שעת בוקר בקריית מלאכי, השמיים האפורים החלו לשלוח גשם קליל שאיים בכל רגע להתגבר ולהפוך למבול טורדני. זוג מבוגר, גבר ואישה, עשה את דרכו הביתה בצעדים מהירים. היא מלפנים, הוא מעט מאחור, לבוש במעיל, מכנסי ג'ינס, נעלי התעמלות, כיפה סרוגה לראשו, גורר אחריו עגלת קניות עמוסה. שום רמז, גם לא הקל שבקלים, שזה האיש שעד לפני 13 שנים החזיק במשרה הרמה של נשיא המדינה.
עשר שנים אחרי שהורשע באונס: הנשיא ריבלין הורה לבצע שינוי תחת פסלו של קצב בבית הנשיא
משה קצב חגג החודש יום הולדת 75 והשבוע גם מציין עשור להרשעה באונס ובעבירות מין נוספות, שבגינה נגזרו עליו שבע שנות מאסר, שמתוכן ריצה חמש, לאחר שמאסרו קוצר. "גדול עליו להתמודד עם מה שהיה, ובגלל הרגישות שפיתח הוא מאוד חושש לשמו", מספר חברו הטוב ד"ר שלום אלדר. "כל התקפה וכל אזכור של הפרשה לא עושים לו טוב. מנגד, חייו הפרטיים תקינים. משפחה, נכדים, בית, ואני כחבר לא הולך למחוזות ההם. אני מכיר את משה כאדם נעים הליכות, אינטליגנט. זה החלק שבו אני מתחכך בחלק הפחות נעים, אני מקבל את גרסתו, שלא עשו איתו מיצוי דין כפי שצריך. פעם, כשרצו לראיין אותי לטלוויזיה אמרתי 'בתנאי אחד, לא תשמעו ממני סרה עליו בכל מקרה'. ויתרו. ולא רק אני, לא פעם הרימו גבה ושאלו 'מה, בקריית מלאכי לא מודעים למה שקרה עם הנשיא לשעבר?'. תתפלאו, הם מכירים אותו כמוני".
מאיגרא רמא
קצב לא משתף פעולה עם התקשורת. לא משנה כמה ראיונות הציעו לו וכמה הבטחות קיבל מתוכניות הפריים־טיים, האיש שהיה במרכז הבמה במשך עשרות שנים - מראש מועצה צעיר, דרך חבר כנסת בכיר בליכוד, שר בממשלה ועד נשיא מדינה - בוחר בזכות השתיקה.
מי שעומד כעת בפרונט המשפחתי הוא אחיו ליאור, הצעיר מבין שמונת ילדיהם של שמואל וגוהר. "נולדתי כשאחי נבחר לראשות המועצה", ליאור מספר. "כל חיי גדלתי בצלו וראיתי בו מודל לחיקוי. יודע מה זה ילד שאחיו עומד בראש רשות בעיירת פיתוח? כשהייתי בכיתה א', הוא היה חבר כנסת אצל מנחם בגין במהפך של 77' וזה לא כמו היום, כשכל אחד יכול להיבחר. בכיתה ד' שימש כסגן שר הבינוי והשיכון, ובכיתה ז' שר בממשלה וחבר קבינט. הוא הבן הבכור שסלל את הדרך, וכולנו גדלנו בהערצה אליו. כשהיה נשיא, ליוויתי אותו לפגישה עם ולדימיר פוטין בקרמלין, עם ז'אק שיראק בצרפת. ראיתי אותו בשיא תפארתו כשהגיע לפסגה ושימש כנשיא מדינת היהודים, מלך העם, ופתאום מאיגרא רמא אני רואה אותו בנפילה לבירא עמיקתא. שבר גדול. אז הבנתי שהחיים והקריירה האישית לא מעניינים. התייצבתי לימינו ואני לא מצטער".
זה פגע בך?
"כולנו שילמנו מחיר, חד־משמעית, אבל עשיתי את זה במודע. כשהתחילה הפרשה, הייתי שותף במשרד עורכי דין בבורסה ליהלומים ברמת גן. מגדל משה אביב, קומה 42, נוף לים. כשהבנתי שצריך להתייצב לימין משה יצאתי מחלקי בשותפות. השארתי לשותפיי את המשרד עם כל הלקוחות והתיקים".
ליאור לא מצליח להחניק את הדמעות. "הקדשתי עשר שנים מחיי בשבילו, ואני לא מצטער", סיפר. "אבינו עבד קשה כל השנים כשומר במפעל. כל ליל שבת, לפני הקידוש, היה אומר לנו בפרסית 'ילדיי, תמיד כאחים תיתנו כתף אחד לשני, תכבדו את הנשים ואת אמא שלכם'. היה לי ברור שאנחנו צריכים להתייצב".
משה קצב ממעט לצאת מקריית מלאכי, ולא רק בגלל הקורונה. שם, בעיר שבה גדל, הוא עדיין חש בתמיכה, או כמו שאמר לי שמיל איובי, עיתונאי מקומי שעד לפני כשנה ערך את המקומון "מה נשמע": "אם קצב היה גר בתל אביב, לא היית הולך לאיזה מקומי ושואל 'איך מתייחסים אצלכם לנשיא לשעבר?'. אבל בגלל שזה מקום קטן, פריפריאלי, עדות המזרח, אתם בטוחים שכל היום מדברים פה רק עליו. לאנשים כואב, כי הם מכירים את כל המשפחה. גם אם אתה נגדו, אתה מסתובב ברחוב ורואה את אחיו, את אמא שלו, ולכן מעדיפים לברוח כששואלים אותם 'עשה או לא עשה?'".
קצב חזר לקריית מלאכי, לפרצופים שהוא מזהה מילדות. מדי יום הוא עושה את דרכו לביתה של אמו בת ה־91, שמתגוררת כמה מאות מטרים מביתו. בדרך, אם צריך, יעצור בבית כנסת לצעירים, שם הוא נוהג להתפלל. אם ירים ראש מהסידור, אולי יבחין ביוסי ונונו, שהיחסים ביניהם במהלך השנים הם כמו רכבת הרים של אהבה־שנאה. היום הרכבת נמצאת במצב של מנוחה.
ונונו הוא בן גילו של קצב. בחופש הגדול של כיתה י"א יצא לעבוד במושב תימורים הסמוך ונשלח למיין בוטנים ברחבת הבטון. שם, בחום המתיש, פגש את קצב, תלמיד מכפר הנוער בן שמן. במשך שנים הם הלכו אחד אחרי השני. לימודים, צעדים ראשונים בפוליטיקה. בתנועת חרות ביקשו בסוף שנות ה־60 לעשות מהפך בעיירה הדרומית שנשלטה מקום המדינה על ידי מפא"י. חיפשו צעירים, סטודנטים, שייתנו פייט למפלגת השלטון. קצב סיכם עם ונונו שהוא ירוץ לראשות המועצה ואילו חברו להנהגה המקומית של מועצת הפועלים. ב־1973 הושלם המהפך.
כשקצב הצטרף לליכוד של בגין ורץ ברשימה הארצית, הוא הכין את ונונו כיורש. ואכן ב־1981, כשמונה לסגן שר השיכון בממשלת הליכוד, ונונו תפס את כיסא ראש המועצה ואחז בו עד 1993 - רק שהיחסים בין השניים ידעו מאז מתחים רבים.
"משה תמיד היה איש רגיש מאוד, קנאי", ונונו מספר. "נוצר קצר בינינו, שהביא להרבה סכסוכים, אז עזבתי את סניף הליכוד ועברתי עם עזר ויצמן למפלגת יחד. כראש מועצה המשכתי לכבד אותו, אפילו הענקתי לו את תואר יקיר קריית מלאכי ב־1990. הוא המשיך לשמור לי טינה. היום אני פוגש אותו בבית הכנסת, יושבים, מדברים. הוא אפילו סיפר לי בדיחה: שני פרסים נפגשו אחרי 40 שנה, אז אחד אומר לחברו 'זיהיתי אותך מרחוק', השני שואל 'איך?', אז הראשון מסביר, 'לפי המעיל'".
המנוי פחות זמין
מי שפוגש אותו מספר שמאז השחרור מהמאסר יש על פניו עגמומיות שהפכה לקבועה. "אין הרבה רגעים טובים אצלו. הוא בדאון רציני, בטוח שנעשה לו עוול נוראי", אומר יצחק סלוקי ממושב גבעתי, "פשוט חי־מת".
סלוקי מכיר את קצב מהימים בכפר הנוער בן שמן, כשלמדו באותה כיתה, אבל אף על פי שהם מתגוררים כיום במרחק קצר זה מזה ושניהם אנשי ליכוד, לא היו בקשר עד שהגיע המשפט. "היה בינינו קשר רחוק, בחגים 'חג שמח', לא יותר", הוא מספר. "אבל כשהסתבר שמכל האנשים שעזר להם אף אחד לא מוכן לומר עליו מילה טובה, הודעתי שאני לא יכול לעמוד מהצד. 100 אלף איש אמרו לי 'מה אתה מתייצב לצדו?'. ככה אני. אם הייתי חושב שהוא אנס, הייתי לוקח את העץ הכי גבוה, שם בכיכר רבין, ומבקש לתלות אותו. יש לי אישה נהדרת, שתי בנות, שלוש כלות, עשר נכדות. השופטים טעו".
בזמן משפטו של קצב, שבסופו הורשע באחת העבירות החמורות בספר החוקים, מעטים הסכימו להיות לצדו והם אלה שנשארו איתו בקשר גם היום. חלקם טיפוסים צבעוניים, לא מוכרים בנוף. אחד מהם דורון אלרם, המוכר כדורון ראסטה, חובב מוזיקת רגאי, שחי לא מעט שנים בג'מייקה ומעיד על עצמו שהוא מצביע עלה ירוק קבוע. ראסטה הפגין, אפילו לבד, חיכה לנשיא לשעבר כשיצא מהכלא לחופשה. היום, ארבע שנים אחרי שחרורו של קצב ממאסר, קשה גם להכיר את ראסטה, שאז היה טיפוס עב כרס והשיל ממשקלו 70 קילו, אחרי התמכרות קשה לספורט. "אני מקריית מלאכי במקור", דורון הציג את עצמו. "אבי נטש את הבית, אמי הייתה בדיכאון אחרי לידה והיא מכירה את משה עוד מהימים שהיה שכן שלה במעברה. כשהיא עבדה במועצה, אחרי כל מה שעברה, הוא חס עליה ולא פיטר. לא היה לנו כסף, במשך חצי שנה הלכתי עם סנדלים לבית ספר. יום אחד בשיא החורף עצר את הרכב לידי וקנה לי שני זוגות נעליים. לכן ליוויתי אותו, הכרת תודה".
לא חיפשת תשומת לב?
"זה נתן לי כסף לקנות במכולת? שקל לא קיבלתי. אמרו לי חדשות לבקרים 'מה אתה תומך בו?', אבל זה לא עניין אותי. אני מכיר עיוותי צדק, חוויתי אותם על בשרי, אז אני לא מתרגש מעוד אמירה".
בין מקורבי קצב אפשר למצוא למשל את העיתונאית הוותיקה שרה דוידוביץ', שעבדה בזמנו ב"ידיעות אחרונות" והחזיקה בתחילת דרכה שני עמודים במקומון "קול ירושלים", שזכו לכותרת "היפים והיפות של שרה", עמודים שכללו בין היתר פיקנטריה פוליטית. את קצב הכירה שרה מימיו הראשונים בכנסת. "אני לא אדם של סקופים מתחת לחגורה, תמיד ראיתי את הצד הטוב והיפה של האנשים", היא מעידה על עצמה. "שאלו אותי פעם 'איזו עיתונאית את שכותבת רק דברים טובים?', אמרתי 'זה הטבע'. יש דברים שראיתי, אבל נשארו אצלי".
לפרשת קצב ולהכרעת הדין נחשפת גם כעיתונאית.
"אני לא שופטת וקשה לי לתפוס אחרת אדם שאני מכירה לאורך עשרות שנים. למה הוא אף פעם לא התעסק איתי? אני לא אגיד לך מי כן התעסק, אבל הוא בחיים לא".
פומבית כמעט לא נשארו מפורסמים שתומכים בנשיא לשעבר. בתקופת המשפט לא פעם היה זה חבר כנסת לשעבר מהליכוד, עו"ד דוד מנע, שהתייצב לצדו, אבל גם הוא כבר לא. "מאז שהשתחרר מהכלא אנחנו לא בקשר", הודה מנע. "משה גם לא בקשר עם אנשים אחרים. ניתק מגע".
דווקא ליאור, אחיו של הנשיא, אומר שהיחסים החברתיים, לפחות מאחורי הקלעים, מתחילים לחזור לעצמם, גם אם בקצב אטי: "נשארו חברים ובשנים האחרונות גם הרבה פוליטיקאים, כולל שרים וחברי כנסת, חידשו קשר. מבקרים, מגיעים להתייעץ. הם הרי רואים מה קורה במערכת המשפט".
איך יחסיו עם גילה, אשתו?
"אני תמיד צוחק שגילה נכנסה למשפחה לפניי, הרי נולדתי אחרי שהם התחתנו. הם בזוגיות יפה, אוהבים אחד את השני, תומכים, חברים טובים".
עכשיו מחכים לספר
ליאור לוחץ על הנשיא לשעבר לכתוב את סיפור חייו, כולל את גרסתו לפרשה שבה הורשע. קצב יושב כעת וכותב, בתקווה שיום אחד יפרסם ספר. לא פעם נכתב שהוא נמצא במשא ומתן עם הוצאות ספרים, האח טוען שהמשא ומתן טרם הסתיים. "זה לא משהו שהבשיל לגמרי, אבל משה כותב הרבה", הוא מעדכן. "את סיפור חייו, רעיונות תורניים לפרשות השבוע, מאמרי הגות, השקפת עולם. אני מדרבן, כי אני חושב שסיפור חייו הוא בעל ערך מבחינה היסטורית, מאחר שהוא ליווה את תולדות המדינה ב־70 השנים האחרונות, בצמתים מאוד משמעותיים. מעבר לכך הוא אף פעם לא סיפר את האמת שלו בפרשה, לא התראיין. אני חושב שהציבור רוצה לשמוע ממנו".
לא כולם יאהבו את מה שיש לו לומר.
"אפשר למנוע ממישהו לספר את האמת שלו? זה אדם שישב למעלה מחמש שנים בבית הסוהר, שילם את המחיר הגבוה שקבע לו בית המשפט, לא עשו לו הנחות, לא ויתרו, אז אתם רוצים לסתום לו את הפה?".
גם חבריו של קצב מבקשים ממנו שיפרסם. שמוליק מור, חקלאי וחבר ממושב עולש, ששימש כעד הגנה במשפט מספר: "הצעתי שיכתוב את הדברים כמו שהיו בדיוק. לא יכול להיות שישמעו רק צד אחד. שמעת אותו פעם, יודע מה הוא אמר? אתה לא יודע כלום. אתה חושב שבבתי המשפט יש צדק? בחייך, המדינה הזו הרוסה".
הבהרתי שוב ושוב למרואיינים שאני לא מתכוון לפתוח את המשפט מחדש ולתת את גרסתם לאירועים באותה פרשה. היה פסק דין, נגזר עונש, נשמע ערעור. רק שתחושת העוול שהם מסתובבים איתה היא הנושא המרכזי שמניע אותם.
"כשמשה היה נשיא, נהגנו לאכול בכל יום שישי ארוחת צהריים אצל אמי, כל האחים והאחיות", מספר ליאור. "כל אחד היה מספר מה קורה איתו ואני הייתי מדבר על מערכת המשפט, והוא כנשיא היה כועס: 'איך אתה מדבר, היא הכי טובה בעולם'. הוא היה חבר קרוב של אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון. כשהוא חווה את זה על בשרו, הוא הבין בדיוק על מה דיברתי".
מה שראש הממשלה בנימין נתניהו עובר היום - דומה לדעתך?
"חד־משמעית. נתניהו חווה היום את מה שמשה לצערי חווה לפני למעלה מעשר שנים, אותה רדיפה".
ביבי לא עמד אז לצדו.
"אף אחד לא עמד לצדו, כל אחד משיקוליו, אבל היום הרבה אנשים מבינים שהם לא היו בסדר".
משה קצב אולי לא מדבר בקולו, אבל את דבריו אפשר לשמוע מאחרים, ששמעו אותו לא פעם מגלגל את מה שעובר ועבר עליו. אחד ממכריו אמר לי שלא פעם היה מגיע אליו והיה יוצא בתחושה שהוא בעצמו אשם וכל העולם אשם. "כל חטאו היה שהוא יליד עדות המזרח שגר במעברה ונעשה נשיא", משוכנע יצחק סלוקי. "הרבה רבדים בחברה לא קיבלו את זה. כשנבחר לנשיאות, זוכר שהייתה כותרת שזה יום אבל למדינת ישראל שקצב נבחר לנשיא, אז אני שואל אותך, לא לתת אפילו 100 ימי חסד בתפקיד?".
היו חברים קרובים שחששו שקצב לא יוכל לעמוד בהשפלה הגדולה של ההרשעה והפגיעה בכבוד ויבצע מעשה קיצוני. "חשבו שהוא חלילה ישים יד בנפשו", אומר שמוליק מור. "ביקשתי ממנו שלא יעשה שטויות והוא ענה 'בחייך, אתה מכיר אותי'. כל מי שקרוב אליו ידע מה הוא עבר".
"בזמנו ישבתי בשולחן העגול של דן שילון ומולי ישבו מרואיינים מכל הקשת", מספר דוד מוטאי, דובר יוצאי איראן בישראל ועורך ומנחה תוכניות בנושא בטלוויזיה הקהילתית. "בא גונדר לשעבר ואמר שם, 'יש סיכוי שקצב יעשה מעשה'. עניתי, 'תוריד את הספקולציות האלה. הוא מאמין בחפותו. אחד כזה לא יעשה מעשים, כי יכפישו אותו עוד יותר ויגידו ששם קץ לחייו בגלל שהוא אשם'. משה נכנס לכלא בראש מורם ויצא ממנו ככה. איש מאמין".
בינתיים מתחזק בדת
בשנים האחרונות קצב התחזק בקרבתו לדת. ממש לפני שנה, בחג החנוכה הקודם, סיים ללמוד את התלמוד הבבלי. לרגל האירוע נערך טקס גדול בביתו, שאליו הגיעו הרב הראשי הספרדי של ירושלים, שלמה עמאר, ראש ישיבת אור עציון, הרב חיים דרוקמן וראש ישיבת נהר שלום, הרב בניהו שמואלי.
"בזמנו, כשהיה סגן ראש הממשלה ושר התיירות, אחי נפגש עם חסן, אחיו של חוסיין מלך ירדן", ליאור מספר. "התברר שחסן למד באוקספורד תלמוד. השניים ניהלו שיחה באנגלית, אבל חסן ידע לצטט קטעים בעברית. אחי הופתע שירדני בכיר בקיא במקורות והוא גם החליט ללמוד. התחיל את הלימודים כשהיה סגן ראש הממשלה, המשיך בבית הנשיא. למד מדי יום ביומו והקפיד גם אחר כך".
משה קצב למד בקריית מלאכי בבתי ספר ממלכתיים ולמעשה רק שני אחיו הצעירים, יורם וליאור, למדו במסגרות החינוך הדתי, אבל בעקבותיהם כל ילדי הדור השני והשלישי במשפחה למדו בחינוך התורני. עד היום בועז, הצעיר בבניו, לומד בישיבת הר המור בירושלים. בשנים האחרונות מתפלל הנשיא לשעבר שלוש פעמים ביום במניין, לומד תורה לבד ולא פעם גם בחברת ד"ר שלום אלדר, אולי חברו הקרוב ביותר. השניים מכירים זה את זה עוד מהימים שבהם קצב היה ראש המועצה ואלדר, אז איש המפד"ל, היה סגנו.
ארבע פעמים בשבוע אלדר מחנה את מכוניתו ליד בית משפחת קצב וביחד השניים יוצאים להליכה של כשישה קילומטרים. יוצאים מרחובות העיר, משוטטים במושבי הסביבה וחוזרים הביתה. "אנשים עוצרים את הרכב ושואלים לשלומו", ד"ר אלדר מספר. "בקריית מלאכי זו לא חוכמה, אבל כשאנחנו חוצים את הכביש ומגיעים למושבים, יש אנשים שלא מכירים אותו ועדיין נותנים כבוד".
למשפחת אלדר יש בית עץ יפה ברחוב שקט בקריית מלאכי. בית מוקף בגינה מדהימה שבה אפשר למצוא בין השאר עצי רימון, אפרסמון, לימון, שסק, ספוטה שחורה. "גם משה קצב חובב גינון, ועל הרקע הזה אנחנו מדברים, מחליפים צמחים, יוצאים לקנות ביחד", ד"ר אלדר סיפר. "הוא רואה את זה כתרפיה".
מה עוד אתם עושים ביחד?
"מחליפים דעות, מדברים על ספרים שקראנו, תפיסות עולם. הוא אוהב היסטוריה, הרי היה מורה להיסטוריה. מדברים פה ושם על פוליטיקה. בדיחות, קצת מוזיקה. אנחנו אוהבים את זו של שנות הנעורים, יותר אלביס פרסלי ופול אנקה. אנחנו דנים בפרשות השבוע, שומעים שיעורים תוך כדי הליכה עם רמקול שהוא נוהג להביא איתו".
שיעורים של מי?
"מישהו שלא מחמיאים לו בתקשורת ובעולם הרבני - הרב מרדכי אלון. אני איש חינוך במקצועי, מורה ואני גם איש ספר ומחקר ועשיתי דוקטורט על השירה והפיוט של יהודי מרוקו. אני אומר לך שאני מפרגן, עד כדי סגידה ליכולת הניתוח שלו. לא שמעתי פרשנות כזו".
הזכרתי לו שלמרדכי אלון יש עבר מפוקפק. מי שהיה ראש ישיבת הכותל הורשע ב־2013 במעשה מגונה בנער בן 17. "אגיד לך את המשל של רבי עקיבא ואלישע בן אבויה", ד"ר אלדר ניסה להסביר. "הייתה ביקורת על רבי עקיבא, מה פתאום הוא הולך עם בן אבויה, שלימים כינו אותו 'אחר', אז הוא אמר 'רימון מצאתי, תוכו אכלתי, קליפתו זרקתי'. אני לא יכול לשלול בן אדם טוטאלית בגלל עמדות, או התנהגות. אם אתה מוצא בו משהו טוב, אתה יכול לקחת את זה ולא צריך להתחבר אליו. הוא נותן שיעורים בזום והיכולת שלו מדהימה".
את ההליכות קצב ואלדר נוהגים לעשות מחוץ לעיר גם כדי לא להיתקל ביותר מדי אנשים, חלק מתהליך הבידוד החברתי שהנשיא לשעבר בחר ולא בגלל המגיפה. אנשי קצב אומרים שלנשיא לשעבר קשה להתמודד עם האישום עצמו. המכה הזו, ההרשעה בסעיף הספציפי, "אונס", הכתה בכל המשפחה. לכן, עם חייו הציבוריים סיים וגם את יחסיו עם התקשורת חיסל. אין לו כוחות להתמודדות עם האצבע המאשימה.
"בניגוד לדעתי, משה הגיע למסקנה שהוא רוצה להתרחק מכל עשייה ציבורית ומהתקשורת", מספר ליאור קצב. "הוא כל כך נכווה מהתקשורת, מרגיש שהיא הייתה שותפה למחיר הכבד שהוא שילם. זו ההחלטה שלו".
"ישנה אמירה חכמה, 'התהילה היא זמנית', וזה נכון לגבי כל תחומי החיים", אומר דוד מוטאי. "בן אדם שנמצא במרום, אנשים ירצו להיות בסביבתו, לקבל חיבוק, עצה טובה. זה טבעו של עולם. יש בי כעס על אותם אלה שרצו את משה קצב והוא בשבילם היה עומד דום, אבל כשהוא נכנס למצוקה, הם נעלמו מהשטח. אותם אינטרסנטים חיפשו להיות קרובים לנשיא והשתמשו בזה. אני המשכתי בקשר, לא קיבלתי שום תפקיד וגם לא ביקשתי. האמנתי בדרכו".
כזכור, לפני ההרשעה הייתה לקצב אפשרות לעסקת טיעון מקילה, שעליה כבר סיכם עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. "כשנאלץ לחתום על הסדר הטיעון, הייתי לידו בבית הנשיא בירושלים", מספר אחיו, ליאור. "מזוז כבר כינס מסיבת עיתונאים להודיע, ואני זוכר שאני וישראל, בנו של משה שהוא גם עורך דין, עמדנו משני צדדיו ואמרנו 'תחתום, תחתום'. הוא חתם לא בלב שלם, וכשהחליט לסגת מהעסקה גם היינו ותמכנו.
משה לא מסוג האנשים שיכולים להודות בדברים שלא עשו. הוא הלך עם האמת עד הסוף ושילם מחיר. הרי מה היה בעסקת הטיעון? הציעו: 'תודה ששמת יד על הרגל ונישקת על הלחי ואתה יוצא בלי תנאי ובלי כלום', מי היה זוכר היום את הסיפור? הוא לא יכול היה לעשות שקר בנפשו. הייתי נוסע אליו לכלא פעמיים בשבוע כדי לבקר ולא שמעתי ממנו מעולם 'איזו טעות עשיתי', או 'למה ביטלתי את הסדר הטיעון?'. היה לו קשה במאסר, אבל הבן אדם הלך עם האמת ואני מעריך אותו".
בפריימריז של 2018 ליאור קצב, אף הוא בעברו ראש עיריית קריית מלאכי, ניסה בעצמו לרוץ כדי לתפוס מקום ריאלי ברשימת הליכוד. הוא התמודד במחוז הנגב והדרום, אבל הפסיד לשלמה קרעי, שהפך לאחד הקולות היותר רועשים בקואליציה. "משה תמיד העדיף שלא אכנס לחיים הפוליטיים", ליאור מספר. "עד היום הוא אומר, 'יש לך משרד עורכי דין מצליח, אתה עובד, מתפרנס יפה, אתה לא צריך את זה', אבל הוא גם מכבד אותי. למרות פער הגילים אנחנו מאוד קשורים".
הקשר ביניכם פגע בך פוליטית?
"ביקרתי בכל סניפי הליכוד, מהצפון עד הדרום, ואף פעם לא באו אליי בטענות או הטיחו בי האשמות. זה לא שהואשמתי במעשה. עשיתי את מה שמצופה מכל אח לעשות ואני שלם מאוד. דווקא נתקלתי ברבים שאמרו 'אנחנו רוצים לפצות את משה על מה שנעשה לו ונצביע לך'".
בשנים האחרונות קצב סוגר מעגל. הוא התחיל בקטן בקריית מלאכי וחזר בקטן אחרי שעלה לגדולות ואז נפל. "זו גאווה שבן עיר מגיע לתפקידים כאלה", אומר ונונו, שירש מקצב את ראשות המועצה. "תמיד כשהתמודדתי הוא עמד מהצד השני, תמך במועמד הליכוד, וזה לא היה קל מול מפלגה שקצב היה מבכיריה. הוא היה שם דבר ובכל מקום שהגיע הכניסו לו לראש שיועד לגדולה. הוא קיבל ברכות מרבנים בכירים. אמרו לו שהוא ייבחר ויתקדם ויצליח. יכול להיות שחשב שלו זה לא יקרה".