לוליין פוליטי בעל מודעות שיווקית: בנימין זאב הרצל שלא הכרתם

23 באוגוסט 1897. תיאודור הרצל יוצא לדרך. הכיוון: באזל, שווייץ. היעד: ארץ ישראל. "האמת היא, ואני מסתיר אותה מעיני כל, שלרשותי צבא של שנוררים בלבד", הוא כותב ביומנו, "אינני אלא מנהיגם של נערים, קבצנים ועיתונאים עלובים. יש מהם שמנצלים אותי עד תום. אחרים כבר מקנאים בי או שאינם נאמנים, ואילו הסוג השלישי פורש ברגע שנפתח בפניו פתח לאיזו קריירה קטנה. מעטים הנלהבים שאינם מחפשים את טובת עצמם. עם זאת, אם תאיר לנו ההצלחה פנים, אפשר שהחיל הזה יהיה בו די והוא יהפוך אז חיש מהר לצבא מסודר. נראה אפוא מה יביאו לנו הימים הבאים".

זה קורה אחרי שהוא נקלע לוויכוח עם אדוארד באכר, עורך "נוייה פריי פרס", העיתון שבו עבד במקביל לכתיבה בעיתונו "די וולט" ולארגון הקונגרס הציוני. העורך דרש ממנו לחדול מעבודתו עבור התנועה הציונית. "מה אתה עושה בעצם? הרי אינך רוצה להיות מטיף נודד. עליך לחדול מכל זה. הרי אתה סופר, הרי אתה איש נבון". "אכן", כתב הרצל ביומנו באותו יום, "בזמן האחרון בלעתי הרבה ביזיונות. אם לא יניב הקונגרס תוצאות של ממש, אני רוצה לסגת מן הפעילות ורק אשמור על הגחלת ב'די וולט'".

שנה וחצי חלפה מראשית 1896, כלומר מאז שפרסם את הספרון "מדינת היהודים" שבו העלה פתרונות לבעיית העם היהודי, ועד כינוס הקונגרס היהודי הכלל־עולמי בבאזל שבשווייץ, ב־29 באוגוסט 1897, לפני 120 שנה בדיוק. בפרק הזמן הזה זכה העיתונאי הווינאי לגינויים ולהתקפות בכלי התקשורת, בעיקר בעיתונות היהודית בארצות הברית, במזרח ובמערב אירופה. אולם אחרי הקונגרס הראשון פינו התארים "משיח שקר" ו"מתעתע" את מקומם לטובת דברי שבח והלל.

כאשר הגיע הרצל לציריך, הוא ראה את המשרד שעיריית באזל העמידה לרשות הקונגרס: חדר שהשלט "חייט" התנוסס בחזיתו. כדי להימנע ממצב של "הלצות נואלות" על חשבון החזון הגדול, הוא מורה לתלות פיסת בד שתכסה את השלט המקורי.

כאשר ד"ר דוד פרבשטיין מציריך, אחד ממארגני הקונגרס, שכר לצורך ההתכנסות את ה"בורג פוגטיי", אולם מצגות גדול עם בימת בידור, "שאלתי איך נוכל לסלק את נדנדת הלוליינים ולבסוף שכרתי אולם אחר, מכובד ממנו", כתב הרצל ביומנו. הוא שכר על חשבונו את ה"רזינושטאט", היכל תרבות מכובד המארח קונצרטים, וטיפל בכל פרט ופרט, גם דאג למצוא בתי מלון מתאימים לבאי הקונגרס מכל רחבי אירופה, מארצות הברית ומארץ ישראל. כשפרבשטיין המליץ על אחד מן המלונות בעיר, תיקן אותו הרצל וכתב את דעתו בנושא, "מלונות אלו מומלצים לבאי הקונגרס: באזלהוף, וילדרמן, דויטשרהוף והוטל קראפט".

"חפצנו ברור"

הרצל הבין היטב כי הקונגרס הוא גוף שמייצג את העם היהודי, מה שלא קרה מאז חורבן הבית. היה זה אירוע מאורגן באופן מדוקדק, ודבר לא הושאר ליד המקרה. הדיונים נרשמו בפרוטוקול, הצעות הצירים נאספו ותועדו. הרצל אף ביקש מהצירים שיגיעו לדיונים בפראק, כדי לכבד את המעמד. כאשר מקס נורדאו הגיע בז'קט פשוט, הפציר בו הרצל לשוב לביתו ולהחליף לפראק.

"כבר לפני חודשים היה אחד הרעיונות הראשונים שלי שיש לבוא למושב הפתיחה לבושים בפראק ובעניבת פרפר לבנה", פירט. "דבר זה הוכיח את עצמו להפליא. בגדי החג משווים לרוב הבריות סבר נוקשה. מתוך הנוקשות הזאת מיד נוצר טון מדוד, שאולי לא היו משיגים אותו בתלבושת מסע קיצית בהירה, ואני לא נמנעתי מלהעצים את הטון הזה ולהעלותו לסולם חגיגי. נורדאו הופיע כשהוא לבוש מקטורן ובשום אופן לא היה מוכן לשוב על עקבותיו וללבוש את הפראק. משכתי אותו הצידה וביקשתי שיעשה זאת למעני. אמרתי לו: הבריות צריכים להתרגל לראות בקונגרס הזה את הדבר הנשגב והחגיגי ביותר". כך היה.

בהזמנה שנשלחה למשתתפים בשם "הוועד להכנת הקונגרס הציוני", חתומים ראש הוועד ד"ר תאודור הרצל, והמזכיר ד"ר מרקוס אהרנפרייז. ההזמנה נכתבה בעברית, כמובן.

וכך נכתב בה: "אדון נכבד! ביום א' ב' ג' אלול ש"ז יתאספו חו"צ (חובבי ציון; כס״ו) בכל הארצות לקונגרס־הציוני בבזל (בשווייץ). והיום ההוא, שבו יתאחדו אחינו המפוזרים בדעה אחת, יהיה יום ניצחון לתחית לאומנו. האסיפה בבאזל תהיה התחלת תקופה חדשה בהתפתחות תנועתנו. שם יספרו לנו אחינו מכל פנות הארץ ע"ד מצבם ומגמותיהם, שם יתברר מה התנועה הציונית דורשת ממעריציה. שם תתרכז ותתאחד פעולתנו, שהייתה קרועה לכמה גזרים, על ידי הנהגה כוללת לכל סניפי העבודה. שם תראינה עינינו קבוץ־גליות, שיאחד כל הכחות לפעולה אחת, גדולה וכבירה.הקונגרס שואף למטרות קרובות ואפשריות. כל הידיעות האחרות על אודותיו קלוטות מן האוויר. כל מעשי הקונגרס יהיו בפרסום גמור. בוויכוחיו והחלטותיו לא תהיה שום התנגדות לחוקי איזו ארץ ולחובותינו האזרחיים. בייחוד אנחנו ערבים בזה, שכל מעשי האסיפה יהיו באופן מקובל ומרוצה לחו"צ ברוסיא ולממשלתם הרוממה. בזה נבקש אותך, אדון נכבד, ואת חבריך שבחוגך, שתואילו לבא לבזל ולהשתתף באספתנו. הקונגרס הראשון שלנו הוא התל שהכל פונים אליו. אוהבים ואויבים מחכים לו בעינים כלות. ולכן עליו להראות לכל, כי חפצנו ברור ויכלתנו גדולה. אם לא ימלא הקונגרס את תפקידו, אז תבא עי"כ נסיגה לאחור בתנועתנו לזמן רב. והכל תלוי רק בהשתתפות מרובה של אחינו ברוסיא, ששם רוב מניננו. אנו מקוים, שתדעו את חובתכם ותבאו לאספתנו. באסיפה אפשר יהיה לדבר עברית. בבזל יש אכסניא כשרה. דבר בואך מהר נא להודיענו על פי הכתבת הנ"ל".

200 איש התייצבו. הקונגרס הציוני הראשון יצא לדרך וב־3 בספטמבר כתב הרצל את הדברים המוכרים: "אם אסכם את הקונגרס במילה אחת – שעלי להיזהר מלבטאה בקהל – הרי זאת היא: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. ביום הזה, אילו אמרתי זאת בקול רם, כי אז הייתה התשובה צחוק כללי. אולם כעבור חמש שנים, בטח לאחר חמישים שנה, יראה כל אחד את אמיתת האמירה ההיא".

הוא היה מחזאי שהעמיד מחזה. "ייסודה של המדינה בעיקרו של דבר טמון במאוויי העם למדינה", כתב. "טריטוריה היא רק התשתית הגשמית, אבל המדינה היא משהו מופשט. יצרתי אפוא בבאזל את הדבר האבסטרקטי הזה. אט־אט דרבנתי את האנשים להלך מחשבה של מדינה והקניתי את התחושה שהם־הם האסיפה הלאומית". זה עבד.

גם העיתונות רופפה את הביקורת, ליתר דיוק - היא יצאה מגדרה. זה לקח זמן. העיתון "המליץ", למשל, לא הקדיש לכל אורך חודש אוגוסט 1897 ולו שורה אחת למאורע. ביום פתיחת הקונגרס הכותרת הראשית בעיתון הייתה "עזרת סופרים – מכתבים מאודסה". שום מילה על הקונגרס. רק ביומו השלישי, ב־31 באוגוסט, התחיל השינוי. במדור המברקים התפרסם מברק בן 17 מילים מבאזל: "ברוב פאר והדר נפתחה אתמול אסיפת הציונים. נאומו של נורדאו עשה

רושם גדול. מאתיים צירים נאספו שמה".

"לפזז בין ביצים"

בארכיון הציוני מצויים כל האוצרות שמספרים את הסיפור השלם שמאחורי הקלעים. "הקונגרס הציוני הראשון היה מלאכת מחשבת של הרצל, שבה באה לידי ביטוי הבנתו כי הצלחתו, או כישלונו של אירוע זה, יקבעו את סיכויי הצלחתה של התנועה הציונית", אומר יגאל סתרי, מנהל הארכיון. "מן המסמכים שלפנינו עולה כי אבי הציונות, מתוך מודעות יחצנית, התערב בכל פרט בארגון האירוע, מן הגדול ועד הקטן ביותר – כגון בחירת המלונות והתפריטים לאירוע. הוא הפעיל לוליינות פוליטית מרשימה על מנת לאפשר התכנסות של כל האלמנטים השונים שהרכיבו את העולם היהודי בשלהי המאה ה־19, וזאת

על מנת להציב את האירוע, וכך את תנועתו, בלב הסטטוס־קוו".

והיו עוד אתגרים, ארציים הרבה יותר. צירי הקונגרס הגיעו מכל קצווי אירופה ונפגשו במסעדת "בראונשוויג". היא אומנם הייתה כשרה, אך האוכל בה, כתב הרצל, "הנו גרוע למדי". לבקשתו פירטו אנשי המלון מבעוד מועד את מרכיבי הארוחה, שתוגש לכל המוקדם ב־13:30, ותכלול תמורת שלושה פרנקים לסועד, מרק, דג, בשר, צלי, תוספות (ירקות, סלט ותפוחי אדמה), ושלושה דציליטר יין (מעט פחות משליש ליטר). עבור שניים וחצי פרנקים לסועד, יכלו באי הקונגרס לקבל ארוחה זהה, אך ללא דג, ונאלצו להסתפק בשני דציליטר יין. בשני פרנקים הוצעה לבאי הקונגרס ארוחה ללא דג וצלי, ושני דציליטר יין בלבד.

ביומניו, השמורים בארכיון הציוני, כתב חוזה המדינה על הימים המתוחים שקדמו לקונגרס. האיבה בין עסקנים קטנים עוררה בו חששות כבדים שרק לא תמנע את הגשמתו של חלום גדול, וששיקולי "ריאל פוליטיק" ופילוג סיעתי בקרב היהודים עצמם יסכלו את חזונו. על הצורך לשחק משחק איזונים מתיש הוא כתב: "דומני שניהולו (של העניין) יהיה להטוט נדיר... יהיה עלי לפזז בין ביצים שאינן נראות לאיש: 1. הביצה של 'נויה פריי פרס', שאסור לי להביך אותה, ואסור לי לתת לה פתחון פה לדחוף אותי החוצה; 2. הביצה של האורתודוקסים; 3. הביצה של המודרנים; 4. הביצה של הפטריוטיזם האוסטרי; 5. הביצה של טורקיה, של הסולטאן; 6. הביצה של הממשלה הרוסית, שנגדה אסור שייאמר דבר שאינו חביב, אף על פי שמוכרחים להזכיר את מצבם העגום של יהודי רוסיה; 7. הביצה של העדות הנוצריות, בשל המקומות הקדושים".

על כך מוסיף הרצל ומסיים, "וגם הביצה של הקנאה וצרות העין. אני חייב להפוך את העניין לעניין שאיננו אישי, ועם זאת אינני יכול לשמוט את המושכות מידי. זה אחד ממעשיו של הרקולס, אינני מגזים, שהרי אין לי עוד חשק לזה".

עוד הוא כתב: "חברי הקונגרס מגיעים מכוסים אבק פחמים ומיוזעים מן הנסיעה. עמוסי כוונות – רובם כוונותיהם טובות, מקצתם – רעות". ב־30 באוגוסט, בתום היום הראשון של הקונגרס, לאחר כל המתח, חיבוטי הנפש והספקות בדבר הצלחת הכינוס, חתן השמחה כבר היה רגוע וקר רוח, "כפי שראוי להיות כשאירועים שהוכנו מראש מתגשמים לנגד עיניך". הוא תיאר את ההתרגשות שהגיעה מסיבה לא צפויה: "רק אחרי שעליתי על הכיסא המוגבה, מיד אחרי תשואות ההסכמה כשנבחרתי לנשיא, ומצאתי בדואר שהגיע את מכתבו הראשון של האנס שלי (בנו השני - כס"ו) – רק אז התרגשתי מאוד".

משולחן הנשיאות, ש"ערכו יגדל וילך בהיסטוריה", כפי שציין, כתב הרצל גלויה להוריו, לאשתו ולכל אחד מילדיו. "אולי המעשה הילדותי הראשון שחטאתי בו בשתי שנות פעולתי בתנועה", הודה.

בלי טיולים בבאזל

מה עוד אפשר ללמוד מהמסמכים שבארכיון הציוני על המאורע המכונן? במסמך הכללים לקונגרס הראשון אפשר למצוא כללים יבשים ומינהליים הנוגעים לאופי הדיונים בקונגרס, לצד כללים מעניינים הנוגעים לזכויות הדיון של הצירים השונים. כל הצירים, מצוין, יורשו לדבר וכן להגיש בקשות ופטיציות. את הפטיציות יש להגיש שבועיים מראש, והקונגרס, לאחר דיון בעניין, יחליט איזו הצעה לקבל ואיזו לדחות.

במסמך התיקונים לכללים נראה שהרצל שאף ליצור חזות של קונגרס מדיני לכל דבר, ועודד שיח דמוקרטי. הוא הקפיד על הליך תקין, בעל אופי ממוסד, כדי להימנע מאווירה של אסיפת עם כאוטית. בסעיף שבו מצוין בכלליות כי כל משתתף יוכל להציג את האינטרסים שלו בדיונים, הוא תיקן בכתב ידו כך: "כל ציר וכל אדם אחר המשתתף בקונגרס בתור משקיף מן הצד יוכל להציג את עניינו, באם הוא לפחות בן 20 ונרשם לקונגרס בבאזל עד 25 בחודש". 

הנוכחות הייתה חובה, כמובן. נוכחות מלאה הייתה חשובה מאוד להרצל, ורשימת נוכחות של הצירים נרשמה כל יום ביומו, בסדר אלפביתי. הדבר הבטיח כי צירי הקונגרס ייקחו חלק פעיל בדיונים, ולא יבחרו לקחת "יום חופש" על מנת לטייל ברחבי באזל.

אברהם דובדבני, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, נפעם מההצלחה הארגונית. "מן המסמכים המוצגים לפנינו משורטטת תמונה של הישג כמעט בלתי נתפס: הרצל הצליח לגייס נציגי קהילות נפרדות מכל כנפי תבל ולארגן אותם במערך שבהתנהלותו הזכיר מאוד קונגרס מדיני, הן מן הפן האופרטיבי, הבא לידי ביטוי בהקפדה על כללי דיון נאותים ודמוקרטיים, אך לא פחות מכך, ואולי חשוב יותר, מן הפן הסימבולי", הוא אומר. "הצירים, לבושי הפראק ועונדי הסיכות שעליהן מתנוסס סמל הקונגרס, הפכו תחת שרביטו של הרצל לפוליטיקאים עוד לפני שהישות המדינית שאותה ייצגו הוקמה. בכך התגשמה אמירתו המפורסמת: אם תרצו, אין זו אגדה".