דרך גולדה: הדיוקן שלא שורטט על ראש הממשלה במלחמת יום כיפור

7 באוקטובר עמד להיות היום הקשה במלחמה ואחד הקשים בחייה של גולדה. ב-6:10 בבוקר דיווח המזכיר הצבאי ישראל ליאור על המצב בחזיתות. ב–7:20 התייצבה בלשכתה בתל אביב ופנתה עם עוזריה לבור, מוצב הפיקוד העליון. "לילה לא טוב עבר עלינו", דיווח הרמטכ"ל דוד אלעזר. ב-9 באוקטובר פתחה בסבב התייעצויות ופגישות שנמשכו עמוק אל תוך הלילה. עקב המפולת בחזיתות ובמועצת הביטחון אמרה דברים שמהם השתמעה בפעם הראשונה והיחידה חרטה, הכאה על חטא שלא אישרה לצה"ל להנחית מכת מנע: "אם חלילה נעמוד במצב כזה (שוב), צריך לצפצף על העולם ולתת לצבא לפתוח. הסוף הוא, וזה הדבר החשוב, שאנו רשומים לטוב רק אצל האמריקאים".

182 תעודות מ–7,500 שנאספו מובאות בספר "גולדה מאיר - הרביעית בראשי הממשלה" (הוצאת ארכיון המדינה, עורך ראשי חגי צורף). הסיפור שיובא כאן מבוסס על הספר ומתוגבר בשורות שכתבתי לפני שלוש שנים, במלאת 40 שנה למלחמה ההיא.

גולדה תיצרב לעד כמנהיגת מלחמת כיפור, שהותירה 2,569 הרוגים, אלפי פצועים ומדינה שהתנערה מאשליה לבלהה. אחרי 40 שנה אתה לא מצפה לגילויים זוקפי גבות על עצם המלחמה, והספר עונה על הציפיות. אך הוא חקרני, מפורט, עושה סדר בהשתלשלות ויש בו דגימות מהתנהלותם המנטלית של הגיבורים. לא רק של גולדה. זה גם דדו הנחוש, דיין הקודר וקיסינג'ר המכדרר. לצד המלחמה וכמבוא לה מובאות כל מדרגות חייה הציבוריים של גולדה מאיר: שגרירה ראשונה והיסטורית במוסקבה, שרת עבודה נאורה שיסדה את הביטוח הלאומי ויצאה מדעתה כדי להקים שיכונים לעולים. הנה ציטוט שלה מאותם ימי אמוק קונסטרוקטיבי: "בכל שני רגעים יצמח כאן בית". ימיה במשרד החוץ אופיינו בניסיונות למנוע הדלפות ובמתחים מול ממשל קנדי שחשד בכוונותיה הגרעיניות של ישראל.

מקום ניתן גם לחייה האחרים, לאהבותיה הנסתרות. עם זלמן שז"ר שהיה רובשוב ויהיה נשיא, ועם דוד רמז (שר התחבורה הראשון), שהיה הבוס שלה בסולל בונה. היום היה ודאי מואשם בניצול יחסי מרות. על פי ביוגרפיה מאת פרופ' יוסי גולדשטיין, השתמש רמז בדירה של ההסתדרות כקן אוהבים. האם הייתה שם אהבה? השורות שיובאו להלן ממכתביה מאופקות יחסית, אבל מבססות תחושה שהיו גם אחרות, נועזות יותר. אך הן יעוררו רק את דמיון המנעולים במרתפי גנזך המדינה.

ב–15 בספטמבר 1946 היא שחוקה ומותשת מכל הפעילות למען המדינה שעדיין בדרך. באחד המכתבים היא כותבת לרמז: "אני מאוד קרובה לקצה הגבול. גם לי קשה מאוד-מאוד שאיננו יחד". הקרבה האינטימית לא מנעה מרמז לבקר את קשיחותה המדינית המוגזמת. חציו הסעירו אותה ולעתים גרמו לנתק. "האם עוד מאמין אתה או הכל כבר נהרס?", כתבה לו כואבת. אבל שלושה ימים אחר כך, כמתנצלת על דפרסיית האוהבים שפקדה אותה, כתבה לו מילים רכות.

היא ראתה את עולמה בשחור-לבן, בלי להבין שיש גם חמישים גוונים של אפור. היא נקמה באויביה, אך בלילות יצאה עם קפה ועוגיות לשומריה. היא הייתה חולת סרטן, אך עבדה עד עלות השחר. היא טיגנה את מבקריה, אך "אינפנטיל" הייתה החריפה שבקללותיה. היא כמעט לא קראה, אך הייתה מכורה למוזיקה קלאסית ולתיאטרון. היא ביטאה שורשיות ישראלית, אך הסתדרה טוב יותר באנגלית וביידיש מאשר בעברית. מעיון בתעודות הספר עולה יכולת ביטוי בסיסית, גרעינית עד כדי עילגות רפולית. נדמה לך שמילותיה שיוועו לעוד דקת אפייה בתנור הפה. לעתים היו משפטיה חסרי תקווה, סופקי כפיים: "אוי ואבוי", "כמעט ייאוש", "אם אי אפשר אז אי אפשר, וכי מה אפשר לעשות?". אבל מעבר לכל הצטיינה במשהו ארצי ובוטח, איתן ועמיד. "היה בדמותה המגושמת, הכבדה, משהו מהמוצקות של סלע שעומד מול סערות הזמן ומעורר אמינות וביטחון דווקא בשל היותו כה יציב, כה בלתי משתנה, כה צפוי", היטיבה אניטה שפירא לנסח ב"יהודים, ציונים ומה שביניהם".

במונית ירדנית

גולדה מבוביץ' נולדה ב-3 במאי 1898 בקייב. ב–1906 הגיעה למילווקי עם אמה בלומה ואחותה שיינה בעקבות האב. אבל במקום משה–יצחק מצאו אמריקאי שגילח את זקנו ועבד בבתי המלאכה של חברת הרכבות. הוא, מצדו, נחרד ממראן של בנות העולם הישן והטביל אותן מיד בחנויות השפע. אמריקה הפנטה את גולדה. הברנשים בחליפות הפסים, החתיכות עם כובעי הנוצות, האוניות על ארבעה גלגלים שהידסו ברחובות.

עכשיו זאת אותה מילווקי ורק המודלים של המכוניות השתנו. עיר מקרית שעוררה אצל דיילת הצ'ק–אין בניו יורק את השאלה "מה יש לך לחפש במילווקי?". אני מוצא את ראשית עברה האמריקאי של גולדה ליד המלון שלי. ממש מעבר לפינה מתנוססת שכונת היימרקט שבה התגוררה משפחתה. לא רחוק נמצא רחוב Walnut, שם היו חנויות היהודים, גם של בלומה, אם גולדה.

המהגרים ממזרח אירופה ביישו מאוד את הוותיקים והעשירים יוצאי גרמניה. לכן הקימו ברחוב החמישי מספר 499 את "המרכז הקהילתי" (settlement house) שלידו אנחנו עוברים. זה היה סוג של מחנה חינוך מחדש, שבו ניסו ללמד את הגליצאים איך להיראות פחות יהודים ויותר אמריקאים: לשלשל את מכנסי הבד השחורים לטובת הג'ינס, להעלים את הפיאות למען תספורת קצוצה, ולהחליף את הגפילטע פיש בהמבורגר. ברבות הימים יצא ספר מיוחד עם מתכוני המרכז.

נהג המונית שלוקח את אורחי "לימוד FSU" של חיים צ'סלר לבית הספר של גולדה, מגלה "אני שכן שלכם, ירדני–ירדני", הוא מדגיש כדי להתבדל מהפלסטינים. לפעמים העבר צץ אפילו בירכתי מונית במילווקי. נהג מונית מירדן מוביל אותי לבית הספר של מי שהזהירה את מלכו עבדאללה שלא להיגרר למלחמת 48' והוזהרה כעבור 25 שנה בידי נכדו של אותו מלך שמלחמה נוראה עלולה להתרגש עליה.

כשגולדה למדה בו הוא נקרא "בית הספר של הרחוב הרביעי". היום הוא נושא את שמה. מתחכך במבשלות הבירה של מילווקי. על חומותיו מתפרעת קשת צבעים מרהיבה שממנה מזדקרת הכתובת "גולדה". מאחורי החומות חצר עם אספלט סדוק, שלא רואה אף ילד בשעת בוקר צוננת זו.

בית הספר הוקם ב–1860 כדי לקלוט את ילדי האליטה הגרמנית. למעשה השתלטו עליו ילדי העניים ממזרח אירופה. כשגולדה למדה בו - זה היה בראשית המאה ה–20 - היו כרבע מתלמידיו יהודים. כיום רוב 800 התלמידים הם אפרו–אמריקאים. רק חמישה–שישה יהודים נותרו. השאר הולכים ל–Milwaukee Jewish Day School.

אבל עדיין יש הרבה גולדה בבית הספר. גרם המדרגות בין הקומות הוא The Golda Way, על הקיר הטיות של "אור" והדגש הוא על "מאיר", ממול תמונות של גולדה משוחחת עם תלמידים. אנחנו בכיתתה האפלולית. קרניים רכות מבחוץ נופלות על השולחנות. כשגולדה למדה בו אכלס החדר 20 תלמידים, היום מעל 30. "איזו תלמידה היא הייתה?", אני שואל את טייאן טרנר, ראש מחלקת התיאטרון בבית הספר. "שובבה מאוד", היא עונה לי.

בתעודה בתום לימודיה בתיכון "צפון" של מילווקי אני רואה 89 באלגברה, 90 בספרות אמריקאית, 92 בספרות אנגלית, 90 בזואולוגיה, 90 בלטינית.

ב"רחוב הרביעי" שבו למדה קודם, גולדי חיפשה חברות ומצאה שתיים לכל החיים. שרה פדר תהיה ממנהיגות הציונות הפועלית בארצות הברית ורגינה המבורגר שתינשא לפרשן המדיני משה מדזיני תהיה אמו של ד"ר מירון מדזיני מנהל לשכת העיתונות, הדובר של גולדה ביום כיפור ומחבר "גולדה: ביוגרפיה פוליטית".

PS4, כך כונה בית הספר, היה תחילת דרכה הציבורית של גולדי מבוביץ'. כשביקרה כראש ממשלה, סיפרה זאת מעל בימת אולם הספורט שמולנו. אז ארגנה את כל התלמידים לעזור לחבריהם שידם לא השיגה לקנות ספרים. "אספנו כסף מכל תלמיד כדי שהילדים האלה לא ייאלצו לבקש סיוע מהנהלת בית הספר ולהתבייש במצוקתם", אמרה אז גולדה. גולדה נראית באותו מעמד צחקנית, נינוחה, מכשפת את מאזיניה. הילדים שרו לה: "הבאנו שלום עליכם", והיא התוודתה: "ימי המאושרים ביותר היו בבית הספר הזה".

נקודות דומות

כל זה קורה בשלהי ספטמבר 69'. הגיבורה על הבמה אינה יודעת שההיסטוריה כבר זוממת להוריד אותה ממנה. בעוד שנה ימות נאצר ויעלה סאדאת ויאיים ב"קרב פראי ואכזרי" ויממש את איומו ארבע שנים בדיוק לאחר אותו יום קסום במילווקי.

23 בספטמבר 1973. חוסיין נועד שבועיים קודם לכן עם סאדאת, ואסד מבקש להיפגש עם גולדה. אין זאת הפעם הראשונה. שלוש שנים לפני כן כבר התחילו להתראות בפינות נסתרות מעין. הקרוואנים היו מובאים לחוף ים סוף או ים המלח, המלך היה מגיע במסוקו. לפעמים היה עולה למסוק ישראלי וממשיך ללשכת ראש הממשלה בתל אביב.

הפעם הם נועדים במדרשה של המוסד מצפון לתל אביב. המועד הוא 25 בספטמבר, יום לפני ראש השנה. המלך מפתיע את ראש הממשלה במידע שקיבל ממקור סורי רגיש, ולפיו כמעט כל היחידות הסוריות שאמורות להשתתף בהתקפה על ישראל נמצאות זה יומיים במקומן. מדובר אומנם במסווה של אימון, אך הוא יכול גם להפוך לעמדות מקדימות למתקפה. המלך מדגיש שאינו יודע אם יש לכך משמעות מבחינת פרוץ המלחמה ומוסיף: "I have my doubts. However one cannot be sure. One must take these as facts". לשאלות ראש הממשלה הוא משיב שלדעתו לא ייתכן שסוריה תתקוף לבדה אלא עם

מצרים. מפרוטוקול השיחה עולה שחוסיין לא הזהיר בפירוש שמלחמה בשער, אבל גם לא שלל זאת.

את גולדה מדאיג הסיפור שלו. זה שבוע ויותר היא מקבלת דיווחים על היערכות צבא סוריה והעלאת הכוננות בצבא מצרים. אבל הם מתפרשים כמגננה מפני התקפת פתע של ישראל. גורמים צבאיים שהאזינו מחדר סמוך לשיחה (בהם אל"מ זיזי קניאז'ר, ראש ענף ירדן בחטיבת המחקר של אמ"ן, שנפטר לפני כחודש) חלוקים ביניהם בקשר למשמעות דבריו של המלך. לגולדה נמסרת הערכה מרגיעה שתיקרא "הקונספציה", שבין מגבשיה הראשיים ראש אמ"ן אלי זעירא: מצרים תפתח במלחמה רק לאחר שיתממשו כמה תנאים - שעדיין לא בשלו - שיבטיחו הצלחה. אשר לסוריה, היא לא תילחם ללא מצרים.

יום שישי, 5 באוקטובר. "המוני בית ישראל משלימים את הכנותיהם לכיפור", מודיע קול ישראל. גולדה מתכוננת לצאת לביתה ברביבים, הרוסים מפנים את משפחות אנשיהם מקהיר ומדמשק, ו"המלאך" מדווח "כימיקלים". במוסד מבינים שמשמעות הקוד שמשגר אשרף מרואן, חתנו של נאצר, היא מלחמה. הראש צבי זמיר יוצא אליו ללונדון. לפני כן הוא מדווח רק לראש אמ"ן, עובדה שלימים תעורר את זעמה של גולדה. בהתייעצות בלשכתה מוסר זעירא על יציאתו החשובה של זמיר ללונדון, בלי להזכיר את הערכת ראש המוסד שמדובר במלחמה.

כמה שעות לפני הצום הממשלה מתכנסת לאחר שגולדה ביטלה את צאתה לרביבים. לצדה השרים שעדיין לא נסעו הביתה. בפורום הזה אין זעירא מזכיר כלל את טיסתו של זמיר. הוא רק מציין שהסורים במערך הגנתי שמאפשר גם לצאת להתקפה. שר הביטחון דיין אומר שהתקבלו ידיעות שאין בהן כדי לשנות את ההערכה הכללית, ואולם יש בהן כדי לצייר תמונה קצת שונה מבחינת ההסתברות לפרוץ מלחמה.

בנקודה הזאת, כך נראה, מתחיל להיסדק האמון של גולדה בהערכות. בתגובה לכך שייתכן שהסורים ינקטו פעולה מוגבלת, אמרה: "קשה להניח שכל זה עומד שם על הגבול ויסכנו כל זאת משום שהם רוצים להפגיז איזה יישוב. הרי לזה לא נחוץ כל מה שהעמידו לעצמם שם".

אז אולי זאת מלחמה. אבל כפי שיתברר מהציטוט הבא, הראייה אינה לגמרי של כאן ועכשיו אלא שבויה באסוציאציות שהולכות שש שנים לאחור ופוגמות אולי ביכולת לקרוא קריאה נקייה את המפה האקטואלית.

"יש נקודות החוזרות על עצמן מלפני ה–5 ביוני 1967", אומרת גולדה, "היו הודעות שצה"ל מגייס את כוחותיו על הגולן. עכשיו יש כאן ידיעות שהעיתונות המצרית אומרת שצה"ל ערוך על הגולן והריכוזים הצבאיים הישראלים לאורך הקווים גוברים והולכים. כל כך מזכיר את מה שהיה בסוף מאי או תחילת או אמצע יוני שגם זה צריך אולי להגיד משהו". אז אולי זאת רק היערכות מול התקפה אפשרית של ישראל. אז אולי זאת לא מלחמה.

כמה חודשים אחרי כן תישאל בוועדת אגרנט מדוע לא אזרה עוז לחלוק על הערכות הרמטכ"ל וראש אמ"ן. גרונותיהם של חברי הוועדה יהיו תיבת התהודה של הישראלי הזועם: לאן נעלמה ההנהגה? הרי מנהיג שומע את כולם, אבל כשצריך מעמיד את האמת שלו מולם והולך איתה. לא פשוט העניין הזה.

לצד הבחנות שהיו בכייה היסטורית, תרם קרל מרקס אחת מדויקת יותר: בני האדם - גם מנהיגים - עושים את ההיסטוריה שלהם, אך בנסיבות כפויות ונתונות. במקרה של גולדה הנסיבות - מעבר לסאדאת ולאסד - היינו אנחנו. כשנערים בי"ב מתגנדרים במסיבות סיום בנעלי שריונר, קשה לחלוק על רמטכ"ל בכומתה שחורה. כשזוגות צעירים מתעקשים על רב צבאי בחופתם, המיליטריזם הוא דבר תורה, דיין וזעירא הם נביאיו.

את גולדה בנינו על פי קווי המתאר של מאוויינו הלא כמוסים. ציפינו שתוכיח את האמרה הבן־גוריונית שהיא הגבר היחיד בממשלתו, פיללנו שאחרי אשכול "הרופס" (אחד מראשי הממשלה המוצלחים שהיו פה) תקום מנהיגה נחרצת, סמכותנית, שתראה עין בעין עם הצבא. אהבנו את נאומי ההתבצרות שלה. אחרי המלחמה הוכתרה אומנם למכשילת שלום סדרתית, אך באוקטובר 69' זכה המערך בראשותה ב–56 מנדטים.

מלחמה בשש בערב

שבת, 6 באוקטובר, 3:50 לפנות בוקר. המזכיר הצבאי ליאור מעיר את גולדה: "מלחמה בשש בערב", הוא מוסר מפי זמיר שמוסר מפי מרואן. סבירות של 99% (אחוז אחד נשמר לאפשרות שסאדאת יחזור בו).

המלחמה תיפתח בהרעשה על מטרות ישראליות בסיני, ואחריה יחצו המצרים את התעלה. בו בזמן תתקוף סוריה את רמת הגולן ותנסה להחזיר אותו לידיה. לאחר שהיא שומעת את ליאור, מגיבה גולדה: "ידעתי שזה יהיה. ישראל, מה עושים עכשיו?".

ב–7:30 היא בלשכתה בתל אביב. ב־8:00 היא מכנסת התייעצות עם כמה שרים שהוקפצו לקריה. אחד מהם זכר שהיא נכנסה "בגב כפוף, מבט אל הקרקע, בצעדים אטיים של אדם הנושא על צווארו אבן רחיים במשקל טונה. היא פנתה לעבר מושבה. השרים נשאו את עיניהם אליה וראו דמות חדשה. היא הייתה חיוורת, שערה לא מסורק כתמיד, ניכר היה שלא עצמה עין בלילה. עמדה מולנו אישה זקנה ועייפה, בפנים חמורות שהצביעו בבירור על הדאגה המכרסמת בלבה".

בישיבה דדו מבקש גיוס מלא, דיין רוצה רק שתי אוגדות ואת חיל האוויר. העניין האחר שעל הפרק: המכה המקדימה. הרמטכ"ל רוצה בה, שר הביטחון מתנגד. הוא חושש שתסבך מדינית את ישראל. בעניין הגיוס גולדה עם דדו, בעניין המכה המקדימה היא עם דיין. אין היא רוצה שישראל תצטייר כמי שהתחילה במלחמה "אף שאני מודה ומתוודה שלבי נמשך לזה מאוד", היא מסבירה. כמה שרים חוששים שהמלחמה תתחיל עוד לפני שש בערב. עודם מדברים - השעה היא 13:47 - ובחדר נשמעת אזעקה עולה ויורדת. תא"ל ליאור מדווח: הסורים יורים וכנראה גם המצרים. "אז הם בכל זאת הפתיעו אותנו", מגיבה גולדה, "מרגיז אותי שהם הפתיעו אותנו".

בתום ישיבת הממשלה היא אמורה לשדר לאזרחי ישראל. מדזיני שזוכר את הגמגום של אשכול מתעקש שתקליט. היא מקליטה לקול ישראל ולטלוויזיה הישראלית דברים שכתב לה גלילי: ישראל לא הופתעה מההתקפה, איש–איש חייב לעשות כמיטב יכולתו. "וזה לא היה טוב", אמר לי מדזיני, "היא לא נתנה הופעה צ'רצ'יליאנית כפי שציפינו".

אבל כשהמיקרופונים נסגרים היא שבה להיות חזקה ונמרצת. מצווה על שר החוץ אבן להתנגד לכינוס מועצת הביטחון שתעצור את הכוחות במקומותיהם. "וכי נחוצה לנו עוד פעם מלחמה?", היא מסבירה לממשלה, "אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת התשה ושוב ישנה מלחמה בממדים כאלה בטרם אנו מצליחים לתת מכה הגונה לג'נטלמנים האלה. אין לנו כל פרטנזיות לשטחים אלא לתת מכות".

חורבן בית שלישי

7 באוקטובר נראה כיום חסר סיכוי. דיין חזר מסיור בחזיתות והשרה מרוחו הקודרת על המשתתפים בהתייעצות אצל ראש הממשלה. יש עדויות, נכתב בספר, שגנדי שמע אותו מזכיר "חורבן בית שלישי". הוא נתן להבין שמפרץ סואץ אבוד, הביע ביטחון שירדן ועיראק ייכנסו למלחמה. "זה לא הזמן לחשבון נפש", אמר אבל החל להכות על חטא הערכותיו המוקדמות. "הערבים לוחמים הרבה יותר טובים מאשר קודם, הם הגיעו למלחמה על ארץ ישראל". ירידה מהגולן לא תפתור לדעתו כלום. "כי זה ימשיך לעמק החולה. לכבוש את ישראל, לגמור את היהודים".

הדיון המתואר היה רגע השפל של גולדה בכל המלחמה. היא נסחפה בעגמומיות הכללית ולא חסכה מצה"ל את זעמה. "אני לא מבינה דבר אחד: חשבתי שמתחילים לפגוע בהם ברגע שהם עוברים את התעלה. מה קרה?", התריסה כלפי שר הביטחון שלה.

לפסימיות הזמנית שלה ער השר ישראל גלילי. בימים הראשונים למלחמה לא מש מלשכתה. עתה יזם את הזמנתו של דדו לדיון לשמוע דעה אחרת, אולי חיובית יותר על החזיתות. הזמנת הרמטכ"ל, למרות הסיכום ששר הביטחון יציג את עמדתו, היא עדות ראשונה לקריסת מיתוס משה דיין. לכך שההנהגה איבדה בו את אמונה.

קולות הנכאים באותו יום עולים גם מיומן לשכת ראש הממשלה. גולדה מבקשת "לתת להם מכות קשות". נוכח האבידות של חיל האוויר, היא שואלת: "יש דבר אלקטרוני אצל האמריקאים שיכול לעזור? אולי יש בפנטגון איזה דבר נגד טילים?".

ראש הממשלה מורה לאברהם קדרון, מנכ"ל משרד החוץ: "יש להוציא עוד מברק לשמחה (דיניץ, שגריר ישראל בוושינגטון) שידרוש טנקים ופנטומים מיד. שילך לקיסינג'ר ויגיד לו S.O.S".

השר ספיר: "עכשיו ישבתי עם הבנקאים (מנהלי הבנקים הגדולים)".

ראש הממשלה: "יהודים בכלל לא אוהבים, יהודים חלשים עוד פחות. יזרקו אותנו לכלבים".

המשפט הזה נוגע בקרקעית נפשה של גולדה מאיר. הסורים על גדרות הגולן, המצרים מעבר לתעלה מתכתבים עם פחדיה הקמאיים, מחזירים אותה לקייב. ב-1902 התהלכו בעיר שמועות שפוגרום עומד להתרגש על היהודים. כבר אז - כמעט בת 5 - הבינה לדבריה שזה יקרה דווקא לה משום שהיא יהודייה. משום שהיא שונה מילדי השכנים באותה חצר. עכשיו, אותו 7 באוקטובר חפוי ראש מחזיר אותה לתחושת הפוגרום מאז. לא ברור עד כמה העמיקה בתוכה התחושה הזאת, עד כמה השפיעה על שיקול דעתה, על מסוגלותה לפעול.

את הרינונים על התמוטטות נפשית ואת הדברים ששמע גלילי לכאורה מפיה כי תשקול להתאבד אם המצב כה גרוע דחו גלילי עצמו, יגאל אלון וצבי זמיר. "נהפוך הוא", כותבים מחברי הספר החדש. הסובבים אותה שיבחו את יכולתה להנהיג, את הרוח שהפיחה בהם.

הטיסה הסודית

בוקר 8 באוקטובר נפתח באופוריה זהירה שתביא מפח נפש מאופק. אוגדות הגולן תקפו בלילה שריון סורי, אוגדות הדרום התניעו הכנות לתקוף את ראשי הגשר בגזרה המרכזית והצפונית. אבל חולפות כמה שעות ומתברר ששתי דיביזיות סוריות רעננות עושות את דרכן לגולן. בדרום כבר אין מדברים על צליחה אלא על ייצוב קו. ראש הממשלה קצרת רוח: "רק בבוקר היה צריך להחזיק את אריק (שרון), בבוקר דדו אמר 'הם (ברן ואריק, מפקדי האוגדות) מבקשים לעבור (את התעלה)'".

ודיין שב לדכדוכו. המצרים, הוא מספר, מכים, מונעים כל אפשרות להדוף אותם מעבר לתעלה, מחזיקים בעתודות גדולות שעדיין לא הוטלו לקרב. במצב הזה אספקת הנשק מארצות הברית גורלית. "אני רוצה להעלות מחשבה מטורפת", אומרת גולדה בדיון בלשכתה, "מה היה לו, בצורה סודית, אינקוגניטו, אני עם איש צבא מתאים טסים לוושינגטון ל–24 שעות. להעמיד את ניקסון בפני חומרת המצב".

דיין: "שש שנים הרוסים דחסו להם ציוד והכינו אותם".

גולדה: "זה מה שאני רוצה להביא בפניו. אני רוצה לשאול אם זה לגמרי מטורף".

דיין: "כן, אבל צריך לעשות זאת".

גולדה: "אם זה לא לגמרי מטורף, אני רוצה שבשמונה יעלה שמחה בפני קיסינג'ר דבר כזה. אצא ולא יידעו. לא נשברה רוחנו ולא נשברה רוח הלחימה.

החיילים הם מצרים אבל כל המערך רוסי. שש שנים הם הכינו אותם, כל מה שהם יכולים לקלוט הרוסים נתנו להם".

דיין: "זה מערך הטילים החזק ביותר בעולם. אפילו במוסקבה אין כמוהו".

גלילי: "מה את רוצה ממנו (מניקסון)?"

גולדה: "שייתן כל מה שיש לו. יש לו טנקים באירופה - שייתן. רוצים פנטומים - שייתן. יראה את זה כחזית שלו ולא שנשמתנו תצא עד שייתן לנו שרייק (טיל נגד קרינה שתוכנן להתביית על מערכות מכ"ם) אחד. מה שאני רוצה זה להביא בפניו לא תמונה שאנו מתמוטטים. בווייטנאם חצי מיליון חיילים - זה לא! אבל הציוד, יכול להיות שיגיד 'מצטער נורא, לא'. אז טוב. אני לא חושבת ככה משום מה".

לפני פיזור היא מזהירה את השרים: "בעניין המטורף, למען השם, זה נשאר פה".

את בוקר 10 באוקטובר מרפדים המברקים שהיא מוצאת בלשכתה. ניקסון דוחה את הצעתה לבוא לביקור בזק, אבל מסיבה טובה. האמריקאים החליטו ממילא לספק לישראל את כל הנשק שנחוץ לה. במברק התודה לנשיא היא כותבת: "אנחנו נלחמים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו בטוחים לחלוטין בניצחוננו. כשננצח ננצור אותך בזיכרוננו".

אמירה של קרבה היא שומרת גם לחיים בר-לב, שמתמנה למפקד חזית הדרום. "אני גם נרגשת וגם מאושרת", היא מדגישה בטלפון. "זה יהיה יותר טוב על הלב אם אתה תשב שם, עם כל הגאונים שיושבים שם".

עם אישורו של בר-לב בממשלה, ההבטחה לנשק וייצוב החזיתות חולפת הסכנה המיידית שגולדה תתאר יומיים אחר כך: "אני אומרת זאת במלוא ההכרה, ב-1948 לא עמדנו בסכנה כזאת".

לצד ההצלחות הצבאיות, 14 באוקטובר הוא יום מר ונמהר. למשפחות נמסרות הודעות על 656 חיילים שנפלו עד אז ו–2,000 שנפצעו. "מלחמה כבדת ימים וכבדת דמים", אומר שר הביטחון ברדיו.

באותו לילה נקראת הממשלה לאשר את מבצע "אבירי לב", מתקפה שבה יחצה צה"ל את התעלה. "איני יכולה להתפאר כי אני הולכת לכך בלב קל. לו האמנתי שאפשר תוך יום–יומיים לזרוק אותם מעבר לתעלה, שילכו לעזאזל, מי צריך לחצות את התעלה? אך אם לא, מה שמוצע לנו אינו פיקניק".

ב-15 באוקטובר, 19:45, מדווח ליאור לגולדה: "עכשיו זה מתחיל ממש". צה"ל פתח במתקפה שמטרתה להניח ראש גשר במערב סואץ. בלילה מדווחים לה שהמבצע מתקדם כמתוכנן למרות הקרבות הכבדים.

למחרת בצהריים שב דדו מהדרום. הוא כעוס מאוד. השריון אומנם חבר לכוח הצנחנים שצלח, אך המבצע אינו מתנהל כשורה. התוצאות יכלו להיות טובות הרבה יותר לו הפקק לאורך ציר עכביש היה נפתח. אז גשר הגלילים היה מגיע לגדה המזרחית ומאפשר לשנע את עיקר הכוח מעבר לתעלה. הוא מאשים בעיקר את אלוף אריאל שרון, מפקד אוגדת הצליחה. דיווחיו אינם מהימנים, אין הוא ממלא פקודות והוא מנהל קרב כושל שהביא אבידות עצומות לצה"ל. "אריק מפקד קרבי שהוא פוליטיקאי יותר מחייל", מוסיף הרמטכ"ל.

ביקורת על יחסי הציבור שעושה שרון לאוגדתו משמיע גם יגאל אלון: "האוגדה שורצת עיתונאים, למעלה מ–25, וכולם מחכים לגאולה שתבוא מהאוגדה של אריק". גולדה בוחרת שלא להתערב לפי שעה במה שייקרא "מלחמת הגנרלים".

כמו בווייטנאם

ההידרדרות במצבם של הערבים מעוררת את ברית המועצות ללחוץ במועצת הביטחון להפסקת אש. ישראל מתנגדת שהחלטה 242 שהתקבלה אחרי ששת הימים ומדברת על נסיגה משטחים תוזכר בה. "הקרב עוד לא הסתיים וכבר מנסים הסובייטים להכתיב מהלכים מדיניים לישראל", היא מעבירה מסר לקיסינג'ר, "מלחמה זו הייתה איומה, אבידותינו בהרוגים, אם נחשב אותן לפי מספר התושבים בארצות הברית, הן בסדר גודל של אבידות ארצות הברית בקוריאה או בווייטנאם".

בישיבת הממשלה אחר כך נשמעת ביקורת על המחיר הגבוה שגבה מבצע "אבירי לב". "מספר הקורבנות שהיו לנו מן הצד השני של התעלה", אומר השר זרח ורהפטיג, "מתקרב כמעט לזה של מלחמת ששת הימים". גולדה משיבה: "אנו משפחה אחת אשר מתהלכת בארץ ויום–יום, לעתים פעמים אחדות ביום נופל מישהו מהמשפחה הזאת. כאשר אין ברירה - אין ברירה. כאשר יורים יש אבידות".

עניין אחר הוא זה של השבויים. ישראל דורשת למהר עם רשימת השמות והחילופים. קיסינג'ר מדווח שקוסיגין (ראש ממשלת ברית המועצות) ואחריו הנשיא ברז'נייב אמרו לו: "בדיבור כבוד שלי אעשה הכל".

כשגוברים החששות שישראל תיאנס אל החלטה לא הוגנת להפסיק את האש, מבטיח קיסינג'ר: "לא אפקיר את ישראל. ישראל אינה מדינה זרה עבורי, 12 מבני משפחתי נרצחו בשואה". ואז הוא שב לכתוש את ישראל בעניין האספקה לארמייה השלישית המצרית הנצורה. גולדה רותחת: "מתחיל לעשות עלי רושם של איש נורא לא רציני", היא מתלוננת בטלפון לשגריר דיניץ. "מה הוא רוצה מאיתנו. אני כבר חדלתי להבין מה הוא רוצה. צנוע הוא איננו, הוא מניח שהשכל שלו יספיק לפתור הכל".

בתוך כל אלה נאלצת גולדה לנקוט עמדה בעניין מלחמת הגנרלים. ב–25 באוקטובר נמסר לה שהרמטכ"ל ומפקד חזית הדרום בר־לב מבקשים להדיח את שרון מהפיקוד על אוגדה 143. "הוא מחבל בעבודת הפיקוד", מדווח בשמם תא"ל ליאור.

שר הביטחון פוחד פחד מוות בקונסטלציה הנוכחית שבה ראשי הליכוד בגין ורימלט מתייצבים לימין שרון. דיין אומר לגולדה שהרמטכ"ל אכן פנה אליו וטען שעוקפים אותו והתכוון לשרון, ולכן "אולי אני צריך להסיק מסקנות". אבל הוא דוחה את הדרישה להדיח אותו ומבטיח לעשות סדר לאחר המלחמה. "איך מתפטרים מאריק בלי רעידת אדמה?", גולדה שואלת. "צריך להזהיר את המפקדים, לא יכול להיות שיעסקו בתוך האש ב–public relations".

על נכונותה של ישראל לקבל את הסכם הפסקת האש מודיעה גולדה במסיבת עיתונאים. בין שומעיה גם נתן סולומון, סטודנט למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. בהתרגשותו הגואה הוא פורץ בבכי. גולדה קמה משולחנה, ניגשת אליו, מניחה את ידיה על ראשו ומנחמת אותו. ייתכן שהדמעות של סולומון מתכתבות עם לבה הדומע. האש לא חדלה עדיין, אלפי משפחות עומדות על מתיהן והשבויים עדיין בשבי. ייתכן שבכתה בתוכה לא רק על אלה אלא גם על עצמה. מעל ראשה כבר ריחפו ענני הסערה שתסחף את ישראל ויבשרו את קִצה הפוליטי. אפשר שהבינה שסוף המלחמה הוא גם סוף הדרך שהתחילה באותו בית ספר במילווקי. מה שברור הוא שגולדה של 24 באוקטובר חדלה להיות זאת של 6 באוקטובר, 13:47. "לעולם לא אהיה האדם שהייתי לפני המלחמה", תכתוב בביוגרפיה שלה "חיי".

כשוועדת אגרנט מפרסמת את דוח הביניים היא מחליטה סופית להתפטר. אף על פי שהוועדה ניקתה את הדרג המדיני, אין היא יכולה להתעלם ממדינה שדורשת לסלק את דיין. גולדה נחלצת להגן על האיש שהתנגדה למינויו לשר ביטחון ערב ששת הימים ואומרת: "אם דיין חייב ללכת, כל הממשלה חייבת ללכת". בנאום של שעה וללא טקסט, מודיעה אשת הברזל לסיעת העבודה שאינה מסוגלת יותר.

כשהיא מסיימת, אין איש שדורש שתחזור בה. אין איש שמלווה אותה אל הדלת.