחר היה יהודה שרת, שאיבד את אשתו צביה בתאונה שבה נהרג גם דב הוז (מראשי תנועת העבודה וממקימי ההגנה). יהודה, אחיו של משה שרת, צלל לדיכאון עמוק ובא לחפש נחמה אצל ברל. שלושה ימים ושלושה לילות, כותב מוקי צור, קראו את "שכול וכישלון" של ברנר. אחריהם יצא יהודה שרת, שיפרסם את מכתבי ברל, מחדש לחיים.

במה ברל צייד אותך לראשית חייך?
"הוא הטמיע בי את האהבה לארץ ישראל".

פעם הביא לה צדף גדול והיא לא ידעה מאיפה. הדוד המשופם נעץ בה עיניים עליזות והשיב: "מרחוק מאוד, מגבול מצרים".

ידעת על מה הוא מדבר?
"איפה אני ואיפה גבול מצרים? הייתי ילדה בת 10. זה היה סוף העולם בשבילי".

אבל כעבור שש שנים ואולי בשליחותו של אותו צדף יצאה לדרך. הלכה כל הלילה מהר הצופים ליישוב בית הערבה. "ואני בכלל יש לי עיוורון לילה, אבל תמיד יש חברה טובה שנותנת יד ובבוקר הגענו". אחרי זה הפליגה עם מאה ילדים למסע של שלושה לילות לעקבה. את מעלה העקרבים עשו ברגל, כי האוטובוסים החלושים לא סחבו את העלייה. כשהגיעו לערבה שקעו בחול, הילדים דחפו וזינקו לאוטובוסים כשהתחילו שוב לנסוע. "פעם אחת פספסתי וראיתי את הגלגלים מתקרבים, בשנייה האחרונה התגלגלתי הצדה". כשנגעו הילדים במים של עקבה אמרו להם: "יש לכם שעה לטבול וחזרה לאוטובוסים".

תסכול גדול.
"אלה היו סוגי הטיולים שאהבתי. זה היה הציווי של ברל: 'דרך הרגליים תלמדו לאהוב את הארץ הזאת'".

מה בסופו של דבר הטיולים האלה נתנו לך?
"אני יכולה רק לומר לך שאהבנו לטייל, אהבנו לשיר, אהבנו לראות, אהבנו לחוש, אהבנו לאהוב את ארץ ישראל".

משולש האהבים באדום

היא למדה בתיכון "חדש" בניהולה של טוני הלה המיתולוגית. "בגלל שאני האחיינית של ברל, תבעה ממני לעשות את זה ואת זה ואת זה". שתוכיח את עצמה בכל תחום. "ואני רציתי בסך הכל להיות עצמי, אי אפשר לכפות עליך אישיות של מישהו אחר".

במובן הזה ברל כצנלסון היה נטל.
"ודאי, שם כזה מעורר מחויבות. לבנַי לא הזכרתי אף פעם ששם משפחתם כצנלסון. לא רציתי. אני ידעתי מה זה כצנלסון על הגב".

אחרי כיתה י' נכנסה למסגרת ההגנה. נשבעה אמונים וקיבלה נשק. הייתה קשרית וליוותה שיירות. בשש בבוקר הייתה מתייצבת בתחנה המרכזית בתל אביב, מקבלת נשק, מחסניות, רימונים וטומנת אותם בסוודר. בנקודת מפגש סודית הייתה מצטרפת לשיירות לעמק הירדן. "לקטוף פרחים", קראו לזה. במרץ 1946 השתתפה ב"ליל וינגייט" שנועד לאפשר להוריד לחוף תל אביב את מעפילי "אורד וינגייט". על הכוח שלה הוטל לתקוף את הבריטים בשרונה. היא שוב קיבלה נשק, צעדה בפרישמן עד פינת שלמה המלך והמתינה לאות. אבל האות לא הגיע והמבצע נכשל. במהלכו נהרגה ברכה (ברברה) פולד, מפקדת בפלמ"ח שהתבצרה עם חולייתה ברחוב מרמורק.

דמותו של ברל השפיעה גם על החיים בבית. "האווירה הייתה שתמיד עשינו למען הכלל", היא מספרת. כך היה כש"פריטה" ו"טייגר היל" העלו את עצמן על שרטון כדי שהבריטים יתקשו לגרשן. "רצנו מהבית בצפון תל אביב והתחלנו לקבל את המעפילים". שלושה מהם - עצובים ודלים כעדותה - לקחו אליהם הביתה. לימדו אותם לאכול זיתים ועגבניות, לאחד אפילו החליפו את שמו מהנס ברגר לצבי הררי. "נתנו לו שם כמו שברל נתן לנו".

מה את יודעת על האהובות שלו?
"מה פתאום אהובות? זה היה לפני שנולדתי".

אנשים מדברים.
"מדברים. אנשים אוהבים לדבר. ברל היה איש נאה וחכם. לדעתי לא היה לו זמן לזה".

הם היו משולש רומנטי שהתחיל בבוברויסק והשתבש בכנרת. ברל, לאה מירון ושרה שמוקלר היו סיפור של אהבה וייסורים. לאחר שהיו ידידים במשך 15 שנה, לאחר שברל ולאה כוננו תנאים של אינטימיות ולאחר ששרה נקשרה לשניהם בעבותות חברות אפלטונית - גילה ברל שהוא מאוהב בשרה. "לשרה היה מבנה נפשי של גיבורת רומן בנוסח אנה קרנינה. היא התייסרה, סבלה ממצבי רוח, החל בהתלהבות אקסטטית וכלה בדיכאון עמוק", כותבת אניטה שפירא, "לאה הצטיינה במסירותה ובכוח רצונה העז. עמדה תמיד בשתי רגליה על הקרקע".

לאה קיבלה בקור רוח את הרומן בין אהובה לחברתה. לעתים אפילו פינתה את חדרה כדי לאפשר לאוהבים החדשים להתייחד. זמן קצר אחרי שעשתה עם ברל את פסח 1919 ביסוד המעלה, חלתה שרה בקדחת צהובה. כשברל הגיע אליה לצפת כבר הייתה חסרת הכרה. כעבור יום הלכה לעולמה. כבת 30 הייתה במותה. בעת הלווייתה בכנרת פרץ ברל בבכי מר וקפץ אל קברה. על פי אחת השמועות, נבע יגונו מכך ששרה הייתה בהריון, שעמדה אולי להביא את הילד שלעולם לא יהיה לו. לאה מירון הייתה היחידה שבפניה חשף את כאבו. משמתה חברתם ראו לאה וברל בחידוש הקשר ביניהם מעין שמירת אמונים לשרה. ברל לא הטביע מעולם את חותם הנישואים על יחסיו עם לאה. לא הייתה חופה, לא הייתה מסיבה. רק שנתיים לאחר הסתלקות שרה, נרשם בפנקס ההסתדרות של לאה שמה המלא: "לאה מירון כצנלסון".

לאה דאגה לברל וקינאה לו נואשות. לדברי אניטה שפירא, כל אישה שהתעניינה בו, אפילו בתמימות, נפגעה מאיבתה. הוא מצא את שרה זית, קצרנית מהוועד הפועל וצעירה ממנו ב–24 שנה. הייתה זאת אהבה נסתרת, סודית, דיסקרטית, שנבטה מקרקע געגועיו לשרה שמוקלר. מ–1939 התחיל לסמן ביומנו את יום פטירתה. לאחר מותו עברה אשתו לאה על היומנים ומחקה כל אזכור שהיה בו תשומת לב לאישה אחרת. עם זה, ברל הכיר בכך שלא יוכל לחיות בלי לאה, אבל את מנוחתו הנכונה ימצא לצד שרה.

בליל שבת האחרון לחייו, אוגוסט 1944, הקיש על דלת בית ידידיו, גרשם ופניה שלום בירושלים. כאן מצא תמיד כוס תה, שיחה עם שאר רוח ופינה משובבת נפש. באותו ליל שבת אחרון הייתה הדירה גדושת אורחים. רוחו של ברל הייתה טובה עליו ומיד היה למוקד השיחה. לאחר שכולם התפזרו - נשאר. הוא שב ודיבר על הפילוג בתנועת העבודה. "הנה, למשל, אני מתפלג ואיני רוצה להתפלג ותאמין לי: איני יודע מדוע אני מתפלג וגם טבנקין (יצחק טבנקין מאבות התנועה הקיבוצית - מ"ח) אינו יודע". אחר כך שאל את שלום: "כיצד אדם נעשה רבי? מדוע עגנון אינו רבי?". קצת לפני שתיים בלילה העירה לו פניה שעליו ללכת לישון. "תמיד את מגרשת אותי", התרעם בבדיחות. לבסוף הודה: "באמת, אני כל כך סחוט".

באותו סוף שבוע באה אליו לאה לירושלים והם התארחו אצל משפחת צ'רניאק ברחביה. השבת עברה בשקט וב–20:30 נכנס לשירותים שבדירה. פתאום קרא: "לאה, זה הסוף". ברל לקה בשטף דם במוח, תוך דקות איבד את הכרתו, מקץ חצי שעה נפטר. בן 57 במותו. בשעה 22:15 הודיע הרדיו על האסון.

לסגור מעגל בנכר

הידיעה על מות הדוד תפסה את דיתה במחנה ארצי של "מחנות עולים" בעין חרוד. באותו מוצ"ש עמדה להשתתף בהצגה בקיבוץ בית השיטה. רגע לפני ההתחלה עלה מישהו לבמה והכריז: "ברל איננו". "כנראה שקרה לי משהו", היא מספרת. פתאום מצאה את עצמה בעין חרוד בחדרו של אליעזר משה סלוצקין, גיסו של ברל. איכשהו נדחסה לאחד האוטובוסים שעלו לירושלים לעבור על הארון. כל הלילה נסעה אל העיר, נכתשת בין האבלים. לפנות בוקר הגיעה, כולה בת 16 במכנסיים קצרים ובסנדלים, ספונה ביגונה, נתקלת בסדרנים זעומי מבט שמונעים ממנה לראות את דודה המת.

ומיד מתארגנת נסיעה חדשה לבית העלמין בכנרת. בדרך לכנרת עוצרים בתל אביב ומוצאים עיר עברית שובתת ממלאכה. מסלול לוויה - מפותל ומהביל - מתחיל בדרך סלמה, עובר ברחוב העלייה ופונה לאלנבי אל בית הכנסת הגדול. "אל מלא רחמים" ושיירת מכוניות שאורכה כשני ק"מ מתחילה להשתרך מתל אביב לחדרה ומשם לוואדי ערה בואכה עפולה, עמק יזרעאל ועמק בית שאן בדרך לכנרת. "מכל היישובים יצאו האנשים", מספרת דיתה, "עמדו לאורך הכביש ונתנו את הכבוד האחרון לברל, לא אשכח את זה. מזג האוויר היה גרוע שבגרועים, היה סוער, היה קיץ, היה חמסין, הייתה רוח נוראית, השמיים בכו, הכל בכה, מגיעים לכנרת, צפוף נורא, אני מוצאת את אבא שלי, אח של ברל, והוא היה נבוך נורא כי ברל פתאום איננו, אנחנו הולכים ומתקרבים אל הקבר ואני אומרת לאנשים: 'תנו לעבור, אנחנו המשפחה, תנו לעבור' ועל הקבר עומדת סבתא שלי - אמא של ברל - ואני לא אשכח את המשפט שלה: 'אלוהים נתן לי מתנה במשך 57 שנה, את ברל, תודה רבה לך, אלוהים, על המתנה שנתת לי'".

ברל בחר את מקום קבורתו בכנרת. בתל הנשקף ליד האגם. לצדה של שרה שמוקלר, שאיתה ידע את אהבת נעוריו. 22 שנה יעברו עד שלאה מירון תבוא לנוח בצדו האחר.

השלישייה הזאת הלכה עד הסוף.
"וכי למה לא? במצבו ברל כבר לא יכול היה להזיק להן".

את ודאי מתרגשת לקראת המפגש עם בוברויסק.
"תאמין לי שכן. בשבילי זאת סגירת מעגל, לא חלמתי שאבוא לכאן, ההורים שלי עזבו את רוסיה לא באהבה".

מה תגידי שם לברל?
"אם אדבר איתך עכשיו ייצא כאילו כבר דיברתי והמילים שלי שם יישמעו משומשות".

בוברויסק נפרשת לפניך כמניפה. קודקודה הוא המבצר החולש על מפגש נחל העיר עם הברזינה. כ–220 אלף תושבים חיים כאן עם קבוצת כדורגל בליגת העל של בלארוס (בלישנה), שניצחה את מכבי חיפה. ברחוב פושקין עדיין מתנוסס פסל של לנין, יש רחוב על שם מרקס, ורב העיר הוא חב"דניק ושמו שאול חבבו. בעיר חיים כיום כ–2,500 יהודים, בהם שבע משפחות ששומרות כשרות ושבת. בבוברויסק, נכון יותר על נהר ברזינה, טמן קוטוזוב מלכודת מוות לצבאו הפולש של נפוליון. בהגנה על העיר השתתפו גם יהודים. מאחד מבתי הכנסת נחפרה מנהרה שנועדה למלט יהודים למבצר. לכל גילדה היה כאן בית כנסת. בשלהי המאה ה–19 היו כמחצית מתושבי העיר יהודים, עם 47 בתי כנסת. הפלורליזם נבנה כאן שלא מדעת והצמיח דעתנים מרכזיים מימין ומשמאל: אב"א אחימאיר, ברל כצנלסון, בן דודו יצחק טבנקין, קדיש לוז והמשורר דוד שמעוני שהשתתף בחתונתה של דיתה.

ב–6 בנובמבר 1941, זה היה אחר צהריים קפוא, הוצעדו 10,000 יהודים מהגטו של בוברויסק ליער קמינקא. מסע המוות נמשך שמונה ק"מ. התחיל לרדת שלג כשלבשרם של הצועדים רק בגדי קיץ. אמהות השליכו את ילדיהן לכפריים בצדי הדרך כדי להצילם. למחרת עם שחר הובאו פצועים של הצבא האדום והצטוו לחפור ביער בורות ותעלות. לתוכם התמוטטו יהודים ירויים. רק שניים ניצלו. משהסתיים הטבח הזה, נטבחו חופרי הבורות הרוסים. כוכבי ברזל צהובים זרועים עכשיו על קברי היהודים, ואדומים על אלה של חיילי הצבא האדום. מעבר לגדר ילדים משחקים כדורגל, נשים תולות כביסה והצנון פורח בערוגותיו. כך, מן הסתם, היה גם אז.

דיתה מביטה ולא יודעת את נפשה. הזיכרון הקבוצתי וזכר דודה חורשים את לבה. "כל כך מרגש אותי לדרוך במקום הזה". אחר כך היא מצביעה על חולצתה הפרחונית ומכריזה: "הנה הבאתי לכאן פרחים מארץ ישראל".

את רואה כאן את הדוד שלך?
"אני רואה שבשמיים האפורים יש גם הרבה כחול".

זה משפט יפה מאוד.
"כנראה שקיבלתי משהו בירושה מברל".

את קצת מזכירה אותו.
"לאן שאני הולכת אומרים לי: 'את מזכירה מישהו'".

העיניים זה בול ברל, מחמיא לך?
"אני טוב לי כפי שאני".

עצמאות בבלארוס

350 יהודים השתתפו בחודש שעבר בחגיגות יום העצמאות לישראל בעיר בוברויסק. האירוע התקיים במסגרת פסטיבל "לימוד FSU" בבלארוס. בקונצרט מיוחד זכתה דיתה ורד–כצנלסון לתשואות כשניגנה בפסנתר את "לחיי העם הזה". דורית ראובני הרימה את הקהל על רגליו עם מחרוזת שירים ישראליים. לפני כן התקיים סיור בעיר, וחוץ מדיתה השתתפו בו זאבה, יעקב ויוסי - ילדיו של בן העיר אב"א אחימאיר. ביוזמת יו"ר "לימוד FSU" חיים צ'סלר והמנכ"ל רומן קוגן נערכה פגישה בעיריית בוברויסק. הוחלט בה להנציח את זכרם של ברל כצנלסון ואב"א אחימאיר ברחבי העיר.