כבר 25 שנה הזמר גבי ברלין ובת זוגו דינה פלר־לוין, שמתגוררים ליד כיכר רבין בתל אביב, מגיעים מדי יום שישי בשעה שתיים בצהריים לטקס הקבוע שעורכים שם משמרות השלום והדמוקרטיה. גם הסגרים לא מנעו מהם לפספס ולו שבוע אחד. "אנחנו יושבים, מדברים ושרים", מספר ברלין, שבאחד המפגשים הללו הכיר את פלר־לוין. "יש כאלה שלצערי כבר לא איתנו, יש כאלה שפרשו, ויש חדשים שמצטרפים, וזה משמח. יש לנו נגנים שמגיעים בקביעות ומלווים אותנו, וחוץ משירה אנחנו גם משוחחים על אירועי השבוע ומדי פעם מביאים מרצים למקום".
פלר־לוין הייתה בעצרת ההיא בכיכר ב־4 בנובמבר 1995. כשהגיעה הביתה, שמעה על הרצח. “באותה תקופה גרתי ברמת אביב, וכמה ימים אחר כך, באופן ספונטני, התחלתי להגיע בסמוך לביתו של שמעון פרס ז”ל, יחד עם מאות אנשים נוספים שעמדו שם לאות תמיכה”, היא מספרת.
תלונות השכנים גרמו למשתתפים להחליף את מקום המפגש ולעבור לזירת הרצח, בכיכר ליד המדרגות. "עוד בטרם הייתה שם אנדרטה, מישהו הביא באחד המפגשים חבית ישנה, ובפנים הדלקנו נרות נשמה", היא מספרת. "היינו עומדים מסביב לחבית, מדברים ושרים. היה מישהו שניגן בחליל ובאקורדיון, ומדי פעם גם לאה רבין הייתה מצטרפת. אחר כך כבר הוקמה האנדרטה, והצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים. בשנים הראשונות כל המדרכה הייתה מלאה באנשים".
גם ברלין, 78, החל להגיע למפגשים הללו לאחר הרצח, ומאז לא הפסיק לפקוד את הכיכר. "בין האמנים היו מגיעים בזמנו גם שייקה לוי, גדי יגיל ואבי קורן", הוא מספר. "הקבוע שלנו היה דני ליטאי, שנפטר ב־2013. הוא הקפיד להגיע גם בזמן מחלתו, על כיסא גלגלים". "הייתה לנו סיסמה כבר בהתחלה: 'לא נשכח ולא נסלח מי הזיק ומי רצח'", מספרת פלר־לוין. "מצאנו את עצמנו לוקחים חלק בכל מיני מחאות לאורך השנים, ובוודאי בשנים האחרונות, שבהן כל דבר במדינה הפך להיות מחלוקת פוליטית. אין ספק שיש גורמים שרוצים לשכוח את הרצח, שמנסים לשכתב את ההיסטוריה, ולכן חשוב לנו להיות שם, כמעין פאנל בכיכר שבו אנשים אומרים את דעתם ואפילו מתווכחים".
דור הולך ונעלם
גם שמעון גוטהלץ מגיע מדי שבוע ב־25 השנים האחרונות לטקס הקבוע בכיכר. תקופת הסגר הייתה הפעם הראשונה שבה לא פקד את האנדרטה בימי שישי. "אנחנו שומרים על המדינה שלנו, שומרים על הגחלת של רעיון השלום והדמוקרטיה, גחלת שאנחנו לא רוצים שתכבה", הוא אומר. "לשמר את זיכרון מורשת רבין זה לשמר את הכיוון שמדינת ישראל הייתה צריכה ללכת בו, ולצערנו הרב לא הולכת בכיוון".
לגוטהלץ קשה עם בני הדור הצעיר שמתייחסים לרצח כעוד פרק בהיסטוריה של מדינת ישראל. "כשסיפרתי לילדים שלי שכמעט מתִּי במלחמת ששת הימים, הם הסתכלו עליי ואמרו: 'אבא, זה היה כל כך מזמן'", הוא אומר. "יש אנשים שעבורם רצח רבין הוא כמו מלחמת יום הכיפורים - רק פרק בהיסטוריה - ולכן חשוב לנו להיות שם, לספר כל עוד ניתן".
"מה שנותר לנו לעשות הוא רק זה", אומר משה צדוק, 68, שגם הוא פוקד מדי יום שישי את המקום. "אני שם בשביל להזכיר לעצמי שלא עשיתי לפני כן כלום כדי להגן על רבין. אני מגיע במשך 25 שנה בכל שבוע כדי להזכיר לעוברים ושבים, ששואלים ולא תמיד יודעים - בעיקר הצעירים - מה בדיוק קרה שם".
גם צדוק מספר בעצב על הדור ההולך ונעלם. "לצערי הרב, ככל שהשנים חולפות, האנשים שמבינים ויודעים מה קרה ומה גודל האירוע, הולכים ומתמעטים, בעיקר בשל חוסר חינוך והסברה", הוא אומר. "בתי ספר עושים פעם בשנה טקס, ונגמר הסיפור. לדעתי, לא מלמדים את זה כמו שצריך בשיעורי אזרחות, מה זה עשה לדמוקרטיה הישראלית. לטקס השנתי מגיעים באופן קבוע במשך יותר מעשור ילדים מבית הספר הסמוך לכיכר. הם עושים טקס ושרים שניים־שלושה שירים מהתקופה או שירים שרבין אהב. אבל לצערנו הרב יש כאלה שלא יודעים".
במשך 24 שנים פקדה טוני ובר, 94, מדי שבוע את הטקס בכיכר. "לצערי הרב, בגלל הגיל, בשנה האחרונה אני ממעטת להגיע, אבל לא מפספסת אף פעם את האירועים המיוחדים", היא מספרת. "זה היה רצח לא רק של ראש ממשלה, אלא גם רצח של מטרה ושל חלום. היה חשוב לי להיות שם ולהזכיר למי שנמצא ולמי שעובר במקום - שהיו לנו אפשרויות לעשות שלום ולא עשינו. גם עם השכנים שלנו וגם בינינו לבין עצמנו. כל עוד יש לנו אפשרות, אנחנו חייבים להבין שגם אם מדובר במאמץ כלכלי גדול או במאמץ טריטוריאלי, אסור לנו לפספס את ההזדמנות לשלום עם הפלסטינים".
הזמן עצר מלכת
"בעשור האחרון אין שבוע שאני לא מגיעה לכיכר", מספרת סנדי זילברמן, 68, שחיה תקופה ארוכה בחו"ל, ומאז שובה ארצה מקפידה לפקוד מדי שבוע את המקום. "חורף, קיץ, סתיו, גם בגשם וברוחות, ויש שם מתחת לבניין העירייה שרוול של רוח לא פשוטה. אבל גם כשלא הייתי בארץ לבי תמיד היה פה, בכיכר עם כולם. מבחינתי, 'לזכור ולא לשכוח' זה המוטו. מה שקרה ב־4 בנובמבר היה חצייה של קו אדום, ואני פה מתוקף חובתי למען ילדיי ונכדיי, שידעו וידאגו בעקבותיי שדבר כזה לעולם לא יחזור במדינת ישראל, ולא משנה באיזה צד על המפה אתה נמצא".
זילברמן מספרת שמדי שבוע מצטרפים לוותיקים משתתפים צעירים שעוד לא נולדו בזמן הרצח. "זה מאוד מחמם את הלב שצעירים מצטרפים ומבקשים לפעמים גם את המיקרופון", היא אומרת. "מבחינתי, כל עוד נשמה באפי וכל עוד אלוהים ייתן לי את הכוחות, לא אתן לדור הזה להיעלם. מחובתי לדאוג שתהיה לזה המשכיות. אני נלחמת. כשאבי הגיע ארצה וירד מהאונייה בנמל חיפה, הוא ירד על הברכיים ונישק את האדמה. אני רוצה להאמין שכל זה לא היה לחינם".
אתם מדברים על פוליטיקה?
"אין לנו מחנות או מפלגות בכיכר, כולנו רוצים אחדות, אהבה ושלום, ובעיקר אנחנו רוצים למנוע מקרים כאלה. נכון שאנחנו בלב תל אביב, לכאורה בלב הבועה, ורוב התגובות שאנחנו מקבלים מהעוברים ושבים הן חיוביות, אבל הערכים שלנו מייצגים את כלל האוכלוסייה. אנחנו
מחויבים להימצא כאן. אנשים איבדו פרופורציה; היום להשתייך למשמרות השלום זה להיות בוגד. לאן הגענו?".
צדוק: "אנחנו מדברים על הכל מהכל. אנחנו גם עושים פעם בחודש רב־שיח שבו כל אחד אומר מה הוא חושב ומה הוא מרגיש על הפוליטיקה, על מה שקורה עכשיו במדינה. כבר הגיעו אלינו פוליטיקאים ודיברו, אבל הפוליטיקה עצמה היא לא העניין. מאז הרצח לא קם מישהו שיכול לנהל את המדינה הזו בצורה נורמלית".
עד כמה אתם אופטימיים?
צדוק: "אני אופטימי ופסימי. תלוי באיזה רגע את שואלת אותי. אני לא רואה את המדינה שלי הולכת לעתיד טוב. אנחנו שרים בכל יום שישי 'אין לי ארץ אחרת', ומבחינתי הזמן עצר מלכת שם. אני תמיד אומר שאני האחרון שיישאר כאן עם המפתחות".
גוטהלץ: "אנחנו אוהבי הארץ ואוהבי המדינה, כולנו אנשים שורשיים שעשו ועושים משהו בשביל המדינה הזו. עם כל הקושי, צריך קצת אופטימיות כדי ליצור המשכיות".
פלר־לוין: "מעולם לא עלה בדעתנו לוותר על ההגעה, אז אני מניחה שזה אומר הכל. זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו מגיעים לשם מכיוון שאי אפשר לתת לאירוע כמו רצח יצחק רבין להישכח".
מחר, בצלו של יום הזיכרון ה־25 לרצח, הם ייפגשו באנדרטה שוב. “אנחנו מקווים שכולם יגיעו”, אומר ברלין. “לא רק המבוגרים, אלא גם הצעירים, ושימשיכו להגיע בכל שבוע. אסור לנו לתת לזה להישכח”.