יוסי ביילין: "גולדה מאיר לא הייתה צריכה להיות ראש ממשלה, בגין היה גרוע"

שנים הבטיח יוסי ביילין לעצמו שלא יכתוב אוטוביוגרפיה. ליתר ביטחון אף הכריז על כך בראיונות. זה לא הסגנון שלו, הסביר למי שהרים גבה. מה לו ולמסמך שמתיימר להציג אמת שלעולם תהיה סובייקטיבית. “אני גם לא אוהב לקרוא אוטוביוגרפיות של אחרים", הוא מודה. “בסוף, איך שלא תסובב את זה, מדובר בכתב הגנה על עצמך".

ואז הוא התיישב לכתוב אוטוביוגרפיה. גלויה, חשופה, מפורטת. בתוך חודשיים סיים אותה, זמן שיא ליצירה ספרותית מכל סוג שהוא. הזיכרונות עפו אל הכתב, פשטו ולבשו צורה, וביילין לא רק נשאב אל הפרויקט, הוא אפילו נהנה מזה. “השתדלתי לתקף את זיכרונותיי בעובדות", הוא אומר להגנתו, “ובשום שלב לא הרגשתי שאני הסנגור של עצמי".

מה השתנה פתאום? למה החלטת לחזור בך מהבטחתך?
“ד"ר אבי שילון כתב את הביוגרפיה שלי בספרו המצוין ‘תוגת השמאל'. כשבא לראיין אותי, הוא שאל מה צריך לקרות כדי שהספר שלו יהיה מוצלח בעיניי, ואני עניתי שהספר יהיה מוצלח בעיניי רק אם אשנא אותו".

ושנאת?
“לא, אבל ראיתי מה קורה כשביוגרפיה נכתבת על ידי מישהו אחר. הספר מעניין וחשוב, אבל הרבה דברים שם לא משקפים את האמת שלי כפי שאני הרגשתי וחוויתי אותה. ואני לא יכול להאשים אף אחד, כי רק אני יודע איך הרגשתי. לא רציתי שהביוגרפיה שלו תהיה העדות היחידה לחיי. זאת בעצם האמת. אמרתי לעצמי, עדיף שגם אני אכתוב על הדברים שראיתי וחוויתי וככה אזהיר את הקוראים".

ממה תזהיר?
“שאני הוא הכותב על עצמי, ולכן הספר סובייקטיבי. כי כל כמה שאני רוצה לכתוב באופן הוגן ואובייקטיבי, בסוף לא יעזור, אדם קרוב אצל עצמו".

יש משהו מאוד חשוף, כמעט מגלומני, בכתיבת אוטוביוגרפיה, ואתה ביישן.
“מצד אחד אני חושב שאני ביישן, ומצד שני אני מרצה והייתי עיתונאי ופוליטיקאי, ובכל התפקידים האלה אתה חושף את עצמך. אפילו כילד הייתי מפורסם יחסית, כי הרבה קראו אז את ‘מעריב לנוער' והאזינו לרשת היחידה ברדיו שהגשתי בה תוכנית. אז מצד אחד התביישתי, ומצד אחר השווצתי, וככה זה היה כל החיים".

כל החיים אתה נע על התפר הזה שבין ביישן לשוויצר?
“אני חושב שיש בי גם ביישנות וגם ביטחון עצמי. עד היום אני נזהר מלעשות דברים שלא צריך להיזהר בהם. כמו למשל לפתוח דלת סגורה, לא אפתח דלת של משרד אם היא לא נפתחת במאמץ קל. איכשהו כשהדלת לא נפתחת בקלות, היד שלי נחלשת ואני חושב, ראוי לחכות שיפתחו לי. שבע שנים הייתי הדובר של שמעון פרס ואף פעם לא טלפנתי אליו אלא אם הייתי ממש חייב. שבע שנים לעזאזל, ועדיין להרים טלפון לשמעון היה פרויקט. אולי לכן העובדה שבשלב מסוים הפכתי לאיש ידוע מאוד הקלה עליי. כי אם הייתי צריך לטלפן למישהו, לא הייתי צריך להציג את עצמי".

ואיפה בורח לך השוויצר?
“בדרך כלל, כשאומרים שוויצר מתכוונים למוחצנות, אבל אצלי זה סוג של ביטחון עצמי שאדע לפתור את המשוואה. אומנם יש בה הרבה נעלמים, אבל תנו לי רגע. כל החיים הייתי מודע ליכולות שלי ולדברים שאני לא יכול לעשות. הייתי מאוד אכזרי כלפי עצמי, כי למרות שאהבתי הצגות והייתי בולע אותן כמו משוגע, ידעתי שלא אהיה שחקן, וכנראה גם לא אהיה סופר למרות שאני יודע לכתוב, וככה גם ידעתי שאהיה פוליטיקאי, כי זה הדבר שהכי עניין אותי".

מה עניין אותך בפוליטיקה?
“שזה המקום שבו מקבלים החלטות על חיים של אחרים. חשבתי שאני יכול להציע למקום כזה דברים שאפשר לפתור, עוולות שאפשר לתקן. ומאז התפיסה שלי היא שהכל פתיר ושרוב הדברים שנדמה שאי אפשר לפתור, זה רק בגלל שאנחנו מכניסים לעצמנו לראש שהם בלתי פתירים, וככה קל לנו לא להתאמץ ולפתור אותם. כמו הסכסוך. וכמו השלום".

האוטוביוגרפיה של ד"ר יוסי ביילין, “סודות שלא אקח איתי" (הוצאת ידיעות ספרים), מסקרנת לא רק בשל הדרך שעשה מילדותו בתקופת הצנע אל הצמרת המדינית־פוליטית, אלא גם בגין החלטתו לבעוט בממסד ולשלם את המחיר. ביילין מתאר את המסלול שעשה כעיתונאי ואקדמאי אל מפלגת העבודה, וכיצד הניע מתוכה את המהלך הסודי שהביא להסכמי אוסלו וליוזמת ז'נווה.

“אנשים יודעים שהיה אוסלו ושהיה לי קשר אליו, אבל רבים לא הבינו למה זה היה כל כך סודי", הוא אומר. “היה לי חשוב לגלות שהשנאה בין רבין לפרס מנעה מפרס להיות מעורב בתהליך ואילצה אותי לעבוד בחשאי מאחורי גבו עד לשלב מסוים. כל תקופת כהונתי כדובר מפלגת העבודה הייתה בצל העימות בין פרס לרבין, שהסיבה שלו לא הייתה ברורה מעולם. יש כל מיני פרשנויות שהם יצאו ביחד לטיול באפריקה ורבו שם, אבל אף אחד מהם לא סיפר לי על כך".

ולא שאלת?
“יש שיחות שברור שהיו צריכות להתקיים ולא התקיימו, כמו שיחות עם הורים שלא עושים בזמן ומתחרטים על זה מאוחר יותר. הייתה שם עוינות כל כך גדולה, וכל אחד היה צריך להיות במחנה של אחד משניהם, ולכן לא באמת יכולתי להיות דובר כללי של מפלגת העבודה, כי הייתי דובר המפלגה בראשות פרס, וכיוון שחלק ניכר מהחדשות היה על העימות בין שניהם, אז הרצון הזה להגיד ‘אני איש תנועת העבודה ולא שייך לשום מחנה' היה פתטי".

"הרי אפילו תמונה של פרס מדליק לרבין את הסיגריה הייתה דרמטית והתפרסמה בכל העיתונים, כי איך ייתכן שבכלל הייתה מחווה כזו ביניהם. במידה רבה הפכתי לאיש פרס לא מתוך התלהבות מהאיש ומתפיסותיו המדיניות, אלא משום שבשלב הראשון הוא היה הרבה יותר פופולרי מרבין, ובהמשך הוא כבר עמד בראש מפלגת העבודה", הוסיף.

ממה זה נבע, מקנאה? ממרירות?
“כנראה. שמעון ראה ברבין נציג ממפלגת אחדות העבודה, מה שהוא תמיד כינה בזלזול ‘סיעה ב'. ורבין ראה בשמעון עסקן פוליטי. עד כדי כך שכשהיו לי שיחות איתו בארבע עיניים, הוא היה לועג לשמעון איתי כמי שמדבר עם מישהו שיכול להבין אותו. זה הציב אותי באי־נוחות גדולה. לשמעון היו הרבה חסרונות ויתרונות, אבל בעיני רבין הוא היה פסול באופן מוחלט. כל הסודיות סביב הסכם אוסלו נבעה מדבר אחד: רבין ראש הממשלה לא התיר לשמעון, שר החוץ, לעסוק בנושאים מדיניים. זה הרי לא ייאמן".

הגרסה הרשמית לאוסלו הייתה שרבין שינה את דעתו לגבי אש"ף וביקש מפרס להוביל משא ומתן לשלום עם ערפאת.
“בפועל זה היה בדיוק ההפך. רבין מינה את פרס לשר החוץ רק בתנאי שהוא לא יעסוק בשום נושא מדיני משמעותי ובשום משא ומתן מרכזי עם אף אחת מהשכנות, ולמרות שהייתי יועץ שלו כל כך הרבה שנים, שמעון התבייש לספר לי על זה. ובצדק. זה היה כל כך מופרך, שאם היו עושים על זה סרט, היו אומרים שהבמאי לא מבין פוליטיקה.

עוד לפני הבחירות עלה בי רעיון לשבת עם פייסל חוסייני ולפתור את הבעיות. בדקתי את זה בבריטניה ובצרפת, ופתאום טריה לארסן נפל עליי והציע לי אכסניה אצלו. סיכמנו שאם אחרי הבחירות אתמנה לתפקיד מדיני, נפתח ערוץ שיחות באוסלו. היו הבחירות, מינו אותי לסגן שר החוץ, סגן שר החוץ הנורווגי הגיע לארץ וכמובן שעטפנו את זה בביקור רשמי, ואחרי ארוחת הערב סיכמנו בארבע עיניים בחדרו איך יתקיימו השיחות.

אני הולך לשמעון ומתכנן לספר לו שעדיף שאני אסע לאוסלו כי היתרון של סגן שר הוא שלא צריך להביא את הנסיעה שלי לאישור הממשלה, ולפני שאני מספיק לספר לו על אוסלו, אני רואה שפניו של פרס כשולי קדרה. שאלתי מה קרה, ופרס אמר, ‘רבין לא מסכים שאפגש עם פייסל חוסייני'. הוא סיפר לי על ההסכם ביניהם שהדיר אותו מהשיחות המדיניות. הייתי בהלם. עשיתי מיד חישוב מסלול מחדש והחלטתי לא לספר לפרס על ערוץ אוסלו. אמרתי לעצמי, אתחיל להתניע את השיחות לבד, ואחזור אל שמעון רק אם תהיה בידי יונה שתוכיח שקלו המים. טלפנתי ליאיר הירשפלד ואמרתי לו, אתה נוסע במקומי".

כך נשמר הכל בסודיות גמורה עד שביילין קיבל לידיו את נייר העמדה הסופי. “ואז אני מספר לשמעון שיש הסכמים מאוסלו", הוא משחזר. “ושמעון הבין שאם הוא בא לרבין ואמר לו, ‘יוסי והחברים שלו הגיעו להסכמים עם אש"ף', לרבין יהיה ברור שפרס בחש בעניין ושוב הוא יראה בו חתרן בלתי נלאה שמצא דרכים לעקוף אותו. אבל מצד שני, רבין לא הצליח לעשות דברים משמעותיים בתחום המדיני, ופתאום מגישים לו על מגש של כסף תוכנית ונייר עמדה מסודר. אז הוא היה מספיק חכם כדי לא לתת לרגש למסמס את ההזדמנות הגדולה".

אם לא היו העוינות ביניהם וההדרה של פרס, אוסלו היה נראה אחרת?
“כן. אפילו אנשים שהיו מקורבים למטבח המדיני לא מוכנים להאמין שדברים כל כך מרכזיים כמו מלחמה ושלום כרוכים לפעמים ביחסים בין־אישיים. לכן לפעמים מצחיק אותי כששואלים מה האינטרס של ישראל לגבי כל נושא כמעט. אין לישראל אינטרס לגבי הנושא. יש לאנשים בישראל אינטרס לגבי הנושא".

מהיכרותך עם פרס, למה הוא היה מוכן להסכם כה משפיל?
“כי זה עניין של אופי. היו כאלה שאמרו שהוא ילד כאפות, אבל פרס ידע להכיל דברים בצורה בלתי רגילה, והוא כנראה גם האמין במה ששרון אמר על הגלגל. אני לא הייתי מקבל תנאים כאלה. אחת הסיבות שהחלטתי בגיל 60 לעזוב את הפוליטיקה הייתה כי ראיתי מה קרה לו. בסוף הוא היה נשיא אהוב, אבל כל הריצה לתפקיד שר הגליל והנגב בממשלת שרון לא הייתה מובנת מאליה להרבה מאוד אנשים".

בספרך אתה מתאר אותו כאיש החיים הטובים, שמקניט אותך על סגפנותך ומנסה לשכנע אותך לשתות אלכוהול.
“זה קרה באחת הנסיעות המשותפות שלנו לצרפת. וגם כשנסענו למרוקו פרס התעקש לצאת בערב ולבלות. הוא לא היה בליין גדול, אבל תמיד שאל מה עושים הערב ולא הבין שבמרוקו של אותם זמנים לא היו יותר מדי אפשרויות. וככה מצאנו את עצמנו יושבים כמו שני אידיוטים מול להקת מחול מרוקאית שהופיעה לפנינו באולם גדול וריק".

לפחות כלפי חוץ מערכת היחסים שלו עם סוניה הייתה מוזרה.
“סוניה הייתה בהחלט אישה בעלת ערך. אני חושב שהיא מאוד אהבה אותו".

אז למה היא עזבה אותו?
“אין לי מושג".

איך הוא היה ביחסו לנשים?
“חובב נשים בוודאי שהוא היה, אבל זה לא אומר כלום. הוא היה מאוד נחמד לנשים, מאוד סימפתי לנשים. לא ראיתי משהו מעבר לזה. היו רכילויות על האהבות שלו. דיברו על זה שיש לו רומנים. עם מי בדיוק ואיפה - לא ראיתי ולא שמעתי".

קולט אביטל סיפרה לאחרונה שפרס הטריד אותה מינית.
“אני אוהב ומעריך את קולט, ואני גם לא מכיר אותה כשקרנית. את פרס הערכתי, אבל שמעתי כל הזמן שיש לו אהבות ודברים כאלה. אני אישית לא ראיתי שום ביטוי ושום סימן לדברים שמתפרסמים עכשיו, אולי כי יש בי איזו תמימות, אבל זה לא אומר שזה לא היה".

קולט אביטל אמרה שהיא דיברה איתך לאחר מעשה, ושאתה נשארת עם פרצוף פוקר.
“אני באמת לא זוכר שהיא דיברה איתי על זה, ואני גם לא יודע לשחק פוקר. יכול להיות שהיא זוכרת משהו שאני לא זוכר".

אם היא הייתה באה אליך ואומרת לך, תשמע, פרס הטריד אותי, מה היית עושה?

“הייתי אומר לה, תלכי למשטרה, ואם את רוצה, אני גם אלווה אותך".

גדעון לוי סיפר שהיו נשים שלא היו מוכנות להישאר עם פרס באותו החדר.
“אני יכול להעיד שכשהייתי מציע להעסיק גברת לתפקיד מסוים, שמעון היה אומר, אני מעדיף גברים סביבי, כי אני לא רוצה שידברו על רומנים. בסיפור של קולט אני באמת מוצא את עצמי במצב הזוי, כי קולט לא שקרנית, אבל אני לא יכול להגיד שאני זוכר או שזו הייתה ההתנהגות שהכרתי אצל שמעון".

יש טענה שלא הוגן לפרסם עדויות על מתים כי הם לא יכולים להוכיח את חפותם.
“במקרה הזה ידיי לא נקיות בגלל דברים שאמרתי על פואד בן אליעזר לאחר פטירתו. שמעתי את פרס מדבר עליו בהערכה וביבי אמר שהוא מאוד אהב אותו, ואני כל כך התרתחתי, כי ידעתי לפחות מה דעתו של פרס עליו. אז אמרתי שפואד גרם נזק נוראי למפלגת העבודה ופגע בה מאוד והוספתי משהו על עבריינות ושוחד".

"הייתי מאוד חריף כלפיו, ואז אמרו לי, ‘הוא לא כאן ויש פה בעיה', אבל אני באמת משוכנע שפואד הוא הנזק הגדול ביותר שנגרם למפלגת העבודה בהתנהגותו הבריונית, חסרת העכבות. ואני חושב שאם אדם בוחר לעצמו במה ציבורית בחייו, שלא יצפה שבמותו יסלחו לו על הכל".

לא בכדי זכה הספר לשמו המפתה. ביילין מתאר בו סודות מפתיעים וחוויות אישיות מהאירועים המדיניים שבהם היה מעורב ואשר הגדירו במידה רבה את ישראל הנוכחית: הרגעים הגדולים והקטנים מאחורי הסכם אוסלו ויוזמת ז'נווה, המפגשים עם המלך חוסיין, רגעי הגאות והשפל של מפלגת העבודה והשיחה שקיים עם סאיב עריקאת בשולי הדיון הרשמי על הסכם האוטונומיה. “זה הסוד הכי משמעותי בספר", הוא מחדד.

“ואני מודה שלא הייתי מספר אותו אם עריקאת היה עדיין בחיים, אבל אני לגמרי משוכנע שהגילוי הזה רק מוסיף לו כבוד. המשלחת הישראלית יושבת עם המשלחת הפלסטינית למשא ומתן מסודר וקבוע מראש, ופתאום מישהו מהמשלחת של ערפאת, סאיב עריקאת, בא אליי בשקט מאחורי גבו ואומר לי: ‘אל תסכימו לבקשת ערפאת לקיים בחירות ישירות לנשיאות הרשות, כי זה יוביל לדיקטטורה'. לא היה דבר שהפתיע אותי יותר מזה, כי עריקאת נחשב ליד ימינו של ערפאת ולעושה דברו, אבל יחד עם זאת הוא גם היה פלסטיני לאומי שחשש מעתיד המדינה הפלסטינית ברשות אם היא לא תהיה דמוקרטית. זה עומד לזכותו".

היו עוד גורמים במשלחת הפלסטינית שיצאו נגד ערפאת מאחורי גבו?
“פייסל חוסייני מאוד התנגד לתמיכה של ערפאת בפלישה העיראקית לכווית. היה ביניהם מתח אישי גדול, וגם הוא אמר לי באותו היום, ‘מה פתאום לתמוך בפלישה למדינה ערבית? הרי זה נורא ואיום'. גם חוסייני וגם עריקאת היו אומנם נציגים במשלחת רשמית, אבל גם אנשים עם דעות משלהם שהבינו שהגיע רגע שבו האחריות הלאומית גוברת על האחריות האישית כלפי ערפאת".

אילו עוד סודות אתה מגלה בספר?
“למשל השיחה המשונה שקיימתי עם האפיפיור על משה קצב. הוא הזמין אותי לוותיקן כהערכה למשא ומתן שניהלנו מולם ועלה יפה. היו לנו 20 דקות בארבע עיניים, אבל אחרי חמש דקות האפיפיור התכנס פתאום לתוך עצמו ונרדם. נותרה לי רבע שעה ולא כל כך ידעתי מה לעשות, אז המשכתי לדבר לעצמי. בסוף הפגישה האפיפיור התעורר, לחץ לי את היד ושאל, תגיד, מה קורה אצלכם, מי זה המשה קצב הזה שהצליח להיבחר לנשיאות במקום שמעון פרס? עכשיו גם ברק יצטרך להתפטר בגלל שהנשיא הוא ממפלגת הליכוד? וככה הבנתי שגם אם הוא עצם את העיניים, רוב הזמן הוא היה ער".

מה ענית לו?
“שזו דמוקרטיה".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שאדם רם דרג נרדם מול ביילין בעיצומה של פגישה חשובה. “במהלך מה שרבין כינה ‘התרגיל המסריח' נפגשתי עם רוב האדמו"רים לשיחה, וביניהם גם עם הרב אלעזר מנחם ש"ך", הוא מספר. “הייתי אז אחרי קדנציה קצרה מאוד כסגן שר האוצר, ובכל זאת הרב ש"ך שיבח אותי על מעשיי והשווה אותי לחבר הדומה בפולין שמאוד עזר ליהודים. אחר כך אכל יוגורט ונרדם.

מרוב מבוכה המשכתי לדבר קצת, ואחר כך קמתי ויצאתי. העוזר של הרב שהיה נוכח בפגישה ליווה אותי לדלת ואמר ‘זו הייתה שיחה טובה מאוד'. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו, לא הייתה שיחה, הרב ישן. והעוזר אמר, גם כשהרב ש"ך ישן, הוא שומע הכל".

דווקא פגישותיו עם ראשי הממשלה הניבו שיחה ערה ודיונים נלהבים, אבל גם כשהשיחה קלחה, ביילין התקשה להתרשם לטובה. “גולדה למשל, הייתה הגרועה בראשי ממשלות ישראל", הוא מאבחן. “אני חושב שהיא הייתה אישה חזקה עם פיקחות עממית ועם אמרות שפר לגמרי לא רעות כמו ‘לא אסלח לערבים שחייבו אותנו להילחם בהם'.

אבל אני זוכר דברים מאוד קשים שהיא אמרה בנוכחותי במפלגת העבודה, כמו למשל שמגיע לבגין ולסאדאת פרס אוסקר במקום פרס נובל. לא יכולתי לזרוק עליה נעל, למרות שמאוד רציתי לעשות את זה, אבל לפחות לא צחקתי מהשנינות שלה".

למה לדעתך היא הייתה כל כך גרועה?
“כי היא הייתה אטומה גם לנושא החברתי וגם בתחום המדיני. אי־ההבנה שלה את הזעקה של עדות המזרח וחוסר היכולת לקבל שסאדאת הוא לא נאצר - עלו למדינה במחיר נוראי. העובדה שהייתה חזקה יותר מדדו ודיין במלחמת יום כיפור לא מחפה על העיוורון שלה ועל הזחיחות. הכישלון הנורא והניצחון הדחוק במלחמת יום כיפור היו במשמרת שלה. היא לא התאימה ולא הייתה צריכה להיות ראש ממשלה".

ומנחם בגין?
“אני חושב שהוא היה ראש ממשלה גרוע ביותר. הוא לא הבין כלום בתחום הכלכלי וגרם לאינפלציה גדולה ולנזקים משמעותיים. אי אפשר היה לשאת את הפומפוזיות שלו, ועדיין האיש הזה אחראי להסכם השלום עם מצרים - המהלך החשוב ביותר שישראל עשתה מאז קום המדינה. וזה דבר כל כך אדיר, שהוא מחפה על הרבה שגיאות כולל הסיפוח החד־צדדי של רמת הגולן ומלחמת לבנון המיותרת".

יצחק שמיר?
“שמיר היה מאוד־מאוד שמרן, מה שעמד בסתירה לתפקיד המהפכני שלו בלח"י. לא התחבר לי שהאיש הזה, שהשולחן שלו תמיד נקי, שהולך לישון בכל צהריים, שיודע להתרגז ולהקיש באצבע מכופפת על השולחן, הוא האיש רב־המעללים מתקופת המנדט. שמיר התייחס אל הערבים באופן כוללני מאוד, מה שמאפיין גם את אריאל שרון, ומצד שני הייתה בו יושרה".

איך התרשמת מערפאת?
“הוא היה הזדמנות כפי שהוא היה סכנה. ערפאת היה הראשון להבין שהנושא הפלסטיני לא יונח על השולחן הבינלאומי על ידי מדינות ערב, ושמדינות ערב לא יכבשו את ישראל ויזמינו אותו להקים פה מדינה. לכן הוא הגיע למסקנה שהאלימות היא הדרך האחרת שתעלה את הנושא הפלסטיני על סדר היום. לצערי זה הוכיח את עצמו במידה מסוימת. אבל ערפאת גם הגמיש את עמדותיו משלמות הארץ לשלמות החלוקה, ונוצרה הזדמנות להגיע בעזרתו להסדר ביניים, בין השאר בגלל שהוא היה כריזמטי וההמונים היו מוכנים לקבל את כל מה שאמר, כולל השטויות".

ועדיין נדמה שמספר המתנגדים להסכם אוסלו שחתמתם עליו עולה על מספר המקבלים אותו.
“מה עושים המתנגדים שחיים בישראל בביטחון כתוצאה מהתיאום הביטחוני שסגרנו באוסלו? הם חיים באוסלו. אולי הם לא אוהבים את הרעיון אבל הם חיים איתו. כל אלה שאומרים שאוסלו היה אסון, למה הם לא מבטלים אותו? הרי בכל יום אפשר לקום ולבטל את הסכמי אוסלו. אם הנהגת הימין מבקשת מדונלד טראמפ שיבטל את ההסכם עם איראן, אבל את אסון אוסלו היא משאירה בבית, אז כנראה שאוסלו לא כזה אסון".
 
אוטוביוגרפיה היא גם זמן לחשבון נפש. וביילין מודה שהוא לגמרי שם. כמו כולם גם הוא עשה דברים שעל רובם הוא גאה ועל חלקם הוא מתחרט. “אני חושב שהייתי צריך לנסות לדחוף יותר את רבין ללכת ישר להסדר קבע ולא לבחור בהסכם הביניים שהביא אותנו למצב הנורא שיש פה מדינה אחת ואנחנו מאבדים בה את הרוב היהודי", הוא מפרט.

אתה שואף לשתי מדינות לשני עמים?
“אני שואף לגבול. מצדי מאחוריו יכול להיות גם מהלך חד־צדדי. תמיד אעדיף הסכם ואתמוך בו כמו שתמכתי בלית ברירה בנסיגה. אבל אני צריך גבול כדי שתהיה לי מדינה יהודית. מה שמוביל אותי זה ההמשכיות היהודית, ואם יהיה כאן מיעוט יהודי שישלוט ברוב לא יהודי, זה סוף החזון הציוני. אף מנהיג ציוני משמעותי מהימין או מהשמאל לא היה מוכן לראות מצב כזה. ודווקא אלה שמדברים גבוהה־גבוהה על ציונות מובילים אותנו לאסון הזה, כולל בנט".

"בנט אפילו לא מוכן לשמוע על חלוקת הארץ. הוא מדבר עם מנהיגי העולם ויושב חמש שעות עם פוטין, לפוטין אכפת אם תהיה פה מדינה עם מיעוט יהודי שהיא סוף החזון הציוני? אפילו מנהיגים כמו מרקל וביידן מזהירים מפני מצב כזה. אפילו טראמפ אמר שאם לא יהיה לנו גבול, ראש הממשלה בעתיד יהיה מוחמד. אני לא מבין, הרי בנט הוא איש אינטליגנטי, הוא באמת מאמין שיחיו פה אזרחים מדרגה שנייה שיהיו מוכנים לקבל את הגורל הזה על עצמם לדורות?".

יש בכלל שמאל היום?
“כשעולים נושאים שקשורים לשמאל, נציגי מפלגת העבודה ומרצ לפחות מדברים עליהם. גם יש עתיד וכחול לבן זזו שמאלה, ואם ביבי ושרון דיברו על מדינה פלסטינית, אז כולם השמאילו".

לא כך מרגישים ערביי ישראל.
“השילוב של הערבים בישראל הוא ברכה גדולה, אבל התפיסה שאנחנו קיבלנו אותם כל כך יפה ולכן אסור להם למתוח ביקורת על כך שהם לא אזרחים מלאים, היא מאוד אדנותית. אתן לך דוגמה על עצמי. לפני כמה שנים באתי למרפאה בשכונה שלנו כדי לקבל זריקה. הייתה שם בחורה שלפי הלבוש שלה היה ברור שהיא ערבייה. שמחתי לראות אותה שם. ואמרתי לעצמי, איזה יופי, השתלבות והכל, ושאלתי אותה בתום לב, מאיפה את? והיא אמרה לי, אדון ביילין, היית שואל את השאלה הזאת גם אם הייתה פה אחות יהודייה?".

ביילין מתגורר עם אשתו השנייה דניאלה בבית מרווח במרכז תל אביב. בעבר יזם את פרויקט תגלית שעליו הוא גאה במיוחד, וכיום הוא יו"ר ארגון הסטודנטים העולמי הלל. עם רעייתו הוא עומד בראש חברת ביילינק, המחברת בין גורמים בישראל ובעולם ועוסקת בין השאר בהצלת בתי קברות יהודיים במזרח אירופה.

הוא כותב בעיתונות, מרצה וממשיך במאמציו לקדם את השלום הישראלי־פלסטיני במסגרת ארגון “כן לשלום" שהקימה יוזמת ז'נווה. הוא עדיין סגור ועדיין מאופק ובכל זאת מרבה לחייך. אולי זו הכתיבה המשחררת את העט והנפש, ואולי אלו השנים שריככו והעובדה שכבר אינו נבחן בקפדנות בלב הזירה הציבורית. “אני באמת מאופק", הוא מעיד על עצמו במבוכה. “אנשים שקרובים אליי תמיד באים בטענות שהם לא יודעים אם אני צוחק או מדבר ברצינות. אפילו הנכדים שואלים, רגע, אתה רציני עכשיו או שזו בדיחה?".

הדבר שהכי מאפיין אותו הוא ניצול הזמן: “אני שונא ביטול תורה, אין מספיק זמן בחיים בשביל לבטל תורה. כשרביץ וגפני הגיעו אליי לפני שנכנסו לכנסת, אמרתי להם שאני לא נכנס למזנון הכנסת, כי פותחים שם שולחן ומבזבזים זמן על פטפוטי שווא, ואני מציע גם להם לא לעשות את זה".
זה לא עלול להחשיד אותך ביהירות?

“זה לא ממקום של התנשאות. אני פשוט לא רוצה להרוג זמן. גם כשהייתי ילד לא רציתי לישון בצהריים למרות שאמא שלי אמרה שזה מאוד חשוב. אמרתי לה, אני לא רוצה לבזבז בכל יום שעתיים מהחיים שלי, את יודעת לכמה זמן זה מצטבר בסוף? גם כיום אין לי חברים שאני שותה איתם בירה, או נוסע איתם לנופש בחו"ל. אני לא יוצא לחופשות. החופש שלי זה החיים עצמם. מה ייצא לי אם אשב בחוף הים ואשתזף ואלכלך את הרגליים בחול? זה מעצבן אותי".